ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו על תגובתו החינוכית של משה רבנו לבקשתו של יהושע לכלוא את אלדד ומידד

"וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם - על מי ביקש יהושע בן נון להגן, בבקשו ממשה רבינו לכלוא את אלדד ומידד. פרשנים שונים הדגישו מניעים שונים, המזכירים את הנימוקים השונים המופיעים בסוגיית תלמיד אל יורה במקום רבו. חלק מהנימוקים נוגעים להגנה על משה רבינו, וכך ביאר רש"י שראה בדברי אלדד ומידד בשורה על מות משה; חלק מהם נוגעים לחשיבות העליונה של קיומו של אוטוריטה אחת בלבד, כדי למנוע אנרכיה בעולם הרוחני, או סתירות פנימיות, וחוסר יציבות בהלכה; חלק ביארו כי מטרת הכליאה היא למנוע את הטעות היכולה להיוצר מנבואותם: "אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם" (רמב"ן). מניעיו של יהושוע בן נון אינם עניין היסטורי בלבד. ואכן, לאורך הדורות חתרה ההלכה לביצורו של מעמד הרבנות, וכבוד התורה בישראל הלך וגבר. לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, והלכה נפסקה כי תלמיד אל יורה במקום רבו.



זהו צד אחד של המטבע. ברם, אל לנו, המחנכים והרבנים, לשכוח כי משה רבינו לא קיבל את דבריו של יהושוע כי אם הגיב בדרך הפוכה: מי ייתן כל עם ד' נביאים. זהו הצד השני: הרצון שלנו צריך לחתור לכך שתלמידינו יהיו מסוגלים לעמוד על הרגליים של עצמם. זו המחויבות שלנו כלפיהם: לא לתבוע את חובת הציות וההשתקה כי אם לעודד אותם עוד ועוד להתנבא את נבואת עצמם. זהו צלם א-לוהים הייחודי להם, ונאמנותנו להם מחייבת אותנו להעצים את עולמם שלהם.



נאמנות זו פועלת לשני כיוונים נוספים. האחד הוא כלפי עצמנו. דברי חכמים על ומתלמידיי יותר מכולם מלמדים על התרומה העצומה שחרות מחשבתית של תלמידנו מעניקה לנו עצמנו. היא מאתגרת מאוד, וחוש הביקורת העצמאי שלנו מאפשר להם לנפות את תפישת עולמנו שלנו משגיאות. ככל שתלמידיו של אדם הם עצמאיים יותר כך האפשרות שיכוון את דבריו אל האמת גדולה יותר. לא זו בלבד, אלא שהיא הופכת אותנו לענוותנים יותר, ולמכירים כי לא כל האמת נמצאת אצלנו.



ברם, דבריו של משה רבינו אינם מכוונים למתנבאים במחנה בלבד, או אל עצמו. מנוסח דבריו עולה כי גם לחברה בכללה מועיל שכל עם ד' נביאים. אין החכמה מרוכזת במקום אחד, ואין ההשפעה נובעת משליטה על המחשבות. חברת תלמידי חכמים תופסים, שאפתניים לגדול בתורה ולבטא את נבואת עצמם היא ברכה עצומה.



כיצד אפוא ניתן ליישב את טענותיו הצודקות של יהושע בן נון עם פסקו של משה רבינו ? הכתוב השלישי המאפשר את שניהם הוא מידת הענווה של התלמידים ונאמנות לאמת. בשעה שהמטרה של בעלי המחשבה העצמאית היא שתיקרא ההלכה על שמם, והם מעמידים את עצמם במרכז הרי מעשיהם מעשי שקר. כך דרשו חכמים: "מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו, ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי ? ת"ל מדבר שקר תרחק !". ואילו בשעה שמבקשים אמת הם, ואין הם בושים לומר "לא שמענו"; בשעה שהם גם "מודים על האמת"; בשעה שהם נפתחים לשמוע את מה שלימדו אותנו הדורות הקודמים, ומתוך המסורת המופלאה הזו הם מחדשים את תפיסתם העצמאית - אזי הם הולכים בדרך נכונה, המאחדת את יהושוע עם משה.


אף אנו חייבים לנהוג בדרך זה - הן כלפי עצמנו, והן כדי להצמיח את כל עם ד' נביאים. אף אנו צריכים לפתוח בפני תלמידינו את האפשרויות הרבות, ולקרוא להם להיות אותנטיים, ונאמנים לאמת של עצמם, ולהניח להם להתנבא את נבואתם העצמית. רק כך הולכת המחשבה ומתעצמת, ואנו זוכים להעמיד תלמידים הרבה ולחדש את הברית העמוקה עם תורת אמת.

 

 

בית המדרש