ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ספר:רשות הציבור

ע"י: הרב יובל שרלו

זהו סיפרו של הרב שרלו המאגד תשובות שניתנו באינטרנט בנושאים ציבוריים כמו ההתנתקות וכדומה. במקביל מועלים מדי פעם שאלות מהספר

שלוש השבוועות 

שלום רב.

בשנה האחרונה השתתפתי בשיחות עם כמה בחורים מישיבות המוגדרות בחברה הישראלית, "ישיבות חרדיות" וכשעלה הנושא הציוני, הם פרסו בפני את הגמרא בכתובות, אשר בה מופיעות שלוש השבועות, שהשביע הקב"ה לישראל (ע"פ שיר - השירים).

שאלותי הן:

א. מהו יחסו של הרב לשבועות אלו וביחוד לשבועה "שלא לעלות בחומה"?

ב. האם ההתישבות מעבר ל"קו-הירוק" הן לא בגדר "לעלות בחומה"?

ג. האם ניתן ליחס את הפיגועים ורצח היהודים הפוגע בנו כמעט בכל יום, להפרת השבועה על-ידינו?

ד. מעיון פשוט בקטעי הגמרא נראה שמהלך הגמרא שם מעודד עליה לארץ ישראל ומאדיר את חשיבות הישיבה בארץ, כיצד שבועה זו מסתדרת עם מהלך זה?

שלום וברכה,

אמת הדבר שחשבתי כי עניין ההתייחסות לשלוש השבועות בהקשר של הציונות חלף עבר מן העולם, ובעיקר לאחר השואה, אך אני רואה כי כל פעם מחדש מעלים אותו. הרב אבינר כבר כתב מזמן בירור מקיף על שלוש השבועות, וקדם לו הרב שמואל הכהן ויינגרטן זצ"ל שאף הוא כתב על כך.

 

הטענות העיקריות הן אלה: השבועות הן דברי אגדה ולא הלכה, השבועות תלויות אחת בשניה, וכיוון שהגויים הפרו את השבועה שלהם השבועות בטלות וכדו'.

ברם, התשובה הנראית לי העיקרית היא מקור השבועות: הן נלמדות מהפסוק "אם תעירו... עד שתחפץ". וכי אפשר עוד לומר שלא חפצה האהבה? מה עוד צריך לקרות לארץ ישראל, לקיבוץ הגלויות, לתחייה הכללית שיש באומה, לשפע לימוד התורה, לנתינת רוח חדשה באומה ועוד ועוד, עד שיואילו בחורים מישיבות חרדיות להודות לריבונו של עולם על החסד שעשה עמנו, ולומר כבר בקול גדול שהגיע עת לעורר את האהבה הגדולה?

לפיכך, ההתיישבות אינה עליה בחומה כי אם היא "עת הזמיר" שהתחילה להפציע (אם כי יש לנו עוד דרך ארוכה), והיא תחייה מחודשת שזיכנו ריבונו של עולם לטול בה חלק, בשיבת האהבה הגדולה לאומתו, לארצו ולתורתו. כל זה משתלב היטב עם המשקל הגדול שיש לארץ ישראל באותם דפים מיוחדים של מסכת כתובות ומשם אנו שואבים את דבר ה'.

כל טוב

 

מה מהות השוני בין גלות וגאולה?

שלום.

בספר "וארשתיך לי לעולם" מדגיש הרב פעמים רבות את השוני המהותי בין עת תחיה לזמן הגלות. לדוגמא: בפרק "עז החיים הטבעיים", מסביר הרב שחיים בגלות המלאים בכל צדדיהם, כולל צדדי החומר, עלולים למשוך אנשים אחר התאוות החומריות, וע"י כך להמשך אחרי חיים של חטא.

רציתי להבין - למה? למה בא"י אין סכנה כזאת? מה השוני המהותי שבין הגלות לא"י? מהו ההסבר ההיסטורי-הגיוני-שכלי או כלשון הרב, הסיבה הטבעית לכך (את הסיבה הרצונית והאלוקית הבנתי, פחות או יותר)?

שאלה נוספת: איזו צורת חיים הייתה לפני הגלות? האם למצב כזה אנו אמורים לשאוף? הרי לכאורה עם ישראל ישב לבטח בארצו, והקיום היה קיום אידיאלי של עם ישראל, תורת ישראל א"י (שוב, אם הרב יוכל לבאר זאת במישור הטבעי)?

תודה ושבת שלום.

 

שלום וברכה ,

השוני המהותי אינו בין ארץ ישראל לבין הגלות, ולא בין ארץ ישראל לבין חו"ל. שוני זה אינו נובע מהעובדה שחיים טבעיים אינם מסוכנים בארץ ישראל, להפך: התורה מזהירה חזור והזהר כי ארץ ישראל מסוכנת מאוד מבחינה רוחנית, ועוז החיים הישראליים הוא אתגר שקשה מאוד לעמוד בו.

ההבדל נובע מתכונת הזמן - בזמן גאולה חייבים לחיות חיים מלאים. זו מהותה של הגאולה, שאין היא ממשיכה את צמצום דבר ה' לד' אמות של הלכה, כי אם שבה להיות, ולחיות בחיים המלאים. כיוון שזו מהותה של התקופה, כך ראוי לחיות: להתמודד עם הסכנות ולא להיכנע להן, ולא לתת לסכנות להשתלט על דרכי עבודת ה'.

אנו שואפים לשוב אל המצב שהיה לפני הגלות, אך לא כפי שהוא היה. הגלות לא הייתה לחינם, והיה לה ייעוד. ייעודה היה הטמעה של האחריות לשמירת תורת ומצוות בתחום הפרטי, ולקידוש האמות המצומצמות דווקא, כדי שעם השיבה לחיים גרעין הקודש של האדם יהיה מבוצר וחזק ולא יתפרק כתוצאה מהמפגש המשותף עם החיים.

כל טוב

גאולה ניסית.

לכבוד הרב שלום,

מיתוס נפוץ בקרב עם ישראל הוא שהגאולה תהיה ניסית. הדבר נתמך היטב בכל המקורות מהתורה שבע"פ. אמנם, הציונות הדתית מוכנה לקבל שראשית צמיחת גאולתנו לא חייבת להיעשות בדרך נס, אלא ע"י בני אדם (רצוי אנחנו בעצמנו, שכן ככה אפשר להיות שותף לרצונו של הקב"ה), שהרי שתי הדרכים הן בעצם ידיו של הקב"ה במידה שווה. אבל בתוך תוכנו כמעט כולנו מאמינים שזהו מצב זמני, ושאוטוטו מגיע המשיח, הופך את העולם, מוצא דרך נס את עשרת השבטים, מוריד בית מקדש מהשמיים, וכל הגויים פתאום אוהבים אותנו.

בזמן האחרון התחלתי לכפור אחד אחד בכל הדברים האלו ודומיהם. למרות שאני יודע שזוהי אמונת בני ישראל, וכמו מנהג, אסור לשבור אותה סתם כך, אני לא מסוגל לקבל את זה. אני חושב שיש לי תימוכין מרבני הציבור הדתי לאומי, שמציינים פעמים רבות את הנקודה הזו, שהגאולה (הכוונה שלהם לראשית הגאולה - הקמת המדינה) יכולה להיעשות על ידינו ולא כתוב בשום מקום אחרת. בנוסף, המדריך שלי הסביר לי שבני ישראל התחילו לצפות לגאולה יותר ויותר ניסית, ככל שהגלות נהייתה יותר קשה.

לאור תפיסתי החדשה, רציתי לשאול כמה שאלות:

א. ראשית, האם יש חובה להאמין שהגאולה תהיה ניסית (היא יכולה להיות פלאית, כמו מלחמת ששת הימים, אבל ללא שבירת חוקי הטבע)?

ב. האם אין זו כפירה לחשוב, למשל, שמשיח צדקנו ימצא ויקבץ את עשרת השבטים ע"י בדיקת ד.נ.א מתוחכמת שתיווצר בזמנו?

ג. והכי חשוב: האם לא הגיע הזמן (כמובן, רק אם גישתי צודקת), להפוך את התודעה המקולקלת בציבור? אני חושב שאמונה עיוורת בגאולה שלמה ניסית ופתאומית גורמת לרעות רבות, בייחוד בציבור שלנו (שהרי הציבור החרדי לא כל כך מקבל את הרעיון).

הדבר גורם לשאננות, לחוסר עשיה. שינוי הגישה יעזור לנו לפתח מחקרים והמצאות שיסייעו לנו להמשיך את צמיחת גאולתנו, גם במישור הפרקטי.

יש הרבה דברים לעשות. נכון שצריך לטפל בבעיות הבוערות יותר של עם ישראל, אבל אם נשקע רק בהן, ולא נחשוב כלל על פיתוח העולם האידאלי אליו אנחנו שואפים להגיע, איך נתקדם אליו? כמובן שפיתוח זה יכול להיעשות, במימדיו הראויים, רק בציבור הזה, ורק אחרי היפוך בתודעה.

 

שלום וברכה

אינני יודע איך הגאולה תהיה.

משמעות הביטוי "גאולה" היא שינוי כללי ההיסטוריה, מַעֲבָר למערכת אחרת. לאורהּ המציאות תמשיך להתקיים. על כן, יש בגאולה ממד של נס, במושגים שלנו, כיוון שמדובר על מעבר למערכת מושגית אחרת. השאלה הנתונה בְּדיון, היא כיצד נגיע למציאות זו. חלק גדול אמנם סובר שהציפיות שלנו הן שהמעבר למערכת החוקית האחרת, תיעשה אף היא בקפיצת הדרך. לעמדה זו יש בהחלט על מה להסתמך, גם סברתית וגם בשל העובדה כי "אם הגאולות" - היא יציאת מצרים - הייתה ניסית ופלאית. ברם, איני מכיר כל מקור שמחייב לומר כך, ובהחלט ייתכן כי ההגעה אליה תיעשה בדרך הטבע.

איני יודע, ואף אחד לא יודע כיצד המשיח יזהה את נדחי ישראל, ואם הד.נ.א. ישרת את המטרה. אולי.

איני יודע למה אתה מתכוון בדבריך אודות תודעה מקולקלת. אם אתה מתכוון כי האמונה בביאת המשיח מסירה מעל אנשים את האחריות להתמודדות עם שאלות ההווה - אתה צודק מאוד. אם אתה מתכוון לבטל את האמונה בביאת המשיח, אתה טועה מאוד.

על כן, אני בהחלט מסכים ש"יש הרבה דברים לעשות", ונכון ש"צריך לטפל בבעיות הבוערות יותר של עם ישראל". בבעיות אלה יש לטפל מתוך עמדה החותרת ל"פיתוח העולם האידאלי אליו אנחנו שואפים להגיע", וכך אנו עוסקים הן בשאלות ההווה והן בשאלות העתיד.

כל טוב

ראשית צמיחת גאולתנו

שלום וחג שמח לרב ולכל בית ישראל!

ישנה שאלה המציקה לי זמן רב, והיא שבה ועולה ביתר שאת בכל פעם שאנו שמחים על המדינה, מקדשים אותה ומזכירים בריש גלי את ניסי הניסים שחולל לנו הקב"ה בהקמתה.

אנו ברוך ה', חיים כבר בא"י. ראשית זרמי העלייה הייתה עם עליית תלמידי הגר"א לפני כמאתיים ושישים שנים. כיום, לאחר חמישים וארבע שנים בהם חזר יסוד מלכות ישראל, חי פה הדור השני להקמת המדינה, והזרע נובט ופורח.

ואנו עדיין מתפללים בכל תפילת המוספים "העלנו בשמחה לארצנו, תיטענו בגבולנו" וכדו'. אנו מתפללים בכל רגע ותפילה לישועה, אך למי שחי כבר בא"י, מה לו להתפלל לעלות לארץ?

מדוע הרבנות הראשית לא אזרה עוז וקבעה גם כאן נוסח שיתאים במיוחד ליושבי הארץ כמו בניסוחי התפילה לשלום המדינה, 'הלכות המדינה' והחגים הדתיים-לאומיים?

בציפיה לגאולה השלמה מהרה, ובתודה.

 

שלום וברכה,

שני דברים עיקריים עומדים ביסוד ההימנעות משינוי התפילה:

א. עצם היחס הבסיסי לשינוי. התפילה הקבועה נדדה ועברה מאות שנים, ואנחנו רוצים להתפלל בתפילה המנוסחת מראש, בה התפללו אבותינו בכל גלות ובכל מציאות בה היו. יש לנו תפילות פרטיות אותן אנו מתאימים לזמן, אולם, באופן בסיסי, טוב לנו במילים האלה בתפילה הקבועה, ואנו חשים בהן את משא הדורות.

ב. כאשר נמצאים בדינמיות ובשינוי של מציאות, אין אנו מזדרזים לשנות את התפילה. לכשתיקבע בלבנו מציאותנו, ואנו נדע בבירור היכן אנו עומדים, ייתכן שיהיה שינוי בתפילה. אולם, המרחק בינינו לבין הגאולה המלאה הוא כה גדול - מדינת ישראל עדיין לא סיימה את הקמתה, רוב העם היהודי עדיין בגלות, בהר הבית אין שינוי ואין תזוזה, גילויי אורות הקודש ורוח הנבואה עדיין לא האירו עלינו - ובשל כך אין אנו מזדרזים לתת לכך ביטוי בתפילה המנוסחת, אלא בהלל ביום העצמאות, ובעוד דרכים.

כל טוב.

צמיחת גאולתנו  - ע"י אחרים? - לחפש כותרת

שלום,

ידוע ש"מדינת ישראל מראש הקמתה לא שמה את תורת ישראל בראש מעיינה".

א. אם כן לא יתכן שמדינת ישראל תהייה ראשית צמיחת גאולתנו. עצם הקמתה של מדינת ישראל היה נגד תורת ישראל ונגד השבת ועשו הכול ע"מ לקעקע כל זכר ליהדות. מה שהציל אותנו היה ההבטחה "לא ימושו מפיך ומפי זרעך". כמובן, שאחרי שהמדינה קמה צריך להגן עליה ולחזק את העם בתורה ולהשיב את אחינו התועים בתשובה, וכמובן, גם את עצמנו.

אבל אנחנו נעשה עוול לעצמנו אם ניקח כל דבר ונתחיל להתפלסף ולנסות להוכיח לעצמנו שאנחנו צודקים.

טעינו ובגדול.

זה נראה כמו החבר'ה שעשו את "אוסלו" הזכור לרע ולא מסוגלים להודות שפשוט טעו.

היו אדמו"רים שבקום המדינה גם כן אמרו הלל ושמחו וכדו' אבל אחרי כמה שנים ראו שהכול עושים לא ע"מ להרבות תורה ופרשו מהדרך הזאת. מותר להודות טעינו!

 

שלום וברכה,

א. אתה מניח בשאלה כי אם שומרי מצוות לא הקימו את המדינה אות הוא שאין היא ראשית צמיחת גאולתנו. לאמור: אתה קובע לריבונו של עולם כיצד עליו להביא את הגאולה, וכשהוא לא הביא אותה בדרך שאתה מצפה אתה קובע כי אין זו תחילת הגאולה. ואילו אני מתבונן על מעשה ה', ורואה את חסדו עלינו, שהחזיר אותנו להיסטוריה, ולארצנו, והצמיח את עם ישראל בה, וגידל אפשרויות עצומות של תלמוד תורה, וכונן מחדש את היישות הלאומית הישראלית, ועצי ארץ ישראל נותנים מחדש פרי - ולכל אלה לא אתייחס כראשית צמיחת גאולתנו? הרי זו כפירה בטובה ממש! מובן כי מדובר בראשית בלבד, ואנו עוד רחוקים מהמשכה, אך כיצד ניתן לעצום עיניים ולא לראות את כל זה?

ב. מקימי מדינת ישראל לא עשו הכל כדי לקעקע כל זכר ליהדות. לצערנו הגדול, הם חשבו שבמה שהם עושים הם מבטאים את יהדותם, ולכן קבעו את לוח השנה העברי כיסוד מכונן של מדינת ישראל ועוד כמה דברים אחרים; הסכימו לאפשר לימוד תורה על חשבון שירות צבאי; הקציבו לא מעט כספים ללימוד תורה; הסכימו לחוק נישואין וגירושין על פי ההלכה ועוד דוגמאות נוספות. זה אמנם עלוב ודל, אך מספיק כדי לסתור את הטענה שהם ביקשו לקעקע כל זכר ליהדות. בקשתם כיום היא שהיהדות לא תהיה חובה כי אם עניין לבחירה - גם זה רחוק מאוד מדרכה של תורה, אך רחוק באותו מרחק מהרצון לקעקע את היהדות.

ג. לא הבהרת במה טעינו, אם מלכתחילה ידענו את עמדתם ויחסם לדת המדינה היהודית ואף על פי כן הצטרפנו וסברנו כי זהו רצון ה' שכך יהיה. מדרשי חז"ל רבים מדברים על החשיבות הגדולה של אחדות האומה הישראלית כלפי שמייא, ומכוח הכרה זו אנו מצטרפים לכתחילה למדינה. מה השתנה שבשל כך אנו נצרכים לשוב בנו.

ד. דבר אחד ירחיק אותי ממדינת ישראל, והוא אי-הגדרתה של המדינה כמדינת העם היהודי. זו שאלה שדנים בה כעת, בענייני החוקה, ועמדת רוב מוחלט של כל מי ששותף בדיונים אלה (מהצד היהודי) הוא שהגדרה כזו היא אבן יסוד בדמותה של מדינת ישראל. ברם, אם דבר כזה יקרה אתן גט פיטורין למדינה זו, ואודה כי טעינו בניסיוננו לראות במדינה את המכשיר דרכו תתקדם הגאולה. ברם, ב"ה עדיין אנו רחוקים מכך, וחובת ההודאה בטעות אינה מוטלת עלי, כי אם על מי שהתנגד לה ולהקמתה, והחריף בזאת את מצבם של היהודים.

בנושא ההודאה בטעות. תפילה גדולה צריכים לשאת שנוכל לעמוד כיהודה ולומר "צדקה ממני", להודות בטעות ולא ליבוש. ברם, הפניית טענה זו לצד אחד ולא לשני היא בעייה חמורה מבחינת היושר הפנימי - שכן המתנגדים צריכים להודות בטעותם שהתנגדו לציונות, ורק בזכותה אנו חיים היום, ועולם התורה פורח, ולעם היהודי יש תקווה ועוד ועוד. על כן, יש להיזהר בזה.

כל טוב

קרוב הגאולה

שלום כבוד הרב,

האם ניתן לקרב את הגאולה ע"י אמצעים כמו טרנספר (מבלי להיכנס לשאלה האם הדבר מותר הלכתית, שכן יש דעות רבות בנושא ואין הכרעה של ממש), כיבוש כל א"י ע"פ הגבולות התנ"כיים, מלחמות אידיאולוגיות, קבוץ גלויות מהיר, וכו'?

בקיצור, האם ניתן להאיץ את הגאולה, או שמא עלינו להמשיך במעשינו הנוכחיים?

מסברא אפשר לומר שיש להחיש את הגאולה במידה מסויימת, כי הציונות הדתית, גם היא סוג של האצת הגאולה. ואם כן, היכן עובר הגבול בהאצת הגאולה?

 

שלום וברכה

אינני יודע דבר על האצת הגאולה, ולמעשה אף אחד לא יודע.

השאלה שאתה שואל אינה קשורה להאצת הגאולה, כי אם לחובות המוטלות עלינו בבניין האומה, התורה והארץ. אלו מוטלות עלינו מצד עצמן, וצריך לעמול בהן ללא קשר לשאלה אם הן מקרבות את הגאולה. על כן, אם נכון הוא כי אנו חייבים לשבת בכל גבול ארצנו, יש לעשות כל דבר שיקדם אותנו למטרה זו, וכן לגבי כל עניין ועניין.

לא אכחד כי הדוגמאות שהבאת מטרידות אותי. לא רק בגלל חלק ממה שיש בהן, כי אם בעיקר על מה שאין בהן. הנביאים לימדו אותנו כי חלק בלתי נפרד מחובותינו הוא עשיית צדקה ומשפט, והפיכתנו לחברה מוסרית יותר ויותר. למעלה מכך, המקורות המועטים שיש בידינו על קירוב הגאולה מדברי הנביאים (אף שכתבתי כי אין אנו יודעים על האצת הגאולה), עוסקים בכך ש"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה"! זה צריך להיות קו המחשבה שלנו, ועניינים אלה אינם "מקרבים את הגאולה", כי אם הם הגאולה עצמה.

כל טוב

 

בניין בית המקדש

קשה לי מאוד לרצות בצורה אמיתית שבית המקדש יבנה. אני מפחדת ממצב אוטופי שכזה, כי בסיטואציות כאלה, לעניות דעתי, אין הרבה מקום למחשבה. הכל מתנהל על מי מנוחות, ומפחידה אותי סיטואצייה של קיום בלי ביקורת עצמית ובלי קשיים.

אני מעריכה את הדרך לשלמות אבל אני לא רוצה להגיע אליה מאותן סיבות שפרטתי. דבר המקשה עלי לומר בצורה אמיתית ברכות כמו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" וגם מביא אותי לעיתים לתסכול, שכן אם איני רוצה להגיע לשלמות אז למה להתחיל את הדרך?

 

שלום וברכה ,

לו היה בית המקדש מציאות בה כל הבעיות נפתרות, היית צודקת.

ברם, לעולם אין מסגרת הפותרת בעיות. בית המקדש אינו מציאות אוטופית, אלא רק מאפשר השגות עליונות, ראיית פני ה' אלוקים שלוש פעמים בשנה, וקומות גבוהות מאוד של המציאות. אולם קיומו אינו מונע את הצורך לעבור שינוי מהפכני פנימי, להתעלות ולהתקדש, להיות צדיק וישר, ולהתמודד עם הסכנות המרובות שיש בהארה כל כך גדולה, ובעיקר עבודה זרה.

על כן, אנו מתפללים לבניינו כיוון שאנו רוצים שהבעיות שלנו תהיינה הבעיות שבית המקדש וקיומו מעוררים, ולא אותה מציאות עלובה ואפורה שאנו מצויים בתוכה כעת. חסד אלוקי גדול הוא לזכות להתמודד עם מציאות הקודש הגלוי, ולחסד זה אנו מצפים.

כל טוב .

בוא הגאולה

שלום וברכה לרב יובל שרלו.

לפני כמה ימים חזרתי ממסע לפולין, עם כוחות מחודשים וראייה של הדברים בפרספקטיבה אחרת.

המסע הזה גרם לי לשאול הרבה שאלות, וקיבלתי די הרבה תשובות, אבל יש נושא שכבר הרבה זמן אני לא מבין, ושלדעתי גם קשור קשר ישיר לחורבן בשואה.

תמיד מצויינת הגאולה עם איזשהו שלב של בירור, של מוות, שכל הרשעים ימותו והצדיקים יקבלו שכרם. ניתן לראות זאת בנבואת גוג ומגוג למיניהן, על שליש מהעולם שייחרב, או על ירושלים שתגיע עד לדמשק, או שכל הגויים ימותו, או שגוי ויהודי יהיו שווים, וכל מיני דברים כאלה.

הגאולה נראית כשלב של אמת, של יופי מכל הבחינות, משהו כל-כך גדול וטוב שאי-אפשר לתאר במילים.

השאלה שלי היא האם חייבת הגאולה לבוא דווקא מתוך חורבן, ואם כן? האם כשאנחנו מצפים לגאולה, לביאת המשיח, לאחדות עם ישראל בארצו ולתחיית המתים, אנחנו צריכים לדעת שקודם כל תהיה מלחמה ענקית שאף-פעם לא הייתה? שלפני הטוב הגדול מאוד יבוא כל הפחד?

אם דבר זה נכון מותר להאמין שהבירור כבר נעשה בשואה, והמלחמה הזאת כבר לא תהיה, ועכשיו אנחנו פשוט בדרך אל הגאולה (עם בירורים קטנים של פיגועים, לא יודע בדיוק איך להגדיר את זה)?

השאלה הזאת מציקה לי הרבה זמן, ואני אשמח מאוד לתשובה עליה, כפי שהרב יראה לנכון.

בתודה מראש.

 

שלום וברכה,

אינני יודע מפני מה הגאולה צריכה לבוא תמיד עם חורבן לפניה. ברם, זהו אחד מיסודות הגאולה, למן גאולת מצרים שהייתה מלווה בחורבן גדול (לא רק הגלות, כי אם גם מות יהודים רבים במכת בכורות ("וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים") ועד לנבואות על הגאולות השונות. הנביא מיכה דימה את הגאולה לחבלי לידה, והוא לא היה היחיד.

ייתכן כי הסיבה נובעת מהצורך להוליד את הגאולה מתוך עקירת יסודות החורבן והגלות. הגאולה אינה רק תהליך מאיר וטוב, כי אם גם תהליך של בירור האמת. כך נקרא בהפטרת השבת הקרובה, שבת הגדול. תפקידו של אליהו הנביא הוא להשיב לב אבות על בנים על אבותם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, כדי שלא יבוא ריבונו של עולם ויכה את הארץ חרם. מציאותה של הגאולה היא האור הזוהר בעצמו, וממנו צריך לשרש את כל מה שמעיב וחוסם בעד האור. עקירה זו, ככל עקירה, נעשית בייסורים רבים.

אינני יודע אם השואה הייתה אותה נבואת עקירת הרוע. אני מאמין שבוודאי היא הייתה חלק ממנו, אולם אף אחד לא הבטיח לנו שבכך תמה מסכת ייסורינו. אנו נקבל מיד ריבונו של עולם את כל מה שיביא עלינו, ונתחזק בדרך אל הישועה השלמה.

כל טוב.

פחד מהגאולה

שלום,

יש המון תפילות וברכות שמדברות על ביאת המשיח, גאולה, בית מקדש שלישי וכדומה. אני מנסה לכוון בכל הברכות והקטעים האלה בתפילה, אבל משהו בתוכי זועק.

אני עומד וקורא בהתרגשות "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", אבל אני לא באמת מתכוון. לא בגלל בלבול או היסח דעת, אלא כי אני לא באמת רוצה.

אני לא באמת שואף שיבוא המשיח ושאצטרך לעבוד בבית המקדש. אני מתחבר מאוד טוב לתפילות ולעבודה שבלב, אך בכל פעם שאני חושב על קורבנות זה מזכיר לי, סליחה על הביטוי, פרימיטיביות. אני שמח מאוד במציאות של היום ואני מודע לכל הרשע והרע בעולם, ולכל הדברים שדורשים תיקון בארצנו. אבל, בכל זאת, כשאני כן עם עצמי אני שמח שנולדתי בתקופה זו, ואני לא באמת רוצה שהגאולה תבוא מחר.

אני מרגיש בזה פגם נוראי. כלל ישראל, כנראה, מאוד רוצה ושואף לבית מקדש, ואני- אני לא רוצה! זה נראה לי אבסורד שהמשיח יבוא בעזרת ה' ואני לא אהיה שמח בלב שלם.

כמו כן, קשה לחשוב על קרבנות בתור אידאל נשגב, למרות שאני יודע שזה תכליתם האמיתי. למשל, כשקראתי את טעם הרמב"ם לקרבנות (והשתמע לי מכך שכיום, מכיוון שאין יצר עבודה זרה לא יהיו קרבנות) מאוד התלהבתי ורציתי להסכים עם זה, למרות כל הסתירות ההגיוניות שיש על גישתו.

בנוסף לזה אני חושב שאם יבוא המשיח חלק נכבד מעבודת ה' שלנו, שהיא תיקון העולם והשפעה לטובה, כבר לא יהיה קיים, כי הגאולה כבר תעשה את הכל. 

 

שלום וברכה ,

אני חושב שאתה צודק, ותחושתך בריאה מאוד. אכן, אין שייכות לקורבנות בזמן הזה, ובאמת קשה מאוד לייחל לשיבתם, ובזמן הזה אין לדבר על קורבנות.

אבל,

הרצון והכמיהה לקורבנות עוד ישובו בעוצמה מרובה. סיבת הדברים היא, שהקורבנות דומים לקשר גופני שבין איש ואישה. כשלא קיימת אהבה בין השניים, הרי שקשר זה נראה כדבר מטורף, ואפילו דוחה. זר שלא ידע אהבה מהי, כשיתבונן אל קשר גופני, לא יבין לא את ההיגיון ולא את הרעיון, ואף לא ימצא בתוך עצמו נטייה לכך. אולם, כשיידע את שפת האהבה יחפש בכל דרך כלי ביטוי לאהבה זו, ויבקש לנשק ולחבק, ולממש באופן פיזי את הקשר שבינו לבין אהובתו.

אלה הקורבנות. הקורבנות והכמיהה להם הם תוצאה של רגשי קרבת אלוקים עצומה, הנובעים מהשראת שכינה וממגע עם השפע האלוקי. כשרגש זה לא קיים, האדם לא מוצא בתוך נשמתו את הכמיהה לשיבה לעולם הקורבנות. ביום בו תשוב שכינה לשכון בתוכנו, והאהבה לאלוקים ולהשראת שכינתו תתעצם בנו, לא נוכל עוד להחזיק מעמד ללא הקורבנות.

ליום זה אנו מייחלים.

כל טוב .

 יום העצמאות - וכי גם על אלו נודה לה'?

שלום לכבוד הרב.

שמעתי מרבנים שונים שיום העצמאות הוא יום גדול וחשוב, ועל כן אנו מודים לה' יתברך ביום זה על כך שהעניק לנו את המדינה וכדו'. אבל יש לי ביקורת על כך.

נכון שהיינו צריכים מקלט ליהודים וארץ משלנו, היות ורדפו אותנו בגלות. על כן אנו חייבים להודות לה' על כך שנתן לנו מקום מקלט. אבל הביקורת שלי מתבססת על עצם הקמת המדינה, והתפתחות המטרות שבגינן הוקמה המדינה. כידוע, הציונים שהקימו את המדינה היו ברובם אנטי-דתיים, וניסו להשריש במדינה הזאת תרבות זרה, במקום תרבות התורה והיהדות.

השאלה שלי היא, האם באמת ראוי לעשות מיום העצמאות יום חגיגי, כל כך?

אם נאמר שכן, כדי להודות לה' על זה שהעניק לנו מדינה, הרי ידוע לנו שאין זה נכון. ה' אולי העניק לנו את הארץ הזאת, אבל בהחלט לא את המדינה! אני בטוח שה' לא רצה בכך שהמדינה הזאת תישלט ע"י חילונים, ואף יותר גרוע, ע"י אנטי-דתיים שגורמים להרס העם היהודי, ומנסים להפוך אותו להיות עם כמו כל העמים.

אתן כמה דוגמאות כדי להבהיר את הדברים:

א. ידוע לנו שבשנים האחרונות, הממשלות השונות עודדו עליית "גויים" מכל מיני ארצות, כתגובה להתרבות הדתיים והחרדים בא"י. הגויים האלה הועלו על מנת לגרום להתבוללות, וכן להכניס תרבות זרה בעמנו הקדוש. אין לי שום דבר נגד גרי צדק או עולים חדשים, אך ידוע שהועלו לארץ עולים שהם גויים ממש. כל זה על מנת להחליש את כוחנו כעם יהודי-דתי בא"י.

ב. ידוע גם שרשויות המדינה מאפשרות רצח של ממש לכל מאן דבעי, וזה בשם כינוי "הפלות".

ישנה "מאפיה" של ממש ברשויות הציבוריות שמעודדת ביצוע הפלות (ולפעמים אף מכריחות ביצוע הפלות ע"י הליכים משפטיים, שהם משפטי עוול) בקרב נשות ישראל. האם בכך ה' חפץ? שבארץ הקודש תהיה מדינה שמאפשרת ומעודדת רצח של תינוקות ועוברים תמימים?

ג. לצערנו, יש כל כך הרבה חילוניים בארצנו, וכל כך הרבה חילול ה' (וכדי ללמד זכות על עם ישראל, אומר שאני בטוח שכל זה נעשה בשוגג, היות ולא חינכו את עם ישראל כמו שצריך, לתורה ואמונה).

כל זה נובע מכך שהמדינה עודדה את החילוניות. האם בשביל זה רצה האל יתברך שתקום מדינה יהודית? האם בשביל שעם ישראל יחונך לערכים קלוקלים, ולא לערכים של תורה ומצוות? האם הוא חפץ בכך שיעודדו חילול שבת (ע"י מסעדות, בתי קפה וקולנוע הפתוחים בשבת וכדו')? האם הוא חפץ בכך שהפריצות ברחובות תהיה כל כך נוראה?

ד. צבא. אז נכון שזה טוב שיש לנו צבא, שיגן עלינו מבחינה פיזית. אבל יש לי ספקות אם לשם כך עלינו להודות לה'.

לצערנו, אנחנו עדים לכך שהרבה בחורים דתיים נכנסו לצבא ויצאו משם חילוניים ממש. הצבא קלקל לנו את טובי בנינו. למזלנו, ישנן היום ישיבות הסדר, ובכך אנו נמנעים לרוב מקלקול זה, אך עדיין ישנם הרבה בחורים (ובחורות) שנחשפו לצבא עם רמה מסויימת של דתיות ויצאו משם עם רמה פחותה. אני מעיד על כך באופן אישי (מבני משפחה), וכן באופן כללי שכך הם הדברים.

כמובן, אין צורך לפרט את המנהגים הרעים שלומדים בנינו בצבא, חלקם "קלים" (ניבול פה, תפיסה של "כוחי ועצם ידי" וכד') וחלקם חמורים (בינו לבינה).

האם זהו צבא ה'? האם זה הצבא של היהודים? של מדינה יהודית?

ישנן עוד הרבה דוגמאות של ניגוד אינטרסים, בין רוח התורה לבין המדינה, אך על מנת שלא לקטרג על עם ישראל לא אפרט עוד, אבל אני חושב שהדברים מובנים.

האם באמת נודה לה' על כך שיש לנו מדינה, שהולכת נגד רצונו? האם זוהי המהות של יום העצמאות?

נכון שאי אפשר להתעלם מהטוב שה' נתן לנו במדינה, שלפחות אנו לא ממש בגלות פיזית, אלא אנו בא"י. אך יש כל כך הרבה רע במדינה הזאת (שנגרם ע"י האדם) שאני תוהה אם זו לא חוצפה לבוא לפני הקב"ה ביום העצמאות ולומר לו תודה שנתן לנו את המדינה הזאת, שהולכת כנגד רצונו.

אודה לרב אם יוכל להתייחס לעניין הזה.

אני עצמי אדם דתי, אך לפעמים אני שומע דברים שנאמרים מפי רבנים חרדים (שדבריהם נשמעים קיצוניים כביכול) אבל אז אני קולט שהם אומרים דברים הגיוניים ואמיתיים, מה שיוצר אצלי דילמה פנימית אחרי מי ללכת (באמונה)? האם להמשיך במסלול הדתי לאומי שבו גדלתי, ולהתעלם מטענות כאלו ואחרות, או שמא ללכת בכיוון החרדי שהוא נשמע כיותר צודק?

ובעיקר הדבר נוגע לאמונה שלי לגבי ארץ ישראל.

בתודה מראש, ובתקווה לביאת הגאולה במהרה,

 

שלום וברכה ,

קודם להתייחסות לטענות הפרטיות, דומה כי דבר מה עקרוני טעון הסבר. ההודאה לקב"ה על יום העצמאות היא הודאה על כך שהוא זיכה אותנו לשוב להיסטוריה. הגלות היא היציאה מן הסדר, כך כותב המהר"ל. הסדר העולמי הוא ישיבת עם ישראל בארצו, כאשר הוא זוכה לנהוג בדרך הטבע הנורמלית של הממלכות. הגלות הרחיקה אותנו ממציאות זו, והיינו נעים ונדים. כעת זיכנו ריבונו של עולם לחזור למציאות הסדר הטבעי, ואנו יושבים על אדמתנו ומחזיקים בידינו, מכוחו של ריבונו של עולם, עצמאות מדינית וביטחונית, ופועלים בה ומכוחה.

זהו עיקרו של יום העצמאות ועיקרה של הודאה - החזרה לסדר הטבעי של המציאות. ברם, לחזרה זו יש הרבה משמעויות נלוות: דם יהודי אינו הפקר עוד בעולם, ואף לא בישראל, אנו נלחמים כנגד אויבינו; תלמוד תורה הגדול ביותר בהיסטוריה מתרחש כאן; קיבוץ גלויות, ארץ ישראל שבה להיות בידינו ועוד ועוד. כיצד ניתן לעצום את העיניים מכל אלה, ולא לראות את חסד ה' עלינו ולהודות לו על כך? כיצד ניתן לדבר על מאמינים שאינם רואים בכך את יד ה' הטובה עלינו?

ועתה אשיב לשאלותיך:

א. אין אנו חוגגים את הציונות החילוניים, כי אם את שוב ה' את שביתנו שהיינו בה כחולמים. ברם, אין אנו כפויי תודה גם לחילוניים, שלמרות כפירתם הם שזכו להיות הכלי העיקרי של שיבת עם ישראל לארצו, של הצלת יהודים רבים, של יצירת תשתית של צדק חברתי בארץ ועוד ועוד. על כן, גם על כך אנו מודים, אולם גם אם נתעלם מההבט החיובי העמוק ומהחוב שאנו חייבים לציונות החילונית, אנו שמחים על השיבה.

ב. זו ממש כפירה לומר שלא ה' נתן לנו את המדינה. אלא מי?

ג. "אני בטוח שד' לא רצה..." - זו כפירה !

ד. אנו שמחים על מדינת ישראל. יש לנו ביקורת על הממשלות השונות, ואנו מצטערים על מעשים רעים שעשו, כשם שאנו מצטערים על מעשים רעים שאנו עשינו. יש להיזהר מלשון הרע על הציבור, ומה שעשית חמור ביותר - לומר שהמניע המרכזי של הממשלות הוא להעלות לארץ גויים כדי לגרום להתבוללות - אני בספק אם מותר לפרסם שאלה זו באינטרנט, בשל העבירה הנוראה של לשון הרע והוצאת שם רע. היו כאלה שאולי סברו כך, אולם עיקר מגמתה של ממשלת ישראל לאורך כל התקופה נבעה מרצון להעצים את עוצמתנו וביטחוננו, ולהעלות יהודים (לפי הגדרתם, שאינה הלכתית, וזה לעצמו איום ונורא) לחזק את מדינת ישראל. ומה שאתה כתבת, כי המגמה הייתה נגד יהדותה של מדינת ישראל הוא עבירה חמורה הדורשת תיקון לא בגלל יום העצמאות כי אם בשל החובה לשמור את דיני שמירת הלשון.

ה. הקב"ה אינה חפץ בהפלות ואוסר אותן. מה הקשר בין כך לבין הקמת מדינת ישראל? וכי מישהו סובר שמדינת ישראל מתוקנת? וכי אין עבירות חמורות שממשלת ישראל עושה? ברם, אין אנו חוגגים את חג ממשלת ישראל כי אם את חג מדינת ישראל, ועל כך שהקב"ה נתן בידינו כלי לעשות את רצונו. העובדה שאין אנו עושים כן היא חורבן, אך התודה היא לקב"ה על כך שהכלי ניתן.

ו. המדינה עודדה את החילוניות? אולי כדאי לחזור קצת ללמוד היסטוריה על תנועת ההשכלה, ועל כך שהחילוניות פרצה כשהנהגת האומה הייתה בידינו, הרבנים, ולא הצלחנו למנוע את החילוניות. האם תאמר כי בשל העובדה שהיא פרצה בתקופת הנהגת הרבנים אנו לא נשמח ברבנינו? ואם תאמר שיש להבחין, כי הרבנים לא רצו בחילוניות ואילו הממשלה כן, אנו שבים אל החילוק הגדול, שאין החג חגה של הממשלה אלא של המדינה, ומבחינה זו גל החילון הגדול היה דווקא בשעה שלא הייתה מדינה.

ז. בוודאי שאין הקב"ה חפץ בכל העבירות. מה זה קשור לחג ההודיה על כך שנתן לנו מדינה?

ח. הצבא קלקל את הבנים? בושה וחרפה להאשים כך את הצבא. מי שקלקל את הבנים הוא מי שנתן להם חינוך רעוע. ברם, גם לכך אין קשר ליום העצמאות, שכן מי שאינו חוגג את חגו של הצבא הוא כופר בטובתו של הקב"ה שנתן לו את היכולת להגן על עצמנו.

אני חוזר ואומר שיש לברר את המושגים. אנו עצמנו קבלנו מדינה מהקב"ה ולא נהגנו בה כשורה. האם בשל כך אין אנו חוגגים את מה שהקב"ה נתן לנו? האם חג החנוכה בטל בשל העובדה כי יורשי החשמונאים לא נהגו כשורה, ולדעת הרמב"ן אף הם עצמם לא נהגו כשורה בשל העובדה כי המליכו מלכים שאינם משבט לוי? האם אין עין רעה בכתיבת כל הרע ובאי ציון הטוב? האם מי שאינו חוגג את יום העצמאות הוא מאמין גדול או כופר בטובה?

כל טוב וחג שמח.

 

האם הגאולה בטוחה?

לפני זמן מה פרסמתי מאמר בעלון הישיבה שלי, בו יצאתי נגד הטענה שהגאולה כבר באה בטוח ובלי שום ספק, ונשאר רק לחכות. טענתי שגם בזמן אנטיוכוס מי שקרא את ספר דניאל היה בטוח שתחיית המתים או-טו-טו מגיעה, ושגם בתקופת חזקיהו כולם היו משוכנעים שהמשיח מגיע עכשיו ("ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח"). לכן גם היה קשה לי עם המשפט בתפילות יום העצמאות "יהי רצון... שכשם שזכינו לאתחלתא דגאולה, כן נזכה לשמוע קול שופרו של משיח צדקנו במהרה בימנו". הוודאות שמביע המשפט נראתה לי מאוד לא במקום.

הטענה שנטענה נגדי היא שאמנם בזמן חזקיהו, זרובבל, ואנטיוכוס היה קץ אפשרי, אך כעת זהו "ה"קץ של "בעתה".

הטוענים תמכו יתדותיהם בכמה טענות:

- "אין לך קץ מגולה מזה" (על שארץ ישראל נותנת פירותיה).

- הגר"א אמר ב"קול התור" שכעת זוהי הגאולה של "בעיתה" (ואמנם גם גדולים אחרים חישבו את הקץ וטעו, אך לא בצורה כזאת מפורטת כמו הגר"א).

- הגאולה אינה תלויה בתשובה כלל, כך שאין מה שיעכב אותה, ועם ישראל ייגאל בכל מצב רוחני שהוא יהיה.

מה דעת הרב בנושא?

 

שלום וברכה ,

א. משום מה הפכה סוגיית וודאות הגאולה ומהלכה הבלתי נסוג כאחד מיסודות האמונה, והטוען כי הגאולה הנוכחית היא הזדמנות ולא וודאות נחשב ככופר בעיקר. אינני מבין עד תום מדוע זה כך.

ב. מה שאנו יודעים בוודאות הוא שני דברים: הדבר הראשון הוא שעד כה היו הרבה הזדמנויות לגאולה שלא התממשו - אינני מדבר על הזדמנויות בהן טעו בני אדם, כי אם בהזדמנויות ממש שהוחמצו, כמו בימי חזקיהו או בימי בית שני; הדבר השני שאנו יודעים הוא - שבסוף תהיה גאולה.

ג. להרבה מאתנו נראה כי מציאות ימינו היא כה הופכית לעניין הגלות, עד שהיא מהווה ראיה לכך שזו גאולה שלישית שלאחריה אין חורבן.

ד. אני לא יודע, ואשמח מאוד אם הגאולה תבוא ללא כל תנאי. ברם, כיוון שה'מוחזק' הוא כי עד כה היו גאולות שהוחמצו, נקודת המוצא שלי היא שאף עתה אנו במצב כזה, ועל כן עלינו לעמול קשה שדבר כזה לא יקרה. אנו צריכים להתאמץ מנקודת המוצא כי הכל עדיין תלוי בנו, ואם דברים יקרו באופן אחר - נשמח מאוד.

כל טוב.

האם אנו בדך  לגאולה או לגלות?

לכבור הרב, שלום.

נאמר בפרשת השבוע, פרשת ואתחנן:

"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלוקיך להכעיסו; העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון; והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגויים אשר ינהג ה' אתכם שמה".

כמו כן בפרשת "והיה אם שמוע" נאמר: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים והשתחוויתם להם וחרה אף ה' בכם... ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה... ".

ובמסכת אבות נאמר: "... גלות באה לעולם על עובדי אלילים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ".

לאור כל המקורות הנ"ל ושאר פרשיות השכר והעונש הקיימות בהמוניהן, נראה לי יותר סביר שאנחנו בדרך לגלות מאשר בדרך לגאולה. שכן, קל מאוד למצוא בימינו, לצערנו הרב, גם את חטאי בית ראשון וגם את חטאי בית שני, וכן לא קשה למצוא את ה"סטירות" שהקב"ה מביא לנו בתור תקדים לגלות. האם עדיין ניתן להגיד שהגאולה קרבה, ואם כן, על סמך מה?

(שמעתי פעם דעה שאומרת שפשוט פרשת בחוקותי ודומותיה אינן תקפות יותר, אך למיטב ידיעתי דעה זו היא כפירה בעיקר ובעצם גם מתן לגיטימציה לנצרות, איסלאם, רפורמה וכן הלאה....)

 

שלום וברכה .

פסוקים אלה הם פסוקים נצחיים. הם קיימים גם היום, ובודאי שיש לראות אותם כקריאות חמורות מאוד הניצבות לנגד עינינו. תורתנו נצחית היא, וייתכן כי חס ושלום לא נהיה ראויים לארץ ישראל גם בפעם הזאת, ונעוף מכאן. יסוד זה חייבים להטמיע יותר ויותר, ויש לנער את עצמנו מהוודאות השגויה כי הקב"ה יקבל אותנו כפי שאנו ויפסיק לתבוע מאתנו להיות נאמנים לדמותנו הרוחנית הייעודית.

כל זה אינו עומד בסתירה לעובדה כי אנו בעת גאולה. גאולה היא הזדמנות אלוקית שנפתחו בה שערי שמיים, ואנו צריכים לממש אותה בכל מאודנו. הגיע "עד שתחפץ", ויש חפץ המתגלה בארץ. אנו חיים בתקופה בה הגאולה אפשרית.

אין להתבטא בנוסח "מה יותר סביר כיום". אין אנו יודעים כיצד הקב"ה שופט את עולמו. אתה כבר שפטת כי אנו גרועים מבית ראשון ושני, וזה כמובן משפט חמור ביותר, שכן אין לנו יכולת לדעת כיצד מתבונן הקב"ה על עולמו. יש הרבה דברים טובים בעולמנו ובמדינת ישראל של היום, ואנו נצטוונו להתבונן בעין יפה טובה על המציאות ולקדם אותה, במקום לשפוט אותה בחומרה. רבונו של עולם הוא הבוחן כליות ולב, והוא שישפוט תבל בצדק.

כל טוב .

ביהמ"ק על סדר יומנו?

אני מפנה את כבוד הרב לתגובה שכתב מישהו בשם משה גנץ על מאמרך בשבח מיזם "סיבוב השערים". התגובה פורסמה באתר "כיפה".

 

לכבוד הרב יובל שרלו שלום.

קראתי את דברי כב' בגיליון "שבתון" לפרשת בחוקותי ("הקומה המלאה") וברצוני להעיר מספר דברים. כב' מיצר על האיסור הגורף לעלות להר הבית, ומשבח את מיזם "סיבוב השערים" כביטוי לכוסף לביהמ"ק. כמו כן הוא מדבר על ההכרחיות שבתיקון המוסרי בעם, שבלעדיו אין הבניין שלם. אינני יכול לקבל דברי כב', לא בעניין חשיבותו של הר-הבית כיום לעם ישראל ואף לא בהצגת התביעה המוסרית העולה מדבריו. כל המביט נכוחה במצבו של עם ישראל כיום, אינו יכול שלא לראות באיזו שפלות דתית הוא נמצא, כאשר ברובו הנו פורק עול תורה ומצוות ואינו יודע את אלוקיו, מנותק לחלוטין מתודעת יראת ה', שלא לומר אהבתו. כיצד זה ניתן להעלות על נס את החדרת תודעת הר-הבית (שהנו מוסד ציבורי מובהק) בציבור שאינו ירא ה'?! הרי כל ערכו של ביהמ"ק ביהדות הנו רק בזיקה לקיום תורה ומצוות, דהיינו מתוך הנחה אפריורית כי עם ישראל שומר תורה הוא. כל התורה והנביאים מלאים באזהרות ותוכחות על חוסר הערך של ביהמ"ק אם עם ישראל אינו עובד את ה' תחילה. האבסורד מתעצם עוד יותר כאשר דברי הרב נכתבים דווקא בשבוע של פרשת בחוקותי, המדגישה את המסר כי אין ערך וקיום לעם ישראל בארצו ולבנין ביהמ"ק אם לא ישמע לדברי ה'. אני מפנה את כב' לפרק כו', פסוק לא' בפרשתנו: "ונתתי את עריכם חרבה והשימותי את מקדשיכם (!) ולא אריח בריח ניחוחכם". כיצד זה התהפכו היוצרות אצל כב', ובמקום להסביר כי אין שום טעם ומשמעות למושג "הר-הבית" במצבנו הלאומי כיום, הוא מקדים מבחינה ערכית את הגברת הזיקה הנפשית של העם להר-הבית למחויבותו לקיום תורה ומצוות?!

כיון שאני בן לחינוך הציוני-דתי, שמא יורשה לי להציע לפניו את ההסבר הנראה לי לתמיהתי זו. לדעתי, העיוות בסדר העדיפויות נובע מהנחת יסוד של הזרם הציוני-דתי מתחילתו. האסכולה הציונית-דתית מניחה (והדברים גלויים וברורים) כי ההיסטוריה של הציונות והקמת המדינה במאה וחמישים השנים האחרונות הנה התממשות חזון הנביאים בדבר הגאולה השלישית. הנחת יסוד זו היא-היא שהייתה בעוכריה של הציונות הדתית, מכיון שהיא מסמאת את עיניה מלשפוט באופן ביקורתי וריאלי את מצבנו הדתי-לאומי כיום. זאת משום שאם ידוע ונתון כי אנו באתחלתא דגאולה, הרי שמכאן והלאה ברור כי העניינים יסתדרו ברוח דברי התורה והנביאים: שיבה לארץ, בניינה, ותיקונו הרוחני של העם. הרב קוק זצ"ל העצים השקפה זו באמצעות תורת הנסתר וקבע כי "כולך יפה רעיתי", דהיינו גם יישוב הארץ של עוזבי התורה, בקודש יסודו. המשבר החילוני שבעם ישראל נתקבע אפוא בתודעת הציונות הדתית כתהליך זמני וחולף, ולא כמשבר מהותי. עם כל ההכרה בגודל פועלה של הציונות הדתית, הרי שאיני מקבל את ההשקפה הזו. אינני רוצה להאריך כאן בניתוח המושג "גאולה", אולם חשוב לי לומר דבר אחד. ההגיון הדתי שלי מורה לי לחשוב כי אמת המידה הנצחית והיחידה לבחינת מצבו הדתי של האדם היהודי הפרטי כמו גם העם היהודי, בכל רגע נתון, היא מידת דבקותו בתורה, דהיינו: עד כמה הוא מחויב לקיום התורה ומצוותיה. עפ"י אמת מידה זו נמצא עם ישראל היום במקום נמוך לאין שיעור ממצבו לפני כמה מאות שנים, למרות שהיה אז בגלות. אני מודע היטב לכך שעמדה זו שונה ואף מנוגדת לכמה מגדולי ההגות היהודית שקמו לעם ישראל (הרב קוק זצ"ל, המהר"ל, ר' יהודה הלוי). ידוע לי גם כי ישנם מדרשים, גמרות ומאמרי חז"ל שאמנם מורים על הרעיון שהגאולה הפיזית קודמת לתשובה, אולם אני איני יכול לקבוע את עמדתי הדתית רק עפ"י מדרש כזה או אחר. עמדתי מגובשת על סמך מיטב הבנתי את מכלול היהדות על מקורותיה, ומכלול זה מורה במובהק על הפרמאט המוחלט שיש לשמירת תורה ומצוות כאבן בוחן לקרבת אלוקים.

לדברי הרב בעניין התביעה המוסרית של הנביאים מעם ישראל כהכרח לעלייה בהר, יש לכאורה התאמה מסוימת עם דבריי, ולא היא. ראשית מפני שהרב מציג את הכוסף לבנין ביהמ"ק כציר משלים לציר המוסרי בבחינת "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך", ואילו אני עומד על כך שמצבו הדתי של עם ישראל כיום אינו מאפשר לנו להעלות על דל שפתותינו עליה אל ההר - יש בכך משום חילול ה' ממש, לדעתי. לתת לעם ישראל את ההרגשה שלמרות התעלמותו מהתורה והמצוות מותר לו לכסוף לבנין ביהמ"ק?! זאת ועוד: תיאורו של הרב את התביעה המוסרית של הנביאים לוקה, לדעתי, בחסר מהותי מאוד. הדת היהודית אינה קטגוריה מוסרית. המוסר יסודו בזכויות האדם וממילא הוא גוזר את חובות האדם כלפי האדם (הומניזם). היהדות אינה מכירה בזכויות האדם אלא רק בחובותיו לאלוקיו. המצוות שבין אדם לחברו מקבלות את תקפן, אך ורק מתוך " אני ה' ". שמא יאמר הרב שדבריי אלה הם בגדר פלפול סמאנטי. אם כך, מדוע מנה הרב רק עניינים שבין אדם לחברו כשדיבר על "אמות מידה מוסריות" (דין יתום ואלמנה, צדקה וחסד). מדוע לא מנה עניינים שבין אדם למקום? ושוב אני מפנה את כב' לפרשתנו: במה תולה התורה את חורבן הארץ? לא במצוות שבין אדם לחברו כלל וכלל, אלא במצוות שהן במובהק בין אדם למקום, בשמיטה ובע"ז. ואף בנביאים יש כהנה וכהנה מצוות מעין אלה. לכן יש ברטוריקה ה"מוסרית", לדעתי, משום פיחות דתי ואובדן התודעה של תוקף התורה כדבר בפני עצמו, ולא כאיזשהו עניין מוסרי (זאת למרות הדמיון המטעה שבין השניים. ושמא על זה נאמר "ושבתם וראיתם… בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו").

ייתכן שטיעוניי נשמעים "חרדיים" משהו. ברצוני להבהיר כי בניגוד לחרדים - אני ציוני, כלומר אני דבק ברעיון של עצמאותו של עם ישראל בארצו, אלא שאני מסרב ליצוק תוכן דתי לעצמאות זו ולמסגרות הלאומיות שלה (מדינת ישראל, צה"ל, התיישבות וכדו'), כיון שאלו לא נוסדו מתוך תודעה לאומית דתית, אין הן מקוימות מתוך תודעה כזו, ואף דמותן אינה כזו.

בסיכומו של דבר, אין, לדעתי, מקום כיום לקירוב העם לא למקדש ולא לכותל. יש להציג לפני עם ישראל בצורה מנומסת אך תקיפה, את הריאלייה הדתית הכואבת, את השתקפות דמותו בעיני התורה: עם חילוני המנותק ממה שהיה התוכן הדתי הריאלי של חייו במשך אלפי שנים - התורה והמצוות. כל הריצה הזו, כיום, להר הבית והרעש סביבו, הנם בגדר סילוף היחס הנאות לה' ("לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש" (יבמות ו', א') וראה כל הסוגייה שם) ועכ"פ הסח הדעת מן העיקר. עד שהרב חרד ל"מרחק הנורא בין עם ישראל למקום הקודש" (לשונו ברישא של דבריו), ראוי לו שיחרד חרדה גדולה עד מאוד למרחק העצום שבין עם ישראל לקדוש ישראל.

אודה לרב אם ישיבני דבר בעניין הנ"ל.

 

שלום וברכה ,

כדי שהציבור יוכל להבין במה מדובר אני מצרף את המאמר המקורי:

משעה שנפסקה ההלכה האוסרת על עליית יהודים לכל שטחי הר הבית בזמננו, נחרץ סדק שהלך והתפתח לכדי מרחק נורא בין עם ישראל לבין מקום הקודש. פסק זה אינו הכרחי כלל וכלל - ניתן לסמן גבולות עלייה בזמן הזה, וניתן להתיר כניסה כהלכה (לאחר טבילה, בדרכים הנאותות וכדו') לשטחים נרחבים במתחם הר הבית. עליה זו הייתה מקשרת את האומה למקורה ולציפייה להתחדשות הקודש, והיה בה קיום חלקי של מצוות "לשכנו תדרשו ובאת שמה". אוסרי העלייה ביקשו לשמור על קדושת המקום, והעדיפו את ההרחקה המוחלטת על פני עלייה בטהרה, כדי לחזק את יסוד הקודש. ברם, סכנה גדולה אורבת לקדושה היתרה - סכנת ההתרחקות מן החיים. עתה אנו חוזים כיצד מתעמקת ונקבעת בתודעה הציבורית העובדה שהר הבית הוא מקומם של הערבים, ואילו ליהודים נותר הכותל. מה שאירע במלחמת ששת הימים - העובדה שהר הבית היווה מסלול קיצור לריצה לכיוון הכותל, הולך ונקבע בתודעת הציבור.

כיצד אפוא מחזקים מחדש את הציפייה למקום הקודש וכיצד נקשרים ליסוד העליון ש"ירושלים עיר הקודש", היא אבן הפינה של קיומנו במציאות? שתי דרכים עומדות בפנינו. ראשונה בהן היא עשיית כל מה שניתן כדי לבטא ציפייה זו. אחת מדרכים אלה היא העתקת המקום בו אנו עומדים בתפילה לריבונו של עולם, לכיוון פתחי השערים. המקורות הקדומים ואיגרות הראשונים מלמדים כי לא הכותל המערבי היה מקום התפילה, כי אם פתחי השערים. בתפילה ובתחנונים אל מול שערי הר הבית אנו מבטאים כי אין אנו מסתפקים בקיר המערבי של ההר, כי אם אנו כוספים להיכנס פנימה ולהיראות לפני ה'. התפילה כנגד השער כוללת בתוכה את כל מה שמעבר לשערים אלו.

יבורכו אף אלה שהגו ויזמו וביצעו את סיבובי השערים. בכל ערב ראש חודש סובבים אלפי יהודים את הר הבית דרך פתחי השערים, ומבטאים בכך את הכמיהה והציפייה לעולם פנימי יותר. מרעיון של קומץ אנשים, הולכת ומתרחבת קבוצת סובבי השערים, וקושרת מחדש את הציבור עם הר הבית. ביום ירושלים זה צריכה להתרחב הקבוצה, והציבור כולו קרוי ליטול חלק במשימת קודש זו. ככל שירבו ההולכים סביב הר הבית כן יתעצמו הכמיהה והכיסופים אל המקום, וזו התשתית הרוחנית ההכרחית לבניינו, שכן אין ירושלים נבנית ללא שיכספו לה תכלית הכוסף.

דרך שניה, המשלימה את הראשונה, ואין שתי הדרכים יכולות להתקיים זו ללא זו, היא הטמעת ההכרה בדבר המקום בו יש להתחיל את בניין הקודש. נביאי ישראל למדונו כי העולה להר ה' צריך לעמוד באמות מידה מוסריות קודם שהוא בא בהר: "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו - נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה". מזמור זה מהווה המשך לדברי הנביאים, אשר שבו ושננו לעם ישראל מהו יסוד הקודש. נביאים אלו קראו לעם ישראל להקדים להקרבת הקורבנות ולבניין ירושלים את התיקון המוסרי והחברתי. אדני בית המקדש אינם נבנים אלא כאשר הם נטועים במדינה כולה. במקום בו דנים דין יתום ואלמנה, עושים מעשי צדקה וחסד, חיים בצניעות, ומתקדמים בשמירת נקיות הכפיים וטוהר הלב - בונים את ירושלים. שכן ירושלים אינה עוד נקודה במפת ההתיישבות של האומה, כי אם ראש הפיסגה. קודקוד הפרמידה מושתת על השורות התחתונות, ושורות אלו הם ההתנהגות המוסרית החברתית. הצירוף של סיבוב השערים בירושלים ותיקון פני החברה במדינה כולה הוא שתי הרגליים עליהם הולכת ונבנית הקומה המלאה כולה.

 

 

המעיין היטב בדברים שכתבתי בשבתון יראה כי אכן דבריי אינם רחוקים כלל מדבריו הנכונים והצודקים של השואל. ההבדל הוא בעניין אחד: האם לקבוע כי קיימת התניה שאין להקדים את הציפייה אל הקודש לפני בניין מלא של האומה, או שאנו צריכים להכיר כי הסדר הוא אמנם מבניין הקודש של האומה אל המקדש, אולם הדבר מחייב אותנו לעסוק גם כעת בבניין המקדש.

מפני ארבע סיבות אני סובר שאין להזניח את זכרון המקדש ואת הציפייה לבניינו:

א. הדרך הנכונה ביותר היא להציב יעד גדול, ממנו נשאבים כל היעדים כולם. על כן אנו מעלים על ראש שמחתנו את הקודש והמקדש ואז פונים אל עיקר בניין המדינה, תוך הזכרה מתמדת של המקדש.

ב. הציפייה למקדש היא מצוות עשה - "לשכנו תדרשו ובאת שמה". לא זו בלבד, אלא היא אחד הדברים עליהם נידון אדם בבואו לפני בי"ד של מעלה: "ציפית לישועה?". כמובן, לאחר שנשאל "נשאת ונתת באמונה?" ו"קבעת עיתים לתורה?"

ג. אין אנו שמים עצמנו במקום הקב"ה, ואין אנו יודעים את הסדר האלוקי. אין אנו יודעים באיזה מצב מוסרי אנו נמצאים, ומה טוב בעיני ה' באופן הפנימי בו הוא בוחן את עם ישראל. אנו פורשים את תפילותינו ובקשותינו וד' הטוב יעשה בעד.

ד. אין בקשתנו את המקדש מתעלמת מהנדבך המוסרי והדתי ההכרחי. כתבתי על כך פעמים אין ספור. הציפייה למקדש עצמה, היא חלק מהתיקון המוסרי והדתי.

בשל כך אני מעודד את סיבוב השערים. אני מסכים כי תפישת ה"אתחלתא דגאולה" אינה מבטיחה דבר. השואל תולה בי דבר שמעולם לא עלה על פי ומעולם לא חשבתיו. אני מסכים עימו במאת האחוזים שדברי התורה על התנאים לקיום בארץ הם חלק מהתורה שלא תהא מוחלפת, גם לא בשעת גאולה. ברם, אין זה נכון כי המדד היחיד לקביעת מעמדו של האדם מישראל הוא דביקותו בתורה. חז"ל אמרו "חבור עצבים אפרים הנח לו"; חז"ל הם שדיברו בשבחו של אחאב שהיה דורו יוצא למלחמה ונוצח; ללמדך ששיפוטו של הקב"ה אינו דומה לשיפוטו של בשר ודם. על כן לא הייתי מזדרז לקבוע את מצב האומה הישראלית, שאור וצל משמשים בה בעירבוביה.

מותר לנו לכסוף למקדש, וחובה עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי שנהיה ראויים לכך.

לדברים על הקטגוריות המוסריות איני מסכים בשניים. ראשית, בתחום העובדתי. ציינתי את תחילת הפסוק, שהמשכו הוא "אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה", ואין אני מבדיל במחויבותנו כלפי שמייא בין נקי כפיים לבין איסור נשיאת שם ה' לשוא. גם בעניין זה אני מסכים מאוד עם השואל, ואך בשבוע שעבר כתבתי על מצוות השבת ועל חובתנו כלפיה. ברם, לקביעה כי לקטגוריות המוסריות אין מקום בלי "אני ה'" איני מסכים כלל וכלל. ישנה דרך ארץ שקדמה לתורה, המחייבת התנהגות מוסרית בסיסית עוד קודם למתן תורה. רק כך ניתן להבין את ספר בראשית, את התביעות המוסריות גם מהגויים, את הויכוחים המוסריים שבין נביאי ה' לריבונו של עולם ואת הטיעונים המוסריים שבפי הנביאים.

קיצורו של דבר, דבריו של השואל אינם "חרדיות" (ואף אם היו - העובדה שדבר מה הוא חרדי אינה פוסלת אותו על הסף), כי אם פשוטו של מקרא ושל אמונה. בדברים יסודיים מסוימים איני מסכים עימו ואף לא במסקנה הסופית. ברם, בחובה של התקשרות מחודשת בברית ה' ובאלתו, בתלות הגאולה באלה, בפרשיות השכר והעונש, ובחובה שלא לשכוח בזיקה אל הקודש במקדש את הקודש במדינה, אני מזדהה עם דבריו בלב שלם

כל טוב.

תשובה לדורנו

האם יש תשובה מיוחדת לכל דור ודור? האם יש הבדל בין תשובה לדור אחד לבין תשובה לדור אחר?

 

שלום וברכה ,

חידושו העיקרי של הראי"ה בספרו "אורות התשובה", הוא ש"כל זמן מאיר בתכונתו", ומשום כך ישנה הבחנה בין תשובת דור אחד למשנהו. שאלת היסוד של התשובה היא לאן רוצים לשוב. בעת גלות, הרצון לשוב הוא לקיום מצוות ומעשים טובים, הניתנים לקיום בגלות. בעת תחייה, הרצון לשוב הוא אל הפרמידה המלאה של החיים - לשוב אל כוחות החיים ורעננותם, לשוב אל המידות המתוקנות המחוברות לחיים, לשוב אל המעשים והמידות המתוקנים, לשוב אל הדבקות האלוקית המלאה, האפשרית רק במציאות חיים מלאה בארץ ישראל, ועוד ועוד. על כן כתב הראי"ה את ספר 'אורות התשובה', ובו הוא לימד כיצד לובשת מצוות התשובה בזמן הזה פנים מיוחדים, ומהווה דרך בה אין התשובה עוינת את החיים, כי אם מעניקה להם את עומקם וטהרתם.

כל טוב.

 

שבעים פנים לתורה

שלום,

אני חוזרת משבת במאה שערים. השבת זכיתי להכיר אנשים נפלאים ותרבות נפלאה (מעבר לכמה פאשקווילים מקוממים), אבל, בסופו של דבר, יצאתי עם יותר שאלות מתשובות.

אני לא מבינה איך יתכן שהתורה, שמגיעה ממקור אחד ואחיד, יכולה להתפלג כך. גם הם וגם אנחנו צודקים? ואם כן, אולי הגיע הזמן שנפסיק לנסות לשכנע אחד את השני?! קשה להשוות את היהדות שלהם עם זו שלנו, זה כל כך שונה. בכל נושא כמעט אנחנו פועלים אחרת, מחיי משפחה, פמיניזם ומיצוי עצמי ועד לימוד תורה ותפילה. קשה לי לקבל את המושג "שבעים פנים לתורה".

האם יש ציפיה שבגאולה השלמה תתאחד היהדות ותחזור למקור אחד, או שמא כל אחד ישאר ביהדותו?

 

שלום וברכה ,

משמח מאוד לשמוע כי היית בשבת במאה שערים. אני מניח שלא הופתעת לגלות כי מדובר באנשים נפלאים, שנאמנותם ודביקותם בתורת ה' גדולה מאוד. אנו מצויים עימם במחלוקת עמוקה בדבר השאלה מהי אותה נאמנות ומה ה' אלוקיך שואל מעימך, אך אנו שותפים עימם בקשר עמוק הן בהיותנו אנשים החותרים לעשיית דרך ה' בצדקה ובמשפט והן בנאמנות להלכה.

ביחס למחלוקות ישנן שתי תפישות עקרוניות. יש הטוענים, ובראשם הרמב"ם, כי המחלוקת היא תוצאה של תאונה, והיא אמורה להתיישב ולהסתדר על דרך אחת. יש הטוענים, ובראשם המהר"ל, כי המחלוקת היא תוצאה של מציאות לכתחילה. אין עולמו האין סופי של הקב"ה נכנס לתוך ה' אמות מצומצמות, והאמת הגדולה התפצלה לאין ספור ניצוצות המגלמות אותה במציאות.

בין אלו ובין אלו אינם סוברים כי אין מקום לניסיון שכנוע. ברם, ניסיון השכנוע אינו מכוון כלפי זה שאת באה לשכנע, אלא בעיקר כלפי עצמך. כך כתב החת"ם סופר בתשובתו למהר"ץ חיות - אנו מתווכחים כדי לבחון את דרכנו שלנו. והיה אם תימַצאי צודקת בויכוח הרי שקבלנו חיזוק גדול יותר ובירור עמוק, ואנו מאמינים כי כתוצאת לוואי גם הצד השני יאמץ דברים מתוך עולמנו שלנו, וכך כל העולמות יתרחבו ויגדלו. אם אנו טועים הרי שעלינו להודות לצד השני שהציל אותנו מלשקוע בעולם של טעות וזיכה אותנו לגלות את האמת.

משום כך, אין אנו אומרים סתם כך "שבעים פנים לתורה" כי אם חותרים באופן מתמיד לבירורו של הפן האמיתי יותר והדומיננטי יותר. גם בגאולה השלמה יווצר מרחב רחב דיו לביטוי של שיטות שונות. ברם, אנו עצמנו מנסים להיות השיטה הכוללת בתוכה אמיתות רבות יותר מאשר השיטות האחרות, ובשל כך אנו מתגדלים והולכים לבירורה של תורת אמת שלמה, ולא חלקית, כפי שאנו רואים במקומות אחרים.

כל טוב.
חרדים

הגהה שניה

 

 

מגבעת וחליפה

ישנה הלכה האומרת שצריך עיטור ועיטוף בברכת המזון ועוד. היינו, מגבעת וחליפה.

רציתי לברר מהי שיטת הציבור הדתי ואחרים אשר אינם מקפידים על הלכה זו, והאם זה דבר הדורש תיקון או שיש להם על מה שיסמוכו?

כמו כן, ברצוני לברר מהו מקומם של המנהגים אשר הונהגו בתפוצות, ואשר אינם רלוונטיים לזמננו. לדוגמא, קטניות בפסח, מאכלים אחרים בפסח אשר נאסרו במקומות מסויימים עקב בעיות שלא קיימות כיום, מלבושים וכדומה.

 

שלום וברכה ,

אחד היסודות הגדולים בלימוד הלכה, הוא שאלת ההבחנה בין הופעת ההלכה לבין שורשה. דוגמה לדבר: האם כשהתורה מצווה "לפני עוור לא תתן מכשול", היא מלמדת כי אסור לתת מכשול בפני מי שאינו רואה, או שהיא מלמדת (כמו שלמדונו חז"ל) שזו דוגמה בלבד, והאיסור מקיף בהרבה, ואפילו נתינת עצה רעה לעיוור כלול בה.

כך גם לגבי מגבעת וחליפה - אין הלכה כזו. יש הלכה של התלבשות בצורה מכובדת (אך לא מפוארת) בפני הקב"ה. את העיטוף אנו נוהגים לעשות בטלית בשעת התפילה, ושאלת המגבעת היא חידוש של השנים האחרונות. העובדה כי היהדות הליטאית נהגה להתלבש בצורה מסוימת, וגם זה רק בשנים האחרונות ולא לאורך הגלות כולה, אינה הופכת את הדבר להלכה.

השאלה השניה היא שאלה ארוכה ויש לדון עליה דיון רחב. אי שינוי מנהגים נובע משתי סיבות: ראשונה בהן, הידועה בשם הגר"א, היא חששנו שאין אנו יודעים לאשורה את הסיבה שמנהגים אלו תוקנו, ועל כן אנו חוששים לשנות. שניה בהן היא הסכנה שעולם ההלכה יתמוטט אם יתחילו לערוך בו שינויים. מובן כי שני נימוקים אלו הם חזקים מאוד, אך יש גם נימוקים לכיוון האחר. בכל אופן, אין כיום מנגנון וכתפיים הלוקחים זאת על עצמם, והתופעה תלווה אותנו כנראה עד בוא הסנהדרין.

כל טוב.

הסממנים החיצוניים שלנו

שלום וברכה.

כמה שאלות בנושא לגמרי לא חשוב, אך תמיד עניין אותי היכן הוא נולד (ואבקש מהרב שישתדל לענות על כולן):

א. מדוע החרדים שונים בסגנון הלבוש משאר העולם, בעוד לנו, בני הציונות הדתית, אין 'אופנה' משלנו, ואנו לבושים כפי שלבוש הרחוב (בצניעות, כמובן)? האם עומדים אי אילו אידיאלים מאחורי הדברים? אם אכן כך - אבקש מהרב שיביא את הטיעונים לכאן ולכאן, וכן לנסות ולהסביר מדוע רבני הציונות הדתית דווקא כן נוהגים בזה כחרדים (חולצה לבנה, חליפה ולעיתים אף כיפה שחורה ומגבעת)?

ב. מהיכן הגיעה הכיפה הסרוגה? ככל שידוע לי (מבלי לחקור יותר מדי את הנושא) היא נולדה רק בעשרות השנים האחרונות. כל הרבנים מהדורות האחרונים, וגם שאינם חרדים, חבשו כיפה שחורה, מן הסתם, וגם בדורנו אנו - רובם הם כאלה.

מדוע, אם כן, הפכה הכיפה לסרוגה, והאם יש לכך הצדקה, לדעת הרב?

ג. מדוע נקרא הרב נריה  "אבי דור הכיפות הסרוגות"?

ערב טוב.

 

שלום וברכה ,

א. לא אכנס לתולדות השתלשלות הלבוש החרדי. כיום ההבדל הוא בכך שהחרדים סוברים שעל עובדי ה' להבדיל את עצמם בלבושם משאר בני אדם, ועל כן ללבוש בגדים מיוחדים, ואילו אנו סבורים שיש להיות מעורבים עם הבריות. הייחוד שבלבוש בא לידי ביטוי בצניעותו, בהלכות כלאיים ובלבישת ציצית, ולא בהבחנה בינינו לבין שאר העם. זהו בוודאי חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה של מעורבות בחיים, ושל חיבור התורה והחיים, ואנו נאמנים למה שהתורה הגדירה כלבושו המיוחד של יהודי, חלק מרבנינו סבור כי כאשר מדובר ברב לבושו חייב להיות מובן ומובדל, ועל כן הם לובשים לבוש מובחן ומובדל משאר קהילתם.

ב. הכיפה הסרוגה אכן נולדה לפני כמה עשרות שנים, ומגמתה הייתה להדגיש את השותפות בציונות הדתית. היא כעין סמל, הנהוג על ידי רבים (אם כי לא כולם) לבטא השתייכות לזרם זה. אין לדבר על הצדקה או אי הצדקה כי אם על תופעה סוציולוגית של רצון להיות מזוהה בצורה מסוימת.

ג. הרב נריה זצ"ל נקרא כזה בשל היותו פורץ הדרך לגידולו ולטיפוחו של דור ציוני דתי תורני, בכך שהקים את ישיבות בני עקיבא, ובכלל במשקלו הגדול בהנהגת התנועה.

כל טוב

משנת הנורמליות

לרב שרלו שלום.

קשה עלי קצת "משנת הנורמליות" שלך:

א. עד איפה אפשר למתוח את הדברים? הרי הרב אומר לעיתים "הדבר הוא נורמלי. דרך ארץ. אי אפשר שככה וככה יהיה בלי ככה וככה וכדו'" אבל למשל קראתי בעיתונים חילונים שאומרים על אוננות, למשל, שזה דבר טבעי, נורמלי ואפילו בריא לנער מתבגר, ומעודדים אותו! כמובן, שהדוגמאות הם לאין ספור! מתי טוענים נורמליות ומתי טוענים "עקידת הכוחות" וכדו'?

ב. יוצא, שאדם החי על פי המשנה הזו, לכאורה, סדר יומו וחייו נראים כמעט זהים לחלוטין לשל אחיו החילוני! (אולי חוץ מהדקות ביום שהוא מתפלל). קשה מאוד לתפוס את זה שאני מתנהג בכל יומי כחילוני או אפילו כגוי, ולא להגיד שכמעט בכל דבר יש שוני מהותי ומעשי אצלנו, העם הנבחר.

ג. איך אפשר להגיד שלדברים בחיים יש ערך מצד עצמם בלבד לפעמים (בגלל ציוויו של ה' של "מלאו את הארץ וכבשוה" וכו')? הרי זה מבזבז את הזמן שלנו, שהרי לכאורה יהודי צריך שכל מעשיו יהיו למען הקב"ה בכל רגע ורגע, ובכל מעשה ומעשה (אם לקדם את מטרתו ואם אפילו כדי לקבל שכר).

תודה ושבוע טוב!

 

שלום וברכה

שאלה זו היא אחת משאלות היסוד של ההלכה. ניתן לקבוע כי נקודת המוצא היא העובדה שההלכה מבוססת על נורמליות החיים. אין זה ח"ו חידוש שלי, כי אם דוגמאות רבות יש לעניין. הבולטות ביותר היא הרשות לסכן נפשות למען פרנסה, נישואין כדת משה וישראל לכולם, בניין הזוגיות בין איש ואשתו, לימודי חול ועוד נקודות רבות. ברם, במקום בו ההלכה מתערבת ואומרת שאף שזה נוהג העולם אנו עושים אחרת, הציווי של ההלכה הוא מוחלט וכך אנו נוהגים. הדוגמה היפה לעניין היא פרשת השבוע האחרונה, פרשת ראה, בה היה כתוב כי אף שמנהג אומות העולם הוא לעבוד את ה' בכל מקום, אנו עובדים את ריבונו של עולם במקום אחד בלבד.

כך גם לגבי פגם הברית. ייתכן כי לו לא היה הדבר נאסר היינו אומרים שזו נורמליות החיים. עתה שזה נאסר, והמשנה בנידה אף נוקטת בלשון חריפה מאוד כנגד זה ("יד תיקצץ") אנו למדים כי זו הקומה השניה אותה ציווה עלינו ריבונו של עולם. אנו מטפסים מנורמליות החיים אל הקדושה והצניעות, אל שמירת הברית והעליונות המוסרית, לאור הדרכת ההלכה.

לגבי ישיבה מעורבת: זו בדיוק השאלה. האם ציוותה אותנו ההלכה לטפס לקומות אחרות, או לקדש את הקומה הראשונה של נורמאליות החיים. טענתי היא כי ההלכה לא ציוותה עלינו שלא לשבת בצורה זוגית עם חברינו ולהיפגש פגישות משפחתיות, גם בשמחות. פגישות אלו צריכות להיות מבוססות על התמודדות לא עם המסגרת כי אם עם התוכן של פגישות אלו.

ההבדל בין אדם שחי כך לבין החילוני הוא הבדל תהומי. ההערה הזו שכתבת בשאלה היא זו שבדיוק חמורה מכל. ההבדל הוא שבשיח בחתונה הוא מדבר על נושאים ערכיים, ללא קלות ראש, ללא רכילות ולשון הרע, עם מגמה של עשיית חסד, לימוד זכות, עין טובה וכדו'. אלה היעדים הגדולים הנבואיים וההלכתיים שאנו צריכים לעסוק בהם. במקום זאת, אנו סבורים כי חתונת הקודש היא חתונה בה יושבים בנפרד. על כן, תשובה גדולה ותיקון צריכים לעשות כדי שההבדל בין החילוני לדתי יהיה ההבדל הגדול באמת, ולא המסגרת החיצונית בלבד.

אינני יודע כיצד הגעת למסקנה שזה בזבוז הזמן. הזמן נועד לעשיית רצון ה', ורצון ה' הוא כפי שכתב בתורה. כיוון שכתב ברוח הקודש "לא תהו בראה - לשבת יצרה" למדנו כי אין זה בזבוז לעסוק בישובו של עולם, כי אם גדולת החיים ומטרתם.

כל טוב.

יחס המזרחי או הציונות הדתית לרבניהם

באחת התשובות באתר, הרב מרחיב להסביר את ההבדלים בין החרדיים לדתיים לאומים.

ויש שם כמה הסברים לא בהירים ואבקש אם הרב יוכל להרחיב.

א. "מעריכה לימודי חול ומדע, תרבות כללית, מגע עם העולם וכדו'"

האם לדעת הרב אין דעת התורה כמו שכתוב בגמרא סוכה דף מ"ב ע"א שמשאביו של אדם צריכים להיות מוקדשים ללימוד תורה. (לכאורה, אלו גם דברי הראי"ה קוק באגרת תפ"ג)?

ב. הרב כתב: "בציונות הדתית ישנו שינוי מתמיד במעמד האישה ופתיחות לתחומים חדשים" . גם הראי"ה קוק יצא בכרוז לאסור בחירת נשים. אז הרב נגד דעתו של הרב קוק?

ג. הרב כתב: "בציונות הדתית מעמד הרב שונה - הוא חלק ממערכת ומתפקד בתוכה ולא מעליה." האם מעמדו של הרב בציבור הציוני דתי לא יונק את אותו הכוח כמו שיונק את כוחו רב בציבור החרדי? האם מותר חלילה לבזות את הרב בגלל שהוא בתוך המערכת? האם אין דיני כבוד לרב היונקים את כוחם מההלכה והתורה והורדת כבוד הרב או מעמדו יוצרים סתירה עם רוח ההלכה וכבוד התורה שהרב כל כך מקפיד "אולם הביזוי עצמו הוא כה חמור עד שלפחות בשב ואל תעשה צריך להימנע מקניה" - ועיתון המשקיף מג' סיון תש"ג מעורר את מחאת הציבור על דברי הרב פישמן נגד מילים שדוברו נגד הרב הרצוג זצ"ל."הננו חושבים שכבוד הרב הראשי של ארץ ישראל אינו נחלת המזרחי ואגודת ישראל בלבד. כי אם נחלת כל יהודי שלם".

ד. האם הלגיטימציה של 'בתוך החברה' לא מסוכנת כדי שהקיבוץ יהיה מעיין פוסק-על. ואפילו אם הרב יפסוק שאסור להתרחץ בבריכה מעורבת, הרי לאסיפת הקיבוץ מותר להכריע ברוב קולות בעד רחצה מעורבת(הקיבוץ הדתי גליון 382).

וכך זה גם בהוראות של הרב אליהו שליט"א שהמפד"ל לא הקשיבה לדבריו בענין הצבע על חוק טל.

ה. שירות צבאי. שוב זה בא מתוך ראיית לימוד תורה כערך עליון ולא כרצון להשתמטות.

ו. הרב כתב: "הציונות הדתית רואה בפתיחות את המנגנון בעזרתו היא מתמודדת עם סכנות אלה. " האם הרב רואה את מספר הנושרים מהדת כ'לא כל כך נורא'... או כתוצאת לוואי הכרחית שאין לנו שליטה עליה?

בתודה על המחשבה ועל תשומת הלב!

 

שלום וברכה,

א. עמדת הגמרא ודברי הראי"ה גם יחד כפופים לכלל היסודי של דרך ארץ קדמה לתורה, ולתעודת האדם במהותו, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה...". למן האבות היו כל גדולי ישראל עוסקים ביד אחד בקיום מלא בעולם הזה וביד השניה היו מעמיקים בדברי התורה. רק הגלות לא אפשרה לנו לחיות חיים כאלה, ועתה אנו שבים למעשה אבותינו וחוזרים למציאות על פני כל מלוא רוחבה.

ב. נושא זה הוא אינו הנושא היחיד בו היה קרע בין הציונות הדתית לרב קוק. גם שאלת החליבה בשבת, והפרישה מהקונגרס הציוני להקמת 'דגל ירושלים', היו נושאים שהרחיקו את הציונות הדתית מהראי"ה. יש כמובן להזכיר בהקשר זה כי עמדתו של הראי"ה לא התקבלה אף עליו עצמו, וכל נשות נאמני ביתו מצביעות בקלפי.

ג. אינני חש כי בציונות הדתית מעמד הרב מבוזה, להפך. ברם, מעמדו אינו נובע רק מצד המסגרת והממסד, כי אם מצד אישיותו, מסירותו, היותו יושב בתוך קהילתו ומקדיש לה את זמנו. כדאי לקרוא דברים שכתב הגרי"ד סולובייצי'ק בסוף המאמר 'מה דודך מדוד' על התנגדות הגרי"ז זצ"ל למוסד הרבנות הראשית. אינני מבין מדוע אתה סובר כי רב היושב בתוך קהילתו ומעמדו נובע מהיותו מחבר ומקשר ולא מורה ומנחית, מזלזל בכבוד התורה.

ד. הקיבוץ אינו פוסק על. לקיבוץ אסור להכריע כנגד דעת הרב. רחצה בבריכה מעורבת היא אסורה מכל כיוון שלא מסתכלים עליה, והיא חילול ה' שיש להסירה. ברם, בתחומים רבים אחרים גם הרב לומד היטב את קהילתו ואת יכולתה. באותה דרך בדיוק לא פסקו גדולי התורה ביהדות החרדית שאסור להשתמש לחלוטין בפלאפון, אף על פי שהיו רוצים לעשות זאת, כיוון שזה עניין שאין הציבור יכול לעמוד בו. יחסי רב וקהילה מפרים אחד את השני. רב שאינו יכול לתבוע מקהילתו אינו ראוי לשמו, אך רב שאינו קשוב לקהילתו אינו ראוי לתוארו.

ה. אינני מבין את ההערה בדבר הרב אליהו הי"ו. המפד"ל מתנגדת ברמה העקרונית לפסיקה בעניינים הקושרים בהנהגת המדינה ובפוליטיקה (ראה דברים לעיל סעיף ב'), ועל כן לא כפפה את עצמה בפני רבנים בשום תחום. לפני למעלה מחמש שנים פרסמתי מאמר בהצופה על כך, ואני חושב שטוב עושה המפד"ל בנוהגה כך, והיא צריכה להמשיך לעשות כן. הדבר שומר על הרבנים ועל כבודם ואינו מערב אותם בנפתולי הפוליטיקה, וגם קשור למבנה הנכון של יחסי ציבור וקהילתו. שליחי הציבור של המפד"ל לא קיבלו מציבור בוחריהם היתר להעביר את המנדט לאף אחד, והם מחויבים לבוחריהם בלבד. זהו הדין היסודי של ההלכה.

ו. מספר הנושרים הוא נורא, ואסור לנו להתייחס אליו כ'אין ברירה'. יש ברירה, והיא לעבוד קשה כדי שזה לא יקרה. ברם, הניסיון לפתור את הבעיה על ידי הסתגרות והגבהת חומות נכשל לפני מאתיים שנה וסימנים ראשונים לכישלונו הנורא בימינו אנו כבר נראים. מעבר לכך, מול סכנת הכישלון צריך להעמיד את הצמחתו של הדור הנפלא של הציונות הדתית, המממש את מלוא רוחב התורה, ועל כן אנו צריכים להמשיך בדרכנו, ולא להרפות ממאמץ מתמיד להתמודד עם הבעיות והסכנות.

כל טוב ושבת שלום.

האמנם דרך הציונות הדתית נכונה? האין המציאות מוכיחה שצריך רק ללמוד תורה?

לרב שרלו שלום,

האם א"י היא תוצאה של מעשיהם של אנשים פרטים ולא גאולה מן השמיים?

מדוע החרדים לא מכירים בא"י?

שמעתי שיחה שבו הועלה הנושא ונאמר שארץ ישראל היא אינה בדיוק מה שהיה צריך להיות כי שילוב של תורה ועבודה אינו בא בחשבון כי הוא גורם לניתוק רוחני מהתורה...

וכי אין צורך בצבא כי התורה שומרת והכל ברצון הקב"ה...

האם דרכה של הציונות מוטעית ובגלל זה מצבו של עם ישראל נראה כך?

האם אנחנו מתפשרים???

כמו כן הציעו לי לשבת וללמוד תורה, ולגבי התרומה לעם ישראל - היא תתבטא בלימוד התורה שכן אם אתה אדם מאמין אז עליך להבין שרק התורה היא זאת שתפתור את הבעיות.

האם אין לנו את הזכות לפעול בדרך התורה כאידיאל או לשבת ללמוד תורה ולזכות לעולם הבא? השיעור סוכם בכך שאולי הייתי יכול להיות החפץ חיים או החזון איש ועדיין יש לי סיכוי להציל את עצמי מהסבך הזה שרואה את א"י כראשית צמיחת גאולתנו.

אמרו לי שאני חי בשקר ויום אחד אני אתפכח ואבין שדרכם של הציונים הדתיים מוטעית מיסודה, שכן אין הקב"ה חפץ במדינה שכזו ואנחנו עשינו צעד מוטעה בכך שתרמנו יד והקמנו זרם ציוני דתי. ואם נראה לנו שצריך לשמוח על מדינתנו אז זה בגלל שאנו לא רואים את האמת ורק מי שרואה את המציאות הוא 'עלה על הגל'.

אשמח לשמוע חוות דעת של הרב

כי אני מאוד מאוד מבולבל!

תודה רבה.

 

שלום וברכה,

חלק מהשאלות לא הבנתי בשל אי בהירות בניסוח. דוגמה לדבר: מה פירוש המילים "האם א"י היא תוצאה של מעשיהם של אנשים פרטים ולא גאולה מן השמיים?". ארץ ישראל איננה תוצאה של מעשים פרטיים וגם לא גאולה מן השמים, כי אם יסוד העם יהודי, והמילים הראשונות ששמע אברהם אבינו מריבונו של עולם בעת שהתגלה אליו. לפיכך, היא מצווה שעלינו לקיימה, אך היא גם הרבה יותר ממצוה, שכן היא ההגדרה היסודית של עם ישראל. בחוץ לארץ יש יהודים אך אין עם ישראל, ובשל כך כל ההלכות הנוגעות לאומה הישראלית אינן חלות בחוץ לארץ.

לא הבנתי בדיוק מה זה "איננה בדיוק מה שהיא צריכה להיות". זה בדיוק מה שהיא צריכה להיות, ואיך אפשר לומר שהיא ניתוק מהתורה. היא התורה עצמה, שכן התורה עצמה הענישה את מי שאמר כי אין הוא רוצה להיכנס לארץ, ציוותה על מצוות ישוב הארץ, עוסקת בעם ישראל לקראת כניסתו לארץ והנביאים כולם מתרכזים בעם ישראל בארץ - ומישהו אומר שזה ניתוק מהתורה?!

אותו הדבר ביחס לצבא: אינני מבין מאיפה לקוח היסוד שאין צבא. התורה מקימה את הצבא בספר במדבר, ובלשון הרמב"ן "כי התורה לא תסמוך בכל דרכיה על הנס"; כל הנביאים כולם מספרים על צבא ישראל, והנה קם מישהו ואומר כי לא צריך צבא?! ולזה קוראים תורה?

לציונות יש הרבה בעיות. ברם, עם ישראל היה נראה הרבה יותר גרוע בלעדיה. ההשכלה אכלה בעם ישראל בכל פה לפני הציונות, כאשר כולם היו מאמינים בני מאמינים, ופרשו מאמונתם גם בשל העמדות המוזרות שמצויות בשאלה זו. ריבונו של עולם הציל אותנו גם פיזית דרך הציונות (ואיך מעיזים לכפור בכך לאחר השואה) וגם רוחנית, שהרי בלעדיה הייתה הזהות היהודית הולכת ומתמוססת כפי שרואים שקרה באירופה.

אינני מבין כיצד ניתן לומר על מי שהולך בדרך התורה שהוא מתפשר.

לימוד תורה הוא תרומה גדולה מאוד לעם ישראל, והוא אחד המצוות השקולות כנגד כולן. ברם, מי שמצפה שרק לימוד התורה יפתור את כל הבעיות, ממציא דת חדשה והולך נגד מה שריבונו של עולם כתב בתורתו. מתוך תלמוד תורה יש להסתער על המציאות ולפעול בה בדרך הטבע, לבנות אותה ולייסדה, לדאוג לצדק חברתי, למוסר ולקיום מצוות, לדאוג לחקלאות מפותחת מוסר וביטחון - זו דרכה של תורה, וכך כתוב בכל המקומות כולם. בגלות לא יכולנו לעשות כך ועל כן התרכזנו בלימוד תורה בלבד, ושם היו הדעות המובאות בשאלה נכונות. ברם, ריבונו של עולם התחיל בפעמי הגאולה והביא אותנו לארץ ישראל כדי לשוב ולחיות חיי תורה מלאים כפי שהם כתובים בתורה, ומניין לקוח הרעיון כי תלמוד תורה הוא הדרך בה ריבונו של עולם ציווה עלינו לפתור את הבעיות כולם בלא להתמודד איתן?

על כן, יש לנו זכות וחובה לפעול בדרך התורה כאידיאל. התורה לא הותירה אותנו במדבר ללמוד תורה ולהידבק הידבקות רוחנית בריבונו של עולם כאוכלי מן, כי אם ציוותה עלינו להיכנס לארץ ולהידבק בריבונו של עולם מתוך ארץ ישראל.

מה שאמרו לך הוא שטויות. חבל ליפול בפח של אמירות שאין להן שום כיסוי לא בתורה, לא בנבואה, לא בהלכה ולא באגדה, כי אם הן מהוות התנשאות שחצנית שאין לה בסיס ומקור, ומהוות כיסוי לטעות חמורה בדרכה של תורה.

כל טוב

תלמוד תורה

שלום רב,

מהי גישתו של הרב לתלמוד תורה? האם הרב חושב שהיא הערך העליון ביהדות, ושכל זמננו, שאיפותינו ואמצעינו (הכלכליים, רוחניים וכדו') צריכים להיות מוקדשים לכך? האם גם בזמן שאני אוכל, ישן, עובד ומטייל אני אמור להתכוון לעשות כן רק (או בעיקר) בשביל שהדבר יסייע לי ללמוד?

יש פלגים ביהדות שוודאי יענו כן לכל השאלות הנ"ל והם מצביעים על גדולי ישראל שהקדישו כל חייהם ללמוד תורה, ומצטטים כל מיני מאמרי חז"ל כדי לחזק דבריהם :"תלמוד תורה כנגד כולם", "העולם נוצר בשביל התורה", "כל היכול ללמוד ואינו לומד כאילו בועל ארמית", כיצד מתייחס הרב לדברים אלו?

 

שלום וברכה ,

במבנה של עם ישראל אנו מכירים שתי קבוצות התייחסות עקרוניות לתלמוד תורה. חייבת להיות שכבה ישראלית, המקדישה את כל חייה לתלמוד תורה ולהוראתה. כך היה במבנה של עם ישראל בימי המקרא - שבט לוי היה מופקד על תחום רוחני זה. הציבור מספק את צרכיו, ולו אין נחלה, והוא אינו יוצא במלחמה וגם אינו נהנה מפירותיה, וכל תפקידו הוא להחיות באופן מתמיד את התורה באומה. גם כיום, חייבת להיות שכבה כזו, העוסקת בתלמוד תורה ובהוראתה, והיא קבוצת ההנהגה הרוחנית. כל הגמרות שנאמרו על עוון ביטול תורה, ועל כך שבעולם הבא תחילת דינו של אדם הוא על דברי תורה - מכוונים לקבוצה זו.

הקבוצה השניה היא קבוצת העוסקים במשא ומתן באמונה. עליהם מוטלת החובה הראשונית לחיות חיי תורה, והם נבחנים בכך שהם מקדשים את פני המציאות בעסקיהם, בפיתוחה של המציאות, ובכל אותם תחומים רחבים. הקשר שלהם לתורה הוא קביעת עתים לתורה - על כל אדם מישראל לקבוע עיתים לתורה, ולהפך את לימוד התורה ליסוד קבוע בחייו.

כל טוב.

ציונות דתית

האם הציונות דתית היא פשרה בין החילוני לחרדי? האם אנחנו פשרנים? האם אנחנו משקרים לעצמנו?

 

שלום וברכה ,

כשדנים בציונות הדתית, כמו בכל תנועה, יש להבחין בין שאלת האידיאה לבין מימושה במציאות.

מבחינת האידיאה - לא זו בלבד שהציונות הדתית אינה פשרה, אלא היא דבר ה' במלואו. זו התנועה האמונית העיקרית המחברת באידיאלים שלה את כל ציוויי הקב"ה - מחד גיסא תלמוד תורה, ומאידך גיסא המעורבות בחיי החול. כל פסוקי התורה ורוב מוחלט של מאמרי חז"ל מלמדים על דרך זו כיסוד דרכה של תורה. על כך ציווה אותנו ריבונו של עולם בתורתו, וזוהי ההגשמה המלאה של רצונו.

ברם, כשאנו יורדים לעולם המעשה יש בציונות הדתית ליקויים רבים שתצריך לתקנם. אין היא יכולה לטעון לעשיית רצון ה' במלואו אם אין היא מגשימה את האידיאלים שלה עצמה. על כן צריך לא להרפות ולתקן בכל עת. צעדים גדולים היא צעדה קדימה, ויש לה עוד פסיעות רבות ללכת, אך היא עיקר עשיית דבר ה', בניגוד לדרכים אחרות שעושות זאת רק באופן חלקי.

כל טוב.

דתיים לאומיים וחרדים

רציתי לדעת מהו ההבדלים העקרוניים בין דתיים לאומיים לחרדים. מבחוץ אני רואה את השונוי - צורת לבוש ושירות לאומי, כמו כן הדתיים הלאומיים נראים קצת יותר ידידותיים לסביבה ופחות קפדניים, לעומת החרדים שמשדרים יותר קנאות. אך מהם ההבדלים המהותיים מעבר למה שנראה כלפי חוץ?

 

שלום וברכה ,

קשה מאוד לענות על שאלה זו בשל העובדה שקשה להכניס בני אדם למסגרות. ישנם גווני רצף כל כך רבים, ויש גווני ביניים, וכל הכללה תחטא באי דיוק ובדבר מה שאינו עומד בדיוק במבחן האמת. למעלה מכך, אני כמובן מעדיף בראש ובראשונה לכתוב על המשותף: על הרצון לעשות את רצון ה', על שמירת תורה ומצוות, על אמונה בביאת המשיח ובגאולה ועל הניסיון לתקן עולם. על כן, הדברים שאני כותב אינם מעידים דווקא על דיוק חברתי כי אם יותר על אידיאולוגיה:

א. הציונות הדתית מתייחסת בחיוב לכל תחומי החיים. כיוון שכך היא מעריכה לימודי חול ומדע, תרבות כללית, מגע עם העולם וכדו'. לעומת זאת, היהדות החרדית רואה באלה הטייה והסטה מהתפקיד של היהודי בעולם - לימוד תורה.

ב. הציונות הדתית מתייחסת בחיוב למדינת ישראל, רואה בהקמתה מצווה ושמחה ביום העצמאות כביום חג. היא מתייחסת למדינת ישראל במינוחי גאולה. לעומת זאת, היהדות החרדית אינה רואה במדינת ישראל יותר מאשר ארגון החיים היהודיים לעת עתה, ואינה מייחסת לדברים חלק ממהלך גאולה.

ג. ביהדות החרדית קיימת הבחנה חדה וברורה בין גברים לנשים, הן מבחינת אופי החיים, והן מבחינת הפעילות המשותפת. בציונות הדתית ישנו שינוי מתמיד במעמד האישה ופתיחות לתחומים חדשים, והרבה מפעולותיה נעשות בשיתוף גברים ונשים.

ד. היהדות החרדית מעמידה בראשה מערכת היררכית של רבנים, עימם היא מתייעצת בכל נושא. בציונות הדתית מעמד הרב שונה - הוא חלק ממערכת ומתפקד בתוכה ולא מעליה.

ה. הציונות הדתית משרתת בצבא מתוך אידיאולוגיה של לכתחילה. גם רוב מוחלט של בחורי הישיבה שלה משרתים שרות צבאי, בהיקפים שונים. ביהדות החרדית ישנו אידיאל של פטור בחורי ישיבה מן הצבא והקדשת חייהם ללימוד תורה.

ו. היהדות החרדית רואה בהסתגרות את הדרך להתמודד עם הסכנות הרוחניות המנשבות בעולם. הציונות הדתית רואה בפתיחות את המנגנון בעזרתו היא מתמודדת עם סכנות אלה.

 

אלה חלק מההבדלים, ובוודאי שיש עוד, אך העיקר טמון דווקא בדמיון ולא בהבדל.

כל טוב .

 

 

ישיבה ציונית, ישיבה חרדית ולימוד אמונה

לכבוד הרב אבקש אם תוכל להסביר את ההבדל בין הישיבות הציוניות לישיבות החרדיות (מה שמכונה בפי העם הישיבות השחורות) הרי בסך הכל בשתי הישיבות לומדים אותה תורה האם ההבדל הוא רק בלימוד האמונה? 

תודה מראש.

 

שלום וברכה,

א. איני חושב שהדבר החשוב ביותר כרגע הוא לעסוק בהבדלים בין הישיבות. יש צורך בדרך כלל לעסוק בזהות שבין הישיבות, בשל העובדה שעיקר משימתן היא להרחיב את גבולן כלפי הציבור החילוני, ולא לדון כל הזמן בשאלה מה בינן לבין אחרות.

ב. לעצם העניין, נראה כי יש שני הבדלים גדולים. ראשון בהם הוא אכן בתחום הלימוד. בישיבות הציוניות לומדים תנ"ך, אמונה, אגדה וכדו', שהם תחומים שבדרך כלל אינם נלמדים בישיבות החרדיות, או שנלמדים בהיקף מצומצם.

ג. שני בהם הוא האוירה. בדרך כלל, בבית המדרש החרדי האווירה היא שבית המדרש הוא הוא העולם האמיתי, ומה שקורה בחוץ הוא הנפילה למי שאינו מצליח להחזיק מעמד בעולמה של ישיבה. בבתי המדרש הציוניים אווירה זו אינה קיימת בדרך כלל, והקשר בין הישיבה לבין מה שמחוצה לה (אף על פי שהישיבה נותרת ב"ה מקום מאוד קיצוני המשעבד עצמו ללימוד תורה בלבד) יותר גדול. הדבר משפיע על אווירת הלימוד ועל אופיו.

כל טוב .

 

יחס לחרדים

איך אתה רואה את השוני שלנו מהחרדים?

האם זה רק ביחס לציונות או גם בהיבט ההלכתי?

(לדוגמה האם לנסות להתמודד עם הבעיה או לחסום את עצמך מפניה?)

 

שלום וברכה,

אינני יודע בדיוק למי אתה קורא אנחנו. אני מבין שאתה מתכוון לציונות הדתית.

קודם כל נקדים ונאמר: קשה לדבר על שאלה זו הערב, במציאות כה קשה. למעלה מכך, עוד לפני שמדברים על ההבדל יש לדבר על המשותף. אנו והיהדות החרדית שותפים בעבודת ה' וביסודי האמונה. אנו חולמים על תיקון עולם במלכות ש-די, לומדים תורה ומקיימים את מצוות ה'. "חבר אני לכל אשר ייראוך" אומר הפסוק, ועל כך צריך להקדים ולדבר.

על רקע זה יש מחלוקת בינינו מהו אותו דבר ה'. הסוגיות אינן נוגעות לשאלת הציונות והמדינה בלבד. להפך - זו דווקא הסוגיה המשנית, והיא תוצאה של הסוגיות העיקריות. המחלוקת היא על דרך הארץ שקדמה לתורה, על דמות האדם, על התרבות, על לימודי החול, על דרכי פסיקת ההלכה ועל עוד סוגיות רבות.

גם המחלוקת על המדינה נובעת ממקום עמוק יותר - הוא החלום והחזון. כשאנו והחרדים מדברים על מדינת המשיח אנו מדברים על שתי מדינות שונות. בחזון החרדי בדרך כלל מדברים על כולל אחד גדול של לימוד תורה, כשהכלכלה תבוא מכוחם של עמים זרים "ועמדו זרים ורעו צאנכם". כשאנו מדברים על מדינת המשיח אנו מדברים על מדינה שהיא פירמידה שלמה ומלאה, מתחתית הקיום המציאותי של כלכלה וחקלאות, תרבות ויחסי חוץ וכדו', דרך הסנהדרין, ועד להשראת שכינה במקדש. מכוח חזון זה נגזרת המחלוקת על היחס למדינה דהיום. על פי היהדות החרדית מדינת ישראל של היום אינה מקדמת אותנו לקראת החזון, כיוון שהחזון הוא אחר לחלוטין. על פי דרכנו, מדינת ישראל היא הבסיס הראשון לקראת חזון זה, כיוון שהיא בונה את התשתיות.

כל טוב.

האם יש הבדל בין חרדים למזרוחניקים -לבדוק ניסוח תשובה!

שלום כבוד הרב,

ראיתי שהרב ענה בתשובה אחת שיחסנו להלכה הוא היחס של שומרי התורה והמצוות כולם.

האמנם? כמה בציבור שהתחנך בממלכתי דתי ובמסגרות דומות והולכים לבני עקיבא לא לובשים ציצית לדוגמא? (ונכון שציצית חייבים רק בבגד של ארבע כנפות)

וכשמגיעים לכשרות, הרבה מאוד לא מקפידים על הבדצ"ים? נכון שהרבנות זה כשר, אבל כפי שאני חונכתי הרבנות קמה כדי שיהודים לא יאכלו טרף. ועדיף לכתחילה בהכשר מהודר יותר. (וניתן לראות באתר הזה את השאלות לרב זריצקי שליט"א שמסביר אלו בעיות יכולות לצוץ)

אז למה להקל כל כך? (במיוחד שהיום 99% מהדברים ניתן לקנות בהכשרים מהודרים. ולהקל פירושו לפעמים בבישול נוכרי ובחלב עכו"ם)

בצניעות? בקריאת עיתונים חילוניים? שאנחנו נותנים להם כוח ואח"כ את כל הרפש שלהם הם זורקים לנו בפרצוף?

אני כותב דברים אלו כדי שאולי יחזקו גם אותי ולא חס וחלילה לקנטר.

תודה.

 

שלום וברכה,

א. שאלתך צודקת ומכאיבה עד מאוד כאחד. ברם, אני לא כתבתי שזהו היחס המצוי אל ההלכה, אלא כי כעיקרון זהו צריך להיות היחס. משום כך, אין סתירה בין דברים שכתבתי לבין המציאות, ואנו צריכים להסתער עליה חזור והסתער, ולחזק את שמירת התורה והמצוות. אין בדברים מן הקנטרנות כי אם ביקורת של ממש.

ב. ברם, אני מבקש להעיר שני עניינים: ראשית אין אנו יודעים את המצב לאשורו, ולפום צערא אגרא. אין אנו יודעים מהו גודל המאמץ המשקיע אדם בחברה הציונית דתית להתקדם במצוות מול זה שבחרדית, שנולד לתוך מציאות מסוימת, ועל כן אנו צריכים להיזהר בבואנו לשפוט. טוב עשית שכתבת בעדינות ומתוך רצון לתקן.

ג. הדגשת את ההחמרות בתחומים מסוימים מאוד. אנו צריכים להיזהר מלראות את עבודת ה' כולה מקופלת במצוות מסוימות בהן החברה החרדית מתוקנת בהם בהרבה. ברם, ישנן מצוות רבות שבהם הציונות הדתית מתוקנות בהרבה בהם חברות אחרות רחוקות - הן במישור הכללי האידיאולוגי (שותפות בהגנה על כלל ישראל, התפרנסות מעמל כפיים ועוד), והן במישורים פרטיים יותר - בדיני ממונות, ובעוד עניינים שאינם נראים כ'דתיים' אך הם רצון שמיים לא פחות ואולי אף יותר. משום כך, איני עוסק עוד בביקורת ושיפוט כי אם חפץ להיות חלק מכל רבני ישראל המקדמים כל אחד ואחד את הציבור בו הם חיים, אינם סבורים כי הוא הטוב והישר מכולם, לומדים מהציבור האחר את הדברים בהם הם צריכים להשתפר, ומאהבים שם שמיים על הבריות.

כל טוב.

גדול דור

מי קובע מי הוא גדול דור? על-פי מה אפשר לקבוע? הרב עובדיה יוסף יודע על-פה ש"ס ופוסקים, רוב רבני הציבור שלנו לא. אז איך הם יכולים להיות גדולי דור? האם גדולה בנושאי אמונה והנהגה מספיקה? ובכלל, בציבור שלנו ישנה נטייה לעסוק באינטנסיביות באמונה ובפנימיות התורה. האם לא שכחנו קצת את הבסיס? כמה מרבני הציבור הדתי-לאומי יודעים ש"ס על בוריו? תלמידים בהמון ישיבות יודעים סוגיות קרעים קרעים, ולא בצורה ברורה ופשוטה. האם לא איבדנו את הדרך?

 

שלום וברכה,

השאלה מעט מבולבלת, ואנסה לעשות בה מעט סדר:

א. ההגדרה של גדול דור היא זה שרבנים נעזרים בפסיקותיו ופונים אליו כאשר יש להם שאלה קשה. לא הציבור הרחב יכול לעמוד על טיבו של גדול הדור, כי אם אלה העוסקים בהלכה ובהדרכה ויודעים מה טיבה ומה ענינה של רמה הראויה להיקרא גדול דור.

ב. אני חושב שאינך בקיא כלל בשאלת בקיאותם וידיעותיהם של רבנים בעולם הציוני-דתי. זה שאין הם מכריזים על תורתם זה לשבחם ולא לגנותם. רבים תלמידי החכמים הגדולים בעולמנו.

ג. גדולה בנושאי אמונה והנהגה היא תנאי הכרחי ולא תנאי מספיק. על כן, לא יכול להיות גדול דור שאיננו גדול בהלכה במובנה הפשוט, אולם אין זה מספיק כדי לעסוק בענייני ציבור.

ד. אינני יודע מדוע אתה מתייחס לאמונה ולפנימיות התורה כדבר שאינו בסיס.

ה. לא ברור לי איזו דרך איבדנו, וכיצד היא קשורה לשאלה.

בכלל, טוב יותר שלא להיגרר לעיסוק בדיון מיהו "גדול הדור" - זהו דיון המורכב מיותר פוליטיקה ופחות תורה, ואין רבנים צריכים להשתתף בתחרות מיהו הגדול. די לנו אם הם מלמדים תורה כראוי, ומתמודדים עם שאלות קשות בדרך המתקבלת בעולם התורני.

כל טוב.

 

 

חוזר בתשובה מתלבט: לאיזה זרם דתי יש להשתייך?

ערב טוב, ושבוע טוב.

אני בחור ממוצא ספרדי, אקדמאי שעסק בהייטק שנים רבות. לאחר שעברתי סמינר ערכים, לפני שלוש שנים, חזרתי בתשובה.

הייתי מספר חודשים בישיבה של חוזרים בתשובה בבית-וגן בירושלים שם ההתייחסות ליהדות הייתה לטעמי רצינית ו'נכונה' הלימוד והאוירה היו מושפעים מאוד מהסגנון החרדי. מסיבות טכניות חזרתי לגור באחד היישובים. לצערי, עם כל הרצון הטוב והנכונות לשקול את האופציה ה'דתית לאומית' אני די מותש בעיקר מהבעיות הבאות:

היחס לדת לא מספיק רציני. שיחות חול בבית כנסת, תפילות מהירות, בעיות צניעות, חסרה לי ההרגשה של התעלות וקדושה.

אשמח לשמוע על נקודות אור במצב הזה ואיך להמשיך.

כל טוב ויישר כח על הפרוייקט החשוב הזה.

 

שלום וברכה\

המציאות אותה אתה מתאר היא מכאיבה מאוד. ישנו פער בין הדמות והצורה שאוהבי ה' ויראיו צריכים להתנהג לאורן, לבין דמותם בפועל ממש. זו מציאות אשר קוראת לנו בכל עת להתקדם ולהשתפר. באופן טבעי, צריך להימשך אל הטוב ביותר והראוי בעיני ה', ומקום בו יש שיחות חול בבית הכנסת, בעיות צניעות וכדו' - הוא מקום שאינו עומד בדבר ה' במלואו.

אני מעריך כי כאשר תעבור למקום אחר תתגלה לך המציאות במלואה, ואז תגלה כי בד בבד עם ביקורתך על יישוב זה, ישנם תחומים שהוא לעילא לעילא יותר מצטיין בהם מהמקום החדש אליו עברת. הדבר נובע מסיבות שונות: הפער בין חזון האמונה ומציאותה הוא בלתי נמנע, כיוון שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. בציונות הדתית ישנה רגישות והקפדה גדולה על תחומים הלכתיים שאינם קיימים במסגרות אחרות; החופש והחרות, שהם חלק אינטגרלי, חיוני וחיובי בציונות הדתית, הם מקור חלק מהפגמים - בשל שימוש לא נכון בהם, אולם החיים במסגרתם מביאים ליצירה פנימית גדולה יותר וכן הלאה. כשתכיר עובדות אלה תחשוף את המציאות, שבכוונה איני מכנה אותה מציאות מרה - זו מציאותנו בעולם, ואנו איננו מושלמים, ונדרשים בכל עת לתקן ולהתקדם. ובעבדים כאלה בחר ריבונו של עולם.

על כן, עצתי לך אחת משתיים: אפשרות ראשונה העומדת בפניך היא לעזוב ולהתנסות במה שתיארתי. ללכת לזרם אחר ולפגוש אותו על יתרונותיו וחסרונותיו, וללמוד היטב את הפער שבין האידיאל לבין מימושו, ובעיקר - להיזהר מלהגיע למסקנה כי הכל מזויף ונחות, כי אם להגיע למסקנה ההפוכה - זה הפער המובנה בין העובדה שריבונו של עולם בשמיים ואנחנו על הארץ. אפשרות שניה, בה אני נוהג - להכיר מראש בפער הזה, ולהתמקד כל הזמן בתיקונו ובשיפורו: ראשית דבר על ידי העצמת אותם תחומים שהם קרובים אל דבר ה' וייחודו ביישוב בו אתה גר; שנית - על ידי התמודדות עצמית שלא ליפול ברשת הדברים הרעים, לא לדבר בתפילה ולנהוג בצניעות; שלישית - על ידי שליחות פנימית הלוקחת אחריות ומנסה לשפר באופן מתמיד את הסביבה בה אדם חי, כדי לעשות אותה ראויה יותר לשמה.

כל טוב ובהצלחה.

תראה כמה תלמידי חכמים יש אצל הציבור החרדי

שלום.

שאל אותי חבר שלי כך:

תראה כמה תלמידי חכמים יש אצל הציבור החרדי, ותראה כמה יש אצל הציבור הציוני.

האם זה לא סימן שיש לנו בעיה בדרך? אולי צריך לעשות חושבים למה זה קורה? ואולי יש להיות חרדים?

מה לענות לו?

תודה!

 

שלום וברכה,

אין לי עניין של ממש להיכנס לפולמוס עם הציבור החרדי. לא הוא נמצא כעת במרכז ההתמודדות שלנו עם המצב, וכאשר הדיון יהיה על שאלה זו - נרחיב בכך.

אעזור לך רק לנתח את הטיעון ואת כשליו החלקיים:

הטיעון מניח שתי הנחות:

א. בציבור החרדי יותר תלמידי חכמים. הנחה זו נכונה, אולם לא במלואה. בהרבה מובנים יש בציבור שלנו גם מספר יותר גדול של תלמידי חכמים (כמובן שפחות מהציבור החרדי), אך אין הם מכריזים על עצמם כל הזמן - "אנחנו תלמידי החכמים ואנחנו גדולי הדור ואצלנו התורה ואין במקום אחר", מעבר לכך, תלמיד חכם אצלנו בקיא באמונה ובתנ"ך במחשבת הדור ובאגדה, שאלו עניינים שכלל אינם נלמדים בציבור החרדי, ועל כן אין בדיוק בסיס להשוואה.

ב. הנחה שניה היא שתלמידי חכמים הם המדד לבעיה בדרך. האמנם המדד לדרך ההולכת ברצון ה' הוא תלמידי חכמים? לא יכולה להתקיים חברה יהודית ללא שכבה של תלמידי חכמים, אולם בתורה שלנו כתוב כי הליכה בדרך ה' היא קיום חיי תורה ועבודה, בה פועל עם ישראל במסגרת הטבע, לא מטיל עצמו על הציבור, מתפרנס מעמל כפיו ושותף בתיקון העולם. על כן, אני מתפעל רק חלקית מהמספרם הגדול של תלמידי החכמים בציבור החרדי, וכלל וכלל לא רואה זאת כבעיה בדרך.

 

כאמור, מוטב כי כל חברה תתקן את הפגום בה ולא תתעמת עם השניה מי יותר טובה.

 

כל טוב.

האם לא הציונות הדתית היא הסכנה הגדולה לקיומו של עם ישראל?

שלום לכבוד הרב.

אני חרדי בהווה, אך חונכתי על ברכי הציונות הדתית.

עברתי על תשובות רבות של הרב.

הבחנתי שלרב יש כמיהה ברורה לאיחוד של כל עבדי ה',

וחוסר הבנה להתנתקות (במילה עדינה) של החרדים מהציבור הדתי לאומי.

צר לי, אך ההתנתקות הזאת ברורה, מאחר והדרך של הציונות הדתית מהווה סכנה לקיומו הרוחני של עם ישראל.

אינני רוצה להיכנס לדיון על הדרך האמיתית, אלא להתיחס לצד הפרקטי:

אחת מגדולתם של גדולי ישראל בכל הדורות, הוא בקביעת סייגים ותקנות אשר ישמרו על המשך קיום התורה. כך עשה ריב"ז לאחר החורבן, כך עשה רבי יהודה הנשיא כשכתב את התורה שבעל פה, וכך נהגו גדולי הדורות בכל הזמנים.

גם בדורנו קבעו גדולי הדור (החרדיים) את הדרך שיש לילך בה על מנת שקיום התורה ישמר. יתכן שאולי זו לא הדרך האידיאלית ביותר, אך במצב הנכון לעכשיו זאת הדרך המתאימה ביותר, וגם המצליחה ביותר. הרי ברור שבקיום מצוות התורה לא ניתן להשוות בין הציבור החרדי לציבור הדתי לאומי.

לעומת זאת רבני הציבור הדתי לאומי דוגלים בחיים שמממשים אידיאלים יפים וחשובים, אך לא מתחשבים בסכנות של מימוש אידיאלים אלו. בסופו של דבר, דרכה של הציונות הדתית מתאימה אולי ליחידי סגולה, דוגמת יוסף הצדיק, אך בהחלט לא יכולה לשמש כמודל לרבים.

 

על אף הצער שבהתנקות זו בין שני הציבורים, מהלך זה הוא הכרחי להמשך קיומו הרוחני של עם ישראל. (עם זה ודאי שיש לנהוג כבוד אחד בשני, כמו שיש לנהוג ביהודים שאינם שומרים תורה ומצוות ובכל אדם)

 

שלום וברכה,

בשאלתך הצגת צד אחד של שיקול הדעת בצורה מאוד משמעותית. יישר כוח. אף אני איני חושב שהדבר החשוב ביותר הוא להיכנס למחלוקות בין הציונות הדתית לחרדיות, והבעיות שלנו נמצאות במקום אחר, אולם כיוון ששאלת - אענה.

ברם התעלמת לחלוטין מצד שני - הצד השני הוא העובדה ש80% מעם ישראל בארץ, ו 95% מהיהודים בחו"ל, אינם שומרים תורה ומצוות. עד שאנו מתקוטטים בינינו על הדרך הנכונה לעבוד את הקב"ה, אנו מתעלמים משיקול הדעת הזה, שהוא חייב לעמוד בראש דרכנו. יש לזכור כי עד לפני כ 200 שנה כולם היו 'חרדים' והלכו בדרך אותה אתה מבקש לייסד בעם ישראל - דרך הגזירות והתקנות, החרדיות וההצטמצמות - לפיכך, האם השאלה אינה מוטלת עליך, ושמא הדרך שלך היא היא הסכנה הגדולה ליהדותה של האומה הישראלית ולקיומה?

אנו צריכים לבדוק איך הדבר קרה. סיבה עיקרית היא העובדה שהם לא רואים ביהדות אופציה לקיום. הדרך החרדית אינה מהווה בכלל אופציה, בשל העובדה שהיא מציבה מראש מודל לקיומו של מיעוט בתוך חברה חילונית. אין לה מענה לרוב שאלות החיים המרכיבות את זהותו של אדם בעולמנו - שאלות תרבות ויצירה, שאלות דמוקרטיה ומודרנה, שאלות היחס ל"אחר" וכדו', ובשל כך היהדות היא בלתי רלוונטית לגביהם. למעלה מכך - אין לה תשובות רבות לשאלת הכלל. לו כל עם ישראל הופך מחר להיות ציוני-דתי הקיום של מדינת ישראל רק ישתפר, ואילו ליהדות החרדית אין מנגנון מינימלי (לא תיאורטי ולא מעשי) להתמודד עם שאלות אלו. על כן, ענה בכנות מי מהווה סכנה ליהדותו של עם ישראל?

למעלה מכך, גם במישור הפרטי מאסו הרבה בדרכה של תורה, בשל העובדה שהם חשו שכל מה שיש ליהדות לומר זה 'חשש' או 'אסור'. בישיבה בה אני מלמד אני מדגיש את העובדה שגם גזירות וגם חששות הם הלכה, ואף הם צריכים לעמוד במבחן הלכתי. הגמרא עוסקת הרבה בשאלה האם לגזור או לא, והאם חשש זה אוסר או לא, ואילו אנו הפכנו את ההלכה וביזינו אותה על ידי הוספת אין ספור חששות ואיסורים - האם זה לא מסכן את יהדותה של האומה הישראלית?

דרכה של הציונות הדתית אינה מתאימה רק לגדולי ישראל, כי אם היא מבקשת לבסס דרך של ממש לעם ישראל כולו. אף אני שותף עימך בצער העמוק שהציונות הדתית אינה מממשת אפילו את מה שהיא מאמינה בו, והיא רחוקה מדמות האידיאלית. ברם, איני מוצא דרך אחרת, מתאימה יותר הן לדרכה של תורה, והן להתמודדות עם שאלות המציאות, ועל כן אני רואה בה את הסיכוי היחיד להמשך הנאמנות לדבר ה' ולתורתו, ולא את הסכנה.

כל טוב.

דרך חיים- חילוני טוב

שלום לכבוד הרב,

אני בחור בן 19.5. בזמן האחרון אני יותר ויותר מרגיש שאיפה לבחור כאורח חיים דרך חילונית, אך דרך של 'חילוני טוב', ואסביר את עצמי.

יש לי אמונה פנימית בקב"ה, אך אני מרגיש ממש שאמונתי אינה מסוגלת לספק לי דרך הסברה לעולם האמיתי שמסביבי ואני מרגיש שהיא אינה רציונלית כלל. לדוגמא: אני לא מאמין שהעולם נברא לפני 6000 שנה, אני לא מאמין באדם וחווה ראשונים ולא בחטא אדם הראשון - (בין אם זה משל שאינני מבין את משמעותו ובין אם זה אירוע הסטורי/מטאפיזי כלשהוא), לא מאמין כל כך שתהיה תחית המתים , אני לא מבין מה התורה רוצה ממני בסיפורים שלה ובוודאי לא מה חז"ל רוצים ממני במימרות, בסוגיות ובלימודים המ-ו-ז-ר-י-ם שלהם, אני לא מצליח לגשר על הפער בין מסורת למודרניות, בין תורה להשקפות אחרות, בין הלאומיות היהודית ושנאת הגויים לבין הרגשתי האוניברסלית הפנימית, בין המציאות של סבל מטורף לאנשים מסכנים ובין דרישות הדת לאמונה בהשגחה פרטית, בין כך שאינני מבין למה יש מפגרים, צמחים ונכים בעולם לבין התורה שמופנית לאנשים מאד ספציפיים, בין הרצון לתשובות למה יש כל כך הרבה בלבול ודיכאון בעולם לבין העיסוק האיזוטרי של הקבלה בנושאים מוזרים ובלתי רלוונטיים לדידי, בין כך שאני מעדיף לעסוק בפסיכולוגיה ופיזיקה מאשר ללמוד את חוקי העולם העתיק בגמרא, בין כך שאני לא מבין למה ה' ברא גויים בעולם אם אין להם תפקיד בתיקון העולם ועוד אינסוף שאלות שלא כאן המקום לפרטם. אני מרגיש שיש לי רצון להיות אדם טוב מאד אבל אני לא מוצא את ההתחברות שלי כלל לדת. אמנם יש יסוד חזק של עקידה בדת אבל כמה זמן אפשר להמשיך בקרע הפנימי הזה?

אודה לך אם תעזור לי בדרך כלשהיא, כי אני מרגיש שאורח חיים של חילוני טוב, יכול לשחרר אותי מהרבה מהשאלות בלי לוותר על מוסריותי.

 

שלום וברכה,

בהחלט ייתכן כי "אורח חיים של חילוני טוב, יכול לשחרר אותך מהרבה מהשאלות בלי לוותר על מוסריותיך". אמנם, גם בשאלה מהו מוסר, ואף מה המחייב במוסר, אין זה בטוח שהחילוניות עומדת בכבוד בעימות בינה לבין העולם הרוחני הלכתי (ראה את ספריו של אבי שגיא), אולם יש בהחלט יסודות מוסריים עמוקים הנובעים מישרות ואנושיות טבעית, ובוודאי שהחילוניות משחררת מהרבה מאוד שאלות.

ברם, יש שני כשלים בדרך בה אתה מבקש ללכת: ראשית, השחרור מהשאלות הוא גם שחרור מהיצירה. המצוקה אותה אתה מתאר מוכרת ברבדים שונים, אולם היא יכולה להוות בסיס להתנגשות יוצרת. המפגש שבין התחושה הפנימית לבין הציווי האלוקי, והסתירה המתגלת בפניהם, יכולה להביא לתוצאות כה מרובות המחדשות עולם. היא יכולה להביא לשינוי העצמי וההבנה המוסרית והאינטלקטואלית, היא יכולה להביא לחידושים פנים-תורתיים, היא יכולה להביא לתחושת שליחות עמוקה כלפי הציבור הדתי בפרט והיהודי בכלל, היא יכולה לעקור מעולמה של אמונה עניינים שוליים שחדרו לתוכה, היא יכולה להביא לעמקות יתרה בדברי חז"ל ובספוריהם, והיא יכולה להביא את התורה לעולם בו אנו חיים. על כך אתה מוותר.

כשל שני הוא הקומות הגבוהות של חיי האמונה. חיי חילוני טוב לא יובילו אותך לעולמות של קדושה ושל טהרה. שני סדרים אלה, האחרונים בש"ס המשניות, הן הקומות הגבוהות של חיי האמונה. לא לחינם הדגישה התורה בראשית פרשת קדושים כי הם יונקים מ"כי קדוש אני". בהחלטה להיות 'חילוני טוב' אתה משליך את הטיפוס לקומות אלה, ומבכר תחתיהן רק את העולם שהוא בקו האופק שלך, בלי מגע עם הטרנסצנדנטי והמוחלט שמחוץ לך.

כל טוב.

איכות או כיוון?

כבוד הרב שלום.

אני לומד כיום בישיבה ציונית. אני מתחבר מאוד לתפיסה שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו ולכל המשתמע מכך. עם זאת, אני מרגיש שלימוד הגמרא בישיבה זו הוא בינוני. ראיתי כמה ישיבות ציוניות כבר, אך הלימוד שם (גם מבחינת רצינות) לא משתווה למה שרואים בישיבות החרדיות. האם ללכת לישיבה בה לומדים ברמה גבוהה יותר (הרבה יותר) ולנטוש את הכיוון בו אני מאמין? האם לרב יש פתרון אחר? אין הרי ישיבות כמו 'חברון' או 'מיר' בציבור הציוני (מבחינת רמת לימוד), או שאני טועה?

 

שלום וברכה,

אחלק את תשובתי לשני חלקים:

א. על החלק העובדתי איני יודע לומר לך. אף אני מתרשם כי בישיבות שמנית ישנו תלמוד גמרא בהיקף ובעומק שעדיין אינו קיים אצלנו כנורמה, אולם אני גם מתרשם שצומח בישיבות הציוניות תלמוד תורה בגמרא, היכול לעמוד בכבוד בהשוואות שבין הישיבות. למעלה מכך, ההתרגלות למחשבה מסודרת ולהתרחקות מסיבוכים ופלפולים שבאמת אין להם מקום, מתעצמת בישיבות הציוניות, אם כי כנראה זה עדיין רחוק ממה שצריך להיות.

ב. אם כן אפוא היכן ללמוד? הדבר מאוד תלוי בך. יש לזכור כי אין התורה כולה מתמצית בגמרא, כי אם יש תחומים נרחבים של תורה, שהם חיוניים למונח 'תלמיד חכם' ולהיות 'איש אמונה' - תנ"ך, מחשבה, אמונה, ונושאים נוספים. אם תמצא מקום להשלימם ולהיות דמות תורנית מלאה, כדאי ללמוד דווקא בישיבות החרדיות לאור ההנחה העובדתית שהם ירוממו אותך למקומות גבוהים יותר בלימוד הגמרא. זה לא מחייב אותך לנטוש שום דבר - לא את התפישה ולא את התורה. אם לא תמצא מקום תהיה זו טעות ללכת לשם, שכן הן תבאנה אותך לרמה גבוהה בלימודי גמרא, אך הן מזניחות חלקים גדולים וחיוניים ומהותיים מדבר ה'.

כל טוב.

חובה להיות חרדי?

חונכתי במסגרות של כיפה סרוגה וכיום אני גר בישוב דתי לאומי.

הבנתי שאי אפשר להקפיד על כל פרטי ההלכה (צניעות, חינוך, דביקות בתורה) לגמרי אם אני בחברה כזאת.

שאני נמצא בישוב חרדי (בביקורים) אני רואה ששם הרבה יותר קל להקפיד על הכל.

גם בנושאי חינוך ילדים יש בעיה גדולה. בענייני צניעות (טלוויזיה מדיה וכו') ובעניני אהבת תורה ועוד.

אם אני רוצה להיות צדיק גמור אני צריך להיות חרדי?

 

שלום וברכה,

נכון הוא שקל יותר להקפיד על נושאים אלה בעולם החרדי. ולו היו אלה הנושאים היחידים בהם אנו עובדים את ריבונו של עולם, היה ראוי כי כולנו נאמץ את אורח החיים החרדי.

ברם, בשני עניינים בסיסיים אנו בונים את יישובנו שלנו, באופן השונה לטובה מהקיום החרדי: ראשית - אנו שותפים בכלל, מפתחים את עולמו של הקב"ה, שותפים מוסרית והלכתית בשרות הצבאי, מעניקים מעמד גבוה לנשותינו, מאוחדים יותר עם כלל ישראל, מתפרנסים לרוב מעמל כפינו ולא מתקציבים ממלכתיים ועוד ועוד. אלה הדרכים בהם אנו הולכים באמונה שזהו רצון ה', שמעבר ליישוב חרדי יפחית את עוצמתם. "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמיים".

עניין שני הוא תחום המצוות הפרטיות, שיש חלק מהן שמציאותנו מתוקנת בהן, יותר מעולמות אחרים. אינני רוצה לפרוט אותם כרוכל, ואין אנו מצויים בתחרות עם העולם החרדי, כי אם מבקשים שכל קבוצה תבנה את עצמה לרצון שמים, וכל הנהרות יזרמו למקום אחד.

כל טוב.
חיים ביחד

הגהה שניה

 

 

 

כותרת השאלה: החזרה בתשובה בציונות הדתית

תוכן השאלה:

לכבוד הרב השלום והברכה !

מדוע הציבור שלנו (הכיפות הסרוגות) רדום בכל הקשור להחזרה בתשובה?

מדוע אין אצלנו התלהבות לנושא?

מדוע אין מכונים וישיבות לחזרה בתשובה בציונות הדתית?

מדוע אנו לא רואים תלמידים של הרב מחלקים בצמתים קלטות עם שיחות של הרב לעוברים ושבים?

שאלתי לפני מספר שנים את השאלות הנ”ל את אחד הרבנים היחידים שעוסקים בהחזרה בתשובה בציבור שלנו. תשובתו היתה שעדיין אנו צריכים לבנות את עצמנו. ואני הקטן שואל - עד מתי?

בברכה,

מוטי

 

התשובה:

כותרת התשובה: החזרה בתשובה בציונות הדתית

תוכן התשובה:

העובדה כי הציבור שלנו אינו עוסק באופן ישיר בקירוב ישראל לעצמם ולאביהם שבשמיים ובהחזרה בתשובה מלאה היא לבושתנו. אמנם, דברים רבים אנו עושים כדי לקרב, ופעולות רבות שאחרים עושים להחזיר בתשובה דווקא מרחיקות מאוד ונועלות דלתות רבות. ברם, אין אנו יכולים לפתור עצמנו מכך. לו לפחות היינו אנו מציגים חזות מלאה ושלמה, ועל ידי כך גורמים לאחרים לרצות ללכת באור ד' – דיינו. עתה כשאין אנו כאלה אין לנו אלא להתבייש בכך שאין דבר זה נוגע ללבנו די.

הדרך לעשות זאת היא כפולה. כאמור, קודם כל יש להיות דמות מלאה ומושכת, ועל ידי כך הדבר מביא אחרים לרצות להיות כמונו. אם לא נטלנו קורה מבין עינינו לא נוכל לדבר על קורה מעיני אחרים. דבר שני הוא הקמת מכונים ללימוד תורה ולקירוב לבבות. אין די ב'מכון מאיר' אחד, ואנו צריכים להרחיב את המעגל הרבה מאוד. לו הייתה לי אפשרות זה היה הדבר הראשון שהייתי עושה.

בניין עצמנו יהיה חלק מבניין הכלל, ואין לנו אלא ליטול את המשימה ולהתחיל לעבוד.

כל טוב

 

 

כותרת השאלה: אמנת גביזון-מדן

תוכן השאלה: שלום לרב.

לפני כמה ימים נזדמן לידי עותק של האמנה העוסקת ביחסי דתיים חופשיים בתקופה הנוכחית ודרכים לתיקון המצב, שחוברה בידי פרופ` רות גביזון והרב יעקב מדן.

 

לא אסתיר שבהתחלה הייתי מזועזעת מגודל הוויתורים שהרב מדן מציע כחלק מהאמנה והשפעתם לטווח ארוך, אולם כעת אני חושבת שיש חשיבות גדולה מאד ליוזמה זאת וצריך לברך אותה.

מה שעדיין מפריע לי זה האם באמת הסכמה זו יכולה להחזיק מעמד משני הכיוונים?

אני שואלת את הרב, מכיוון ששמעתי על שיעור שהוא נתן בנושא במדרשת 'מגדל עוז' ולכן אודה לך אם תוכל לומר לי את דעתך בנושא טעון זה.

תודה רבה ויישר כח גדול.

התשובה:

כותרת התשובה: אמנת גביזון-מדן

תוכן התשובה: שלום וברכה

זו סוגיה ארוכה ומסובכת, המחייבת מאמר ארוך ולא תשובה קצרה מעין אלו המופיעות כאן. על כן, ארשום רק את ראשי הפרקים:

א. יש צורך דחוף, ואולי מאוחר כבר, להגיע להסכמה בתחום יחסי דתיים חילוניים, ובעיקר על זהותה היהודית של מדינת ישראל. זהות זו נסוגה כל יום, והמצב הופך להיות בלתי אפשרי, עד כדי התנערות מוחלטת של המדינה מזהותה היהודית. כל מי שתמך ב"שב ואל תעשה" ודחה את הטיפול בנושא כבר למד שהזמן פועל לרעתו ורואה היום את המחיר הכבד.

ב. הסכמה זו צריכה להגדיר מחדש במה מדינת ישראל מתערבת ובמה לא, והיא חייבת להיעשות לאור מציאות זמנינו, ולאור הערכת העתיד.

ג. על רקע זה, אמנת הרב מדן ופרופ' גביזון היא הכרחית. איני מתכוון לנוסח הסופי שהגיעו אליו (לטעמי, הוא אליטיסטי ומסובך מידי) אולם עצם הקדשת הזמן והאומץ לנושא זה ראוי לכל שבח.

ד. הסכמה זו תעמוד רק אם יופעל הכלל המנחה אנשי עסקים: עיסקה טובה היא עיסקה ששני הצדדים מרוצים ממנה. אמנם, אין מדובר ח"ו בעיסקה, כי אם בנושא מרכזי ומהותי, אולם אם ההצעה תביא לידי ביטוי את זהותה היהודית של מדינת ישראל, ותתבסס על הרצון של רוב מוחלט של הציבור החילוני בזהות זו, יחד עם ההבנה של הציבור הדתי מה כוללת מהותה של המדינה הדמוקרטית הליברלית המערבית – היא תחזיק מעמד, ובוודאי שהרבה יותר ממה שיקרה בלעדיה.

 

כל טוב

 

 

כותרת השאלה:

תוכן השאלה:

לרב שרלו שליט”א!

דוד שלי החליט להזמין את עצמו ומשפחתו לליל הסדר, ואמי הסכימה להיעתר לתחינתו, אך רק בעיה “זניחה” למדי נותרה, דודי לא משתייך לזרם הדת”ל, אלא לזרם המכונה בלשוננו “חופשיים” והוא מתכון להגיע אלינו במכוניתו וגם לחזור ר”ל לביתו מיד אחרי הסדר (בחג). הסבתי את תשומת הלב של הורי לבעיה, אך זהו אינו בראש מעיינם, מה אני עוד יכול לעשות והאם עליי להשתתף בסדר? (ומצד שני כיבוד הורים)

התשובה:

כותרת התשובה:

תוכן התשובה: 

א. בוודאי שעליך להשתתף בסדר. יש לזכור כי גם הבן הרשע מוזמן לשולחן.

ב. ביסודו של דבר, על הוריך להכין לדודך את כל האפשרות להישאר לחג כולו. אם הוא יחליט שלא להישאר זה ענינו, אולם אנחנו חייבים לא להשתתף בחילול החג, וזאת על ידי הכנת כל האפשרות שהוא כן ישאר.

 

כל טוב

 

 

כותרת השאלה: שותפות בחילול שבת - איפה עובר הגבול?

תוכן השאלה: לפני מספר חודשים החלטתי להפוך תחביב למקצוע, ופתחתי עסק קטן של עבודות יד. בינתיים אני מוכרת רק למכרים, לא מפרסמת, ולא מוכרת לחנויות. אני גולשת באופן קבוע בפורום העוסק בתחום. לאחרונה הועלתה הצעה בפורום להקים חנות-גלריה של הפורום, בה יוצגו וימכרו עבודות של חברות הפורום שיחפצו בכך. מדובר בשותפות של כל האומניות (כ- שלושים במספר).

העניין כבר קורם עור וגידים, וכבר מדובר בהקמת עמותה, ועומדים לסגור הסכם שכירות עם בעל חנות כלשהי.

 

המפגש הראשון נקבע בבית-קפה ללא תעודת הכשר, ואני נאלצתי להעדר... נעשו נסיונות להזיז את המיקום כשהתברר שאני לא אגיע, אך הן לא עלו יפה. את המפגשים הבאים מתכננים במקומות אחרים, כדי שהבעיה לא תישנה.

 

עכשיו אני בדילמה נוספת - האם לכפות על הקבוצה שלא לעבוד בגלריה בשבת? פתיחת הגלריה בשבת היא מבחינתי קו אדום וברור. לא אקח חלק בגלריה המוכרת בשבת (זה גם בניגוד לחוקי המדינה, כך שנראה לי שעל כך הקבוצה תסכים). אך איפה עובר הגבול לגבי שאר הדברים שעלולים להעשות בגלריה בשבת?

אני בטוחה שלא יכריחו אותי לחלל שבת, אך יטענו ש"אנחנו נהיה שם בשבת, את לא צריכה להגיע...”

 

האם להתנות מראש את השתתפותי בכך שלא יעשה כל חילול שבת עבור הגלריה? (וכמו שקבעו בטעות בבית קפה ללא תעודת הכשר, כך יעשו משהו אחר בטעות ובדיעבד יגידו לי שלא ידעו שזהו חילול שבת, ואז יתחילו מריבות...)

האם לפרט בתקנון – 'לא תסודר התצוגה בשבת, לא יעשו שיפוצים בגלריה בשבת, לא יחתמו עסקאות כלשהן בשבת...'

מה לגבי נדידה של הגלריה בשבת לירידים? גם זה עלול לקרות... במקרה כזה אוציא את העבודות שלי מהיריד, אך מה לגבי עצם השתתפותי בגלריה המוכרת בשבת במקומות אחרים?

 

הקבוצה מדברת גם על העברת סדנאות אומנות בגלריה. גם זה עלול לקרות בשבת... להתנות את השתתפותי גם בכך שלא יועברו סדנאות בשבת?

 

אציין כי מתוך קבוצה של כ- 30 אומניות, רק אני ועוד אחת שומרות שבת.

 

אולי עדיף לרדת מכל הסיפור ולנטוש את הקבוצה? קצת חבל לי, כי זו הזדמנות בשבילי להכנס לענף האומנות בנוחות. ישנה אפשרות גם שאשתתף באופן פעיל במכירה בגלריה, וזהו מקור פרנסה נוסף.

 

מה דעתו של הרב? אם חסרים פרטים - אני יכולה להשלים.

 

תודה מראש.

התשובה:

כותרת התשובה: שותפות בחילול שבת - איפה עובר הגבול?

תוכן התשובה: שלום וברכה

אני רואה חשיבות מרובה בשלוש הנקודות שעלו במכתב – התפרנסות מעמל כפיים, שמירת שבת ושותפות עם הציבור. כמובן שנקודות אלו מביאות לעיתים לסתירה בפועל שאותה יש ליישב, אולם עצם הרעיון לפעול בשלוש הנקודות יחד הוא חיוני. על כן יש לבחון כיצד ניתן לעשות את הכל ביחד, וההתחלה בתחום המסעדה מבשרת טובות.

א. מובן שלא ניתן להתפרנס בשבת, ולא למכור בשבת. זהו נושא מרכזי מאוד בהלכה המבוסס אפילו על דברי נביאים.

ב. אם אפשר להסכים כי לא תיעשה כל פעולה בשבת - ודאי שזה עדיף. אם לא ניתן להגיע להסכמה על הכל יש להתעקש על מלאכות דאורייתא ומסחר, ואם אפשר להגיע להסכמה על זה, זה טוב מאוד, גם אם ייעשו סידורי תצוגות בשבת. ברם, עדיף כמובן להגיע להסכמה שדבר לא ייעשה בשבת.

ג. לגבי שותפות בגלריה שמוכרת בשבת במקומות אחרים – אם בסופו של דבר מכירת העבודה מכניסה את תמורתה לאומן שייצר אותה, אין בעיה מצידך להיות שותפה במשהו שמוכרים בו בשבת אך את לא נהנית ממנו באופן ישיר. אם מדובר בתמורה משותפת לכולם – הדבר אסור.

ד. סדנאות יצירה בשבת – שוב הדבר תלוי במידת הבעלות שלך על הגלריה. אם מדובר בבעלות אין את יכולה להיות שותפה בכך.

ה. קל כמובן היה יותר לפסוק כי תרדי מכל העניין, וד' ישלח לך פרנסה בדרך אחרת, כמו גם את היכולת לעסוק באומנות. ברם, אני כן רואה חשיבות בהשתתפות עקרונית, ואם ניתן לעשות אותה לפי ההלכה, ואף להכניס ולקרב אנשים לתורת ישראל ולאהבתם הדבר טוב. אין לעשות זאת אם המחיר הוא חילול שבת, שכן אין מקרבין בעבירה, והדבר אסור. ברם, אם ניתן לעשות זאת במסגרת דיני שבת על אף העובדה המצערת שאחרים מחללים שבת, אך את לא שותפה ולא נהנית מחילול שבת זה – יש לנהוג כך.

 

כל טוב

 

כותרת השאלה: בעניין הגלריה (שאלה לפרסום)

תוכן השאלה: תזכורת: מדובר בקבוצת אומניות שהתגבשה לצורך הקמת רשת גלריות משותפת בארץ. המטרה היא למכור את העבודות שלנו (בעיקר אומנות שימושית) תחת מותג אחד. לפני כשבועיים שאלתי לגבי השותפות שלי בחילול שבת במקרה שהגלריות יחללו שבת בצורה כלשהי.

 

בשבוע שעבר התקיים המפגש הראשון. החזון שתואר מאוד הלהיב אותי, וכבר למחרת הודעתי למארגנת שאני בפנים. מה שנקרא “גרעין מייסד”. הגרעין המייסד משקיע מכספו וזמנו בהקמת הרשת, ולאחר מכן רשאי להציג עבודות בגלריות, ולהנות מרווחי הרשת, אם יש.

 

כתגובה, קיבלתי מכתב מהמארגנת, בו היא מכינה אותי למצב שגלריות מסויימות ברשת יפעלו בשבת. מתברר כי היא עצמה נגד פתיחה בשבת, אך איננה יכולה לכפות דעתה על הקבוצה. היא הציעה שאוביל הקמה של רשת בתוך רשת או רשת נפרדת למגזר הדתי.

 

אני מתכוונת להעלות את הנושא לדיון, לנסות להגיע להסכמה ולהכניס מראש סעיף בתקנון הקובע כי הרשת לא תפעל בשבת. אם לא אצליח, הציעה לי המארגנת להקים רשת גלריות שומרות שבת בתוך הרשת הכללית, או אפילו רשת נפרדת.

 

האם להתעקש כבר עכשיו על חנות למגזר הדתי שאני אנהל? האם יש מקום לקיום חנות אחת שומרת שבת בתוך רשת מחללת שבת? או שגם אז אני שותפה לחטא? הרעיון הכללי הוא שעבודות שלי יוצגו בכל חנויות הרשת. (ואני לפחות אתנה זאת בכך שהן יוצגו רק בחנויות שומרות השבת).

 

מה אומר הרב על התסבוכת? זו אכן הזדמנות חד פעמית להקים משהו מאפס. ליצור.

 

התשובה:

כותרת התשובה: בעניין הגלריה (שאלה לפרסום)

תוכן התשובה: שלום וברכה

ראשית, שאלות אלו הן באמת חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו, בה אנו מוצאים את עצמנו בעולם בו יש הנאמנים בבריתו של הקב"ה ויש שאינם שומרים עליה. לא את יצרת את המצב הזה, ועל כן הדבר אינו צריך להיות חלק מרגשות אשמה, כי אם חלק ממציאות בה אנו חיים ומחיפוש אחר דרכי התמודדות עימה.

הרצון להיות שותפה בהקמת רשת כזו הוא דרך הארץ שקדמה לתורה, והוא אינו זקוק להצדקה כלשהי או לנימוק. זה רצון בסיסי וטבעי. על גביו אנו בונים את קומת הקודש.

ניתן לקיים חנות הפועלת כהלכה בתוך רשת כללית, ואני חושב שזה הפיתרון הראוי. הקבוצה עשויה מאוד לשמוח בכך, והדבר יהיה לברכה. על ידי כך תיפתח האפשרות הן בפנייך אישית והן בפני יוצרים דתיים אחרים, וכך ראוי לנהוג.

על כן, הצטרפי לקבוצה ושמרי על דרכך ועקרונותייך, וכך תוכלי להיות חלק מעולם היצירה ומעולם הקודש כראוי, וזה יהיה לברכה.

כל טוב

 

 

 

 

כותרת השאלה: נישואים אזרחיים לפסולי חיתון

תוכן השאלה: עפ”י פירסומים שנשמעים לאחרונה הסכימה סיעת המפד”ל להסדרת אפשרות של נישואים אזרחיים לפסולי חיתון.

א. מה עמדת הרב בשאלה זו? האם אין בכך משום מתן לגיטימציה דתית לנישואי תערובת.

ב. האם ידועה לרב עמדתם של אנשי ציבור דתיים אחרים בשאלה זו?

התשובה:

כותרת התשובה: נישואים אזרחיים לפסולי חיתון

תוכן התשובה: שלום וברכה

א. ההלכה אינה מכירה בנישואים אזרחיים, ואף מפלגה פוליטית אינה קובעת את ההלכה. סיעת המפד"ל, כמובן, כלל לא קבעה את ההלכה בנושא, וכלל לא טענה לקביעה זו.

ב. השאלה העומדת לדיון במערכת הפוליטית היא האם המדינה תהיה זו שתכפה על קיום ההלכה הזו. מבחינה מעשית, המדינה כבר מזמן אינה כופה את הדבר, וישנם אפשרויות אין ספור להקמת סוגים שונים של זוגיות – בארץ ובחו"ל – שלדאבון ליבנו אחוז הולך ועולה של הזוגות בוחרים בהם.

ג. מהי איפוא ההנהגה הראויה? השיטה הפוליטית החרדית טוענת כי אנו צריכים להיאחז ברעיון היסודי כי על המדינה מוטלת האחריות לכפייה זו, ואף שאין הדבר קורה בפועל, אין זה מענייננו, כיוון שברמה העקרונית כך בונים משפחה בישראל. עמדת המפד"ל היא שלא ניתן במדינה מודרנית שלא לאפשר מסלול מקביל לאלה שההלכה לא מכירה בנישואיהם להקים משפחה שאין לה משמעות הלכתית אך המדינה מכירה בה כזוג. כאמור, שתי העמדות אינן עמדות הלכתיות כי אם נוגעות בשאלה מה צריכה המערכת המדינתית לעשות.

ד. אני מעדיף את פתרונה של המפד"ל, גם בשל העובדה שהוא מתקיים בפועל בין כה וכה, ועל כן אני מעדיף דברי אמת על שקר עצמי שאנו מרמים את עצמנו, וגם בשל העובדה כי אני רוצה לקשר את עם ישראל לבניית זוגיות יהודית, והעובדה שלא ניתן לאחרים לעשות זאת מונעת גם את אלה שכן יכולים להקים בית יהודי מלעשות זאת.

ה. רבני 'צהר', שיש לי את הזכות להימנות עליהם, מקרבים לנישואים כהלכה אלפי זוגות. הם עושים זאת לא דרך המערכת הפוליטית והחוקית כי אם דרך הנישואין עצמם, בקדושה ובטהרה.

 

כל טוב

 

 

כותרת השאלה: דעותי הפוליטיות והדת

תוכן השאלה: שלום רב !

 

בתקופה האחרונה התקרבתי לדת. אני סטודנט בן 25 והולך אמנם בלי כיפה אבל אולי זה יבוא ביום מן הימים. מאני משתדל להניח תפילין ולקיים יותר ויותר מצוות, כאשר לנגד עיניי עומדת המטרה - להחכים, לשפר את התנהגותי ומדותי, ולקיים מצוות באמת, לשמה ומתוך אהבה.

 

אבל יש דבר שמייסרני - אני מרגיש מן זרות בציבור הדתי. למשל, דעותיי הפוליטיות הן שמאל וכאשר אני מנסה לדבר ולהחליף דעות, אין הבנה מצד ה"דתי הממוצע" לשמוע את דעותי. למשל על הפרדת הדת מהמדינה - כמה שזה יכול לתרום לכיבוד הדת-כי לדעתי יש הרבה בזיון וחילול השם בימינו בגלל סוגייה זו.

אני רוצה להרגיש שייך לציבור שומרי המצוות ולא "לפרוש מהציבור".

ושאלתי- האם עלי להתפשר ולא לדבר על נושאים שמכאיבים לי ולהעמיד פנים כאשר אני נמצא בחברה דתית ורוצה “להרגיש שייך" וללכת עפ"י הרוב גם כאשר נראה לי שיש חילול השם?

או- למחות ולומר את אשר בליבי ובכך אני מסתכן שהחברה הדתית תסתכל עליי בעין רעה? ואז אפסיד את שני העולמות (הדתי והחילוני)?

בכבוד רב

 

התשובה:

כותרת התשובה: דעותי הפוליטיות והדת

תוכן התשובה: שלום וברכה

מצאת מקום חרפתי.

הזיהוי בין אמונה ויהדות לבין עמדה ימנית פוליטית גובה מאיתנו מחיר יקר.

אמנם, שאלת ארץ ישראל אינה מתחילה כשאלה פוליטית, והיא שאלה תורנית והלכתית, אולם ככזו יש מחלוקת בין הפוסקים ביחס אליה, ועוד יותר יש מחלוקת האם ההסכמים הפוליטיים השונים מותרים על פי ההלכה ברמה העקרונית.

הדברים נכונים גם ביחס לשאלת הדת והמדינה. אף זו שאלה בעלת שורשים רעיוניים עמוקים, ובוודאי שעמדות שונות יכולות לנבוע מנקודת מוצא אמונית. העובדה כי חלק מהציבור אינו בשל דיו לקבל אותך ואת דעותיך היא מצערת מאוד.

ברם, דומני כי אם תסתיר את דעותיך לא תנהג כראוי. שתי מצוות גדולות יש בתורה בעניין זה. ראשונה בהן היא מצוות "לא תגורו מפני איש". שניה בהן היא מצוות "מדבר שקר תרחק", האוסרת מאדם להיות חנף או צבוע, ולהסתיר את עמדותיו שלו. לאו נוסף הוא "לא תהיה אחרי רבים לרעות", ואם אתה סבור כי הרבים טועים אינך רשאי ללכת אחריהם. אמנם, מבחינה חברתית אינך חייב להיות "איפכא מסתברא", אך בוודאי שאסור להעמיד פנים ולהסתיר עמדות, ובעיקר כאשר מדובר על חילול ד'.

אני יודע שמדובר במציאות חברתית מאוד לא נוחה ובתביעה מתמדת להתעמת עם החברה. מניסיוני למדתי כי יש שני דברים המקילים על כך מאוד. ראשון בהם הוא שאתה משקיע מאמץ ניכר באותם תחומים שבהם דעותיך עולות בקנה אחד עם החברה. כך החברה הסובבת אותך לומדת כי אתה איש אמת, המעוניין להיטיב ולא לנגח, ועמדותיך נובעות מיראת שמיים אמיתית. שני בהם הוא ללמוד כיצד מציגים עמדה בצורה מחויכת ומפויסת, ולא מתלהמת ומתנצחת. סגנון הדברים תורם מאוד לקבלתם.

כל טוב ויישר כוח

 

 

כותרת השאלה: אישור נסיעה לעובד ומדיניות חברה לגבי נסיעה בשבת.

תוכן השאלה: שלוב רב ,

* אני מתנצל אם כתבתי מעט בהרחבה.

אישור נסיעה לעובד ומדיניות חברה לגבי נסיעה בשבת.

 

1. אני עובד בחברת היי-טק.

2. חלק ממדיניות החברה היא לשלוח אנשים לקורסים מקצועיים בחו”ל.

3. רוב הקורסים מסתיימים ביום שישי ב - 17:00 ולכן מדיניות החברה, לצערי, היא להטיס את העובדים בשבת.

4. אני, ככפוף לסמנכ”ל מגיש עבור אנשי את הבקשה לאישור הקורס והסמנכ”ל מחליט אם לאשרו או לא.

5. הטיסות נקבעות ע”י מחלקת הכספים אצלינו.

6. המדיניות שלי בעניין היא כדלקמן :

א. אני לא מוכן שיטוסו חזרה בשבת ולכן אנשי יודעים שאם הטיסה עלולה להיות בשבת, האישור לקורס התבצע ע”י סמנכ”ל החברה ישירות ולא דרכי.

ב. אם רק לאחר הגשת הבקשה על-ידי נקבעה הטיסה בשבת, אני מבקש מאנשי להתעקש רק על אל-על מסיבות ביטחוניות.

ג. אם כלו כל הקיצים אני מבקש מהם שיקחו יום חופש נוסף בחו”ל (אפילו על חשבוני) וימנעו מהטיסה בשבת.

 

שתי שאלות עולות :

1. נוצר מצב בו עובדת (לה אישרתי קורס בסינגפור) צריכה לטוס בשבת מסינגפור לבנגקוק כדי להספיק לטיסה של אל-על. ניסינו פתרונות שונים ומשונים (היא לא מוכנה להישאר יום נוסף)

אבל מעיין הרעיונות יבש.

האם ישנה הצעה לפיתרון? והאם יש לאל ידי לעשות דבר נוסף כדי להציל את השבת?

 

2. סמנכ"ל הכספים (המחלקה המארגנת את הטיסות) הוא דתי, אבל זו כנראה מדיניות החברה מבחינה כלכלית ולכן אני בטוח שהוא מגובה מבחינה הלכתית, האם ישנה תשובה קודמת לגבי התנגשות הלכתית כזו או אחרת למדיניות של חברות?

בכבוד רב

 

התשובה:

כותרת התשובה: אישור נסיעה לעובד ומדיניות חברה לגבי נסיעה בשבת - דחוף מאד.

תוכן התשובה: שלום וברכה

שאלה זו הולכת ונעשית נפוצה יותר, ולמעשה אין פסיקה מסודרת ואחראית בנושא זה. לרוב מדובר בפסיקה לעובדים, אך לא למנהלים של חברות ציבוריות או חברות בע"מ שאין הם הבעלים של החברה.

א. יש להעריך מאוד מאוד את מדיניותך ואת שיטת העבודה שלך, ואני רואה אותה כאופטימלית.

ב. בסופו של דבר, אם העובדת מסרבת להמתין יום נוסף והחברה אינה כופה עליה לטוס בשבת, אין אתה חייב לעמוד בדרכה.

ג. באופן עקרוני יש למתוח את הגבול לאור העיקרון הבא: אין להנחות באופן ישיר חילולי שבת, ואין לבנות תוכנית המחייבת חילול שבת. אם החברה מציעה את שביכולתה למנוע חילול שבת והעובד בוחר לחלל שבת אין החברה חייבת לעמוד בדרכו. טוב עושה חברה אם היא מתאמצת מאוד שהעובד לא יחלל שבת.

 

כל טוב

 

כותרת השאלה: ריקודים סלוניים

תוכן השאלה: לכבוד

הרב יובל שרלו

שלום,

אני בת 23 ולפני כ-3 שנים התחלתי ללמוד ריקודים סלוניים. מאז ומעולם הייתה קיימת אצלי נטייה לריקודים, אולם אף פעם לא ניסו לפתח אצלי את התחום, כך שרק לאחר השירות הלאומי חיפשתי בעצמי, ולאחר חיפושים ממושכים הגעתי למורים ברמה גבוהה, התקדמתי יחסית מהר והגעתי לשלב בו הייתי מסוגלת להתחרות מול זוגות שהתחילו להתאמן בגיל צעיר. אבל אז התגלתה בעיה קשה - כל התחרויות נערכות בשבת ולא הייתה לי אפשרות להשתתף בהם.

לגבי הריקודים שאני רוקדת, מדובר על מסלול מאוד ייחודי (אני חושבת שאני הדתיה היחידה בעולם שעוסקת בספורט הזה), שבחרתי בו לאחר התלבטויות רבות מתוך ידיעה ברורה שצפויים לי מאבקים לא פשוטים. הצבתי לעצמי קווים אדומים במקרים שבהם קיימת התנגשות בין הדת לריקודים, אבל בכל זאת ניסיונות כמו שאני חווה בעיקר לאחרונה - אני לא מאחלת לאף אחד.

מבחינת “איסור נגיעה”, התלבטתי בנושא כשנה לפני שהתחלתי לרקוד, אולם החלטתי כי לא אוכל לחיות את חיי בידיעה שיכולתי לרקוד ולא עשיתי זאת. לאחר שהשתלבתי בתחום הבנתי שלהתלבטות לא היה בסיס משום שההתייחסות לריקוד שם היא מקצועית לחלוטין, כמו בשאר ענפי הספורט בעולם, ולכן לא קיימת אצלי שום התנגשות בין הריקודים לדת (בנושא זה), כי בן הזוג שלי לריקוד הוא בעיני אמצעי הכרחי לריקודים בדיוק כמו השמלה או הנעליים והוא אינו מהווה עבורי שום דבר מעבר לזה.

לגבי שמירת שבת - זאת בעיה רצינית וכואבת ביותר. כמעט כל התחרויות נערכות בשבת, ואין לי מילים לתאר את גודל התסכול ואת המחירים המקצועיים הנפשיים והכספיים שאני נאלצת לשלם בגלל שמבחינתי שבת היא קו אדום.

 

לפני כשנתיים השתתפתי בתחרות אחת שנערכה בחנוכה, ובעוד תחרות שבה המארגנים התחשבו בי וקבעו את הקטגוריה שבה שובצתי- שעה לאחר צאת השבת כדי שאספיק להתארגן ולהגיע.

בשנה האחרונה החלטתי להקדיש את כל המשאבים העומדים לרשותי (כלכליים נפשיים ופיסיים) לריקודים הסלוניים מתוך שיקול דעת מעמיק על הסיכונים וההשלכות של הדבר.

עזבתי לימודי כלכלה ומנהל עסקים שהתחלתי בבר אילן, עזבתי את הבית בירושלים ואת החברה שבה הייתי, ועברתי לגור ב... מאז התאמנתי בחדר כושר כדי לפתח סיבולת וכושר גופני, התאמנתי עם מורה לאקרובטיקה כדי לפתח גמישות, וניסיתי לשמור על תזונה מאוזנת. בקיצור- כל חיי סבבו סביב הריקודים ועשרות אלפי שקלים נמשכו מחסכונות כדי לממן את התחביב היקר הזה.

במשך חצי שנה התאמנתי בלי בן זוג ועכשיו כשכבר נמצא לי אחד, ואנחנו יכולים לצאת להתחרות אני לא יכולה להשתתף כי התחרויות הם בשבת. לא עזרו כל התחנונים והדמעות - המורה שלי לא הסכים לדחות את התחרויות או לפחות לבוא לקראתי באמצעות פתרונות יצירתיים אחרים, שאני בטוחה שקיימים.

החשש העומד על הפרק הוא לאבד את בן הזוג הנוכחי, (לאחר שכבר איבדתי אחד בגלל התעקשותי לשמור שבת), שלא יסכים לשלם מחיר מקצועי ולא להשתתף בתחרויות. מיותר לציין גם כי אף אחד שם אינו מסוגל להבין איך אני יכולה למנוע מעצמי דבר שהשקעתי בו את כל חיי וחשוב לי מאוד.

אני מאמינה שאתה מסוגל לתאר לעצמך את התסכול האדיר ואת הרצון שלי להופיע בפני קהל ולהצליח לשלב בין הדת שחשובה לי מאוד, לריקודים שהם חלום חיי. אינני יכולה להשלים עם העובדה כי חרף כישורי והמאמצים האדירים שהשקעתי, לא אוכל להשתלב בתחום זה, והכל בגלל רצוני הלגיטימי לשמור על אורח חיים דתי.

 

אשמח מאוד לקבל את תגובתך הכללית בנושא, וכן התייחסות ספציפית לאפשרות להשתתף בתחרות הנערכת בשבת במקרה שבו אוכל לישון במקום בו נערכת התחרות.

בכבוד רב

 

התשובה:

כותרת התשובה: ריקודים סלוניים

תוכן התשובה:

 

שלום וברכה

השאלה שאת מעלה היא שאלה קשה מאוד מאוד. בקריאת שאלתך עלתה בי הערכה מרובה מאוד לדרכך ולהחלטה שלך. איני מאשר אותה או דוחה אותה, כי אם מתרשם מאוד מדרכך החזקה והאמיצה, וביכולתך לעמוד בקווים האדומים, והליכתך בדרך של הבחנה בין הקשר המקצועי לנושא האחר. בוודאי שאיני יכול לעמד על מלוא העוצמה של הוויתורים שאת נאלצת לעשות. יחד עם זאת, אין מי מאתנו שאינו משלם מחיר בעולם הזה על עניינים שהיה עושה אם לא היה ריבונו של עולם מצווה אותנו להימנע מהם. מדובר בנושאים מהותיים מאוד לחיים, ולא שטחיים בלבד, כפי שאת יודעת היטב מניסיונך.

איני מוצא דרך לאפשר השתתפות תחרות זו בשבת. מדובר באירוע של חילול שבת מהותי, בצורך מהותי בחילול השבת בהשמעת המוזיקה, ובעובדין דחול מהיסודיים ביותר הקיימים.

יחד עם זאת, לא הייתי מרים ידיים, והייתי מחלץ כוחות ללכת למסע ציבורי בנושא הזה. הייתי פונה לכתב עיתון משמעותי ומבקש ממנו לערוך כתבה על העניין (הסיפור שלך בוודאי יעורר עניין גדול), ומכוחו של מסע ציבורי זה מאיים על המארגנים בהליכה לערכאות. איני רוצה להפוך אותך ל"חיילת" בתחום הכפיה האנטי-דתית המתעצמת במדינה, כי אם למי שאינה מוכנה שהעובדה שהיא נאמנת לאמונתה תצמצם את האפשרויות שלה להתפתח. בדרך זו תוכלי לעשות דברים טובים יותר, ואולי אף לשנות את המציאות בה מונעים ממך להתפתח בתחום זה.

 

כל טוב

 

כותרת השאלה: חילול שבת רועש

תוכן השאלה: שלום כבוד הרב

רציתי לשאול את כבודו האם נהגתי כשורה ואילו מסקנות או חשבון נפש עלי להפיק מהאירוע שאספר בקצרה.

בליל שבת האחרון חזרתי לביתי מביה”כ, לצערי נוכחתי שבגג הבניין בו אני גר ערכו הדיירים מסיבה רועשת במיוחד, עם הגברה שעוצמתה הגיע למרחק, קירות הבניין ודירתי הנמצאת בקומה הרביעית בו מתוך תשע קומות זועזעו מחמת הבסים של הרמקולים שעל גג הבניין, בו נערכה המסיבה. לאחר סעודת שבת לא הצלחתי להתרכז וללמוד מרוב הרעש, ועוד יותר כאב לי חילול השבת הקשה בפרהסיה, ממש חילול השם, ומתוך צער הרגשתי צורך לעלות לגג ולנסות לראות כיצד ניתן למנוע את חילול השבת הזה. לא ידעתי במה להתמקד אם אפגוש את בעלי המסיבה, האם ברעש המפריע או בחילול השבת הכואב, כמובן שחילול השבת ההמוני בפרהסיה כאב לי הרבה יותר, אולם ידעתי שסיבה זו לא תובן ע”י בעלי המסיבה שהם יהודים רחוקים מתומ"צ. כשיצאה בעלת הבית לקראתי הסברתי לה שהרעש החזק מפריע והיא אמרה שזכותה לעשות מסיבה עד 12 בלילה, חוץ מזה זו מסיבה לילדים ואי אפשר למנוע מילדים לחגוג,

וגם זה שאני דתי לא אומר כלום כי זכותה ע”פ החוק לחגוג עד 12 בלילה וזהו. לכן הבנתי שגם סיבה זו לא תועיל ועברתי מתוך כאב פנימי לנושא שבאמת כואב לי והוא חילול השבת ההמוני- אז שאלתי אותה האם יש לה מזוזה בדלת, והיא ענתה שכן- יש לה, אז אמרתי לה, אם כך לא אכפת לך מהשבת, אולי תסירי את המזוזה מהדלת? והיא ענתה שהיא לא תסיר וחוץ מזה הם עושים קידוש ואפילו הזמינה אותי להכנס ולראות את נרות השבת המאירים (מול אורות הדיסקו המאירים בקצב הרעש מחריד האוזניים...) הבנתי שאין עם מי לדבר ואין מה לעשות ועזבתי את המקום, (היא אמרה שהיא מוכנה להנמיך את הווליום אבל לא יותר מזה).

הרהרתי על הדברים שאמרתי ואיני יודע אם נהגתי נכון, מצד אחד אולי עוררתי הרהורי תשובה אצלה, מצד שני אולי אסור היה לי לומר מה שאמרתי. אבל כבוד הרב, הצער והכאב בחילול השבת כאב לי מאוד ואמרתי הדברים מתוך כאב אמיתי וכוונה טובה.

העניין הוא שאשתי פגשה את בעל הבית והוא אמר לה שהוא מאוד מעריך אותי אולם הוא נפגע הדברים שלי.

שאלתי לרב, האם להתנצל? האם הם צריכים להתנצל? האם לנהוג בקשיחות בנושא זה של חילול שבת כזה, דבר שבהחלט יכול לתת תוצאות חיוביות של מניעת מסיבות כאלו להבא.

תודה וכל טוב.

התשובה:

כותרת התשובה: חילול שבת רועש

תוכן התשובה: שלום וברכה

שאלה זו שפגשת באופן אישי כל כך חד היא חלק ממציאות חיינו בכל שבת ושבת, ואני מכיר את המציאות הזו בדרכים שונות באופן מתמיד.

אחלק את תשובתי לשני חלקים. החלק הראשון הוא החלק שבין אדם לחברו. כפי שהסיפור מסופר מדובר באטימות של בעלי המסיבה לאנשים אחרים. אין מדובר בנפגעים "על רקע דתי", אלא בהסתתרות מאחורי החוק בשעה שעוסקים ביחסי שכנים. חלק מגידול הילדים לגידול של ערכים הוא תשומת לב שלהם לרעש המופרז, וחינוכם להיות רגישים גם לאחרים. תיקון דבר זה נעשה על ידי תיקון בין אדם לחבירו – לא בשעת המסיבה יכולת לתקן, כי אם לבוא כמה ימים לאחר מכן, ולספר לבעלי הגג עד כמה שהדבר הפריע ועד כמה שהדבר גם פוגע במה שהם מבקשים לגדל עליו את ילדיהם. מניסיוני למדתי כי לעולם לא מצליחים לעשות שינוי בשעה שהמסיבה מתחוללת, ותמיד יש השפעה מבורכת לשיחה לאחר מכן.

החלק של רצונך לצמצם את הפגיעה בשבת. ראשית, קשה להשתמש במילה 'לשמוח', אולם אתה צריך לשמוח כי אינך אדיש לחילול שבת, וכי הוא מפריע לך מצד עצמו. לפעמים נדמה לי שחלק מאתנו איבדו את הרגישות לשבת, וכבר מקבלים את חילול השבת בפרהסיא כנתון, וטוב שאתה חי בדרך בה אתה חי.

איני חושב שכך עוררת הרהורי תשובה אצלה. להפך, ייתכן ובכך עוררת הרהורי התרחקות. על כן, טוב תעשה אם תעלה לדירה שלמעלה ותדבר גם על זה.

אני מכיר היטב דרך זו, והצלחתי לשנות הרבה דברים כך.

 

כל טוב

 

כותרת השאלה: יחסי דתיים-חילוניים

תוכן השאלה: שלום כבוד הרב!

 

ההשתלבות שלנו בחיים מעורבים עם הציבור החילוני, גורם לפעמים להתנגשויות בין הרצון הטוב להשתלבות בציבור הזה לבין קיום ההלכה.

לדוגמא:

שימוש באינטרנט מתנגש עם שמירת העיניים.

עבודה משותפת חושפת אותנו לבעיות של לשון הרע אם לא יותר מזה.

הרצון הטוב לזכות את ציבור הנשים ברחיצה נפרדת (עם מצילה) גורם לבת דתיה להשתתף בקורס מעורב למצילים.

איפה עובר הגבול? מתי ניתן להכניס את עצמינו למצבים בעיתיים מצד ההלכה?

אני מניח שהתשובה תהיה שונה בהתיחסות לציבור ולפרט, ובאיסורי דאוריתא, דרבנן ומנהגים.

אשמח לקבל תשובה מפורטת כולל מראה מקומות ודעות שונות (אם יש).

בברכה

שמואל

 

התשובה:

כותרת התשובה: יחסי דתיים-חילוניים

תוכן התשובה:

שלום וברכה

פעמים רבות, תשובה עמוקה נעוצה בעצם ההצגה של השאלה. מנוסח דבריך עולה כי ההשתלבות עם הציבור החילוני היא "הרצון הטוב" ואילו הדברים האחרים הם "ההלכה". לו זו הייתה תמונת המציאות התורנית, התשובות היו ברורות מאליהן – יש להימנע מכל פגיעה בהלכה, ורק אם דבר תואם בדיוק את ההלכה יש לעשות אותו.

ברם, עולמה של תורה לא כן הוא, וזאת בשני מובנים. ראשון בהם הוא העובדה שחובתנו להיות עם אחד, והשילוב הכוחות בין כל חלקי האומה, לא רק בדיבורים והצהרות אלא גם כתורת חיים, הוא חלק בלתי נפרד מן התורה. באופן מוגזם וחריג, שהוא בוודאי לא למעשה, אומרים חז"ל "חבור עצבים אפרים הנח לו", כלומר: גם אם עם ישראל עובד "עצבים", אולם הוא מאוחד – "חבור" – הקב"ה מניח לו. חיבור זה אינו פילנתרופיה או רצון בלבד, כי אם חובה רוחנית עמוקה. למעלה מכך, חיבור זה הינו מקור להשראה עמוקה של דרך הארץ הטבעית על עולמה של תורה, ויש גם דברים שאנו יכולים לקבל מחיבור זה. על צד זה של החיבור ראה: http://www.tora.co.il/shiurim/yuval/lechatchila.doc

בשל עובדה זו יש לדון בכל עניין, ולבחון בראש ובראשונה כיצד עומדים בשני החובות והנאמנויות שהן בתוך התורה עצמה – חובת שמירת הלכה במישור הפרטי וחובת שמירת הלכה במישור הלאומי והציבורי.

לאור זאת:

א. שימוש באינטרנט צריך להיות כזה שאינו פוגע בשמירת העיניים. אין לגלוש למקומות אסורים, ולמעלה מכך – יש להתנהג כלפי מחשב מחובר לאינטרנט כאל "ייחוד", ולא לגלוש במצבים של ייחוד. אין שום היתר לעבירות שמירת העיניים בשל החיבור עם העולם החילוני. והיה אם קופץ באנר או משהו אחר פסול – הולכים ממנו, בדיוק כמו שקורה כאשר צועדים ברחוב.

ב. העובדה כי בת דתייה משתתפת בקורס עם מצילים, לעצמה היא אסורה. אם מדובר בבניית בסיס הכרחי לתשתית שתאפשר רחיצה של נשים רבות בצורה נפרדת, בת זו צריכה להתייעץ עם פוסק הלכה, כיוון שישנם שיקולים חריגים העשויים להתיר זאת.

ג. כאמור, כיוון שמדובר במציאות בה יש התנגשות בין שני עניינים הלכתיים, יש צורך לברר בכל פעם בה עולה שאלה עקרונית את התשובה ההלכתית.

 

אין באפשרותנו בתשובה זו לתת תשובות מפורטות ומנומקות, והשו"ת לא בא להחליף מאמר מסודר בעניין, כי אם להביא את תמציתו. לאור האמור לעיל תוכל להבין את כיוון המחשבה.

 

כל טוב

 

 

השאלה:

כותרת השאלה: קירוב לבבות

תוכן השאלה: אנחנו גרים בעיר, בסביבה הטרוגנית מאוד, לא בקהילה מסויימת. לפני כמה חודשים החלה שכנתי לארגן ערב ראש חודש לנשים אצלה בבית, אליו היא הזמינה את השכנות הדתיות והחרדיות, ולמדנו מספר דברים שקשורים לאותו החודש, מספר התודעה ואחרים, כל פעם מישהי אחרת מכינה את התוכן. בפעם הקודמת היא הזמינה גם נשים שאינם דתיות, אבל עם חיבה למסורת ולציונות, וזה הלך מצויין, ואילו עכשיו, היא הזמינה גם את ה"ילוניות למהדרין" דיוק התור שלי להעביר משהו. כיוון שהתחום שלי הוא נגינה ושירה, החלטתי שמתאים לי להעביר ערב שירה בציבור, ואף הדפסתי שירונים, ועכשיו, כשאני חושבת על הנשים החרדיות, מהכרותי אותן, אני פוסלת כל שיר שיש בו אהבה וכדומה, כדי לא להבריח אותן, ולמעשה חושבת, שגם שירי ארץ ישראל הטהורים שנותרו בשירון, מי אמר שהן בכלל מכירות אותם? ואם כך מה נשיר, אדון עולם ושירי קודש? (בימים שבהם “נסיון החזרה בתשובה” נחשב כפשע חברתי, אנחנו כמובן חוששות שכך זה ייראה) ואז אני בתחושה שאני יכולה לבנות גשר ממני רק לכיוון אחד, ולא לשני הכיוונים, כלומר, או שאלמד ממקורות תורניים עם הנשים החרדיות, או שנשיר שירה בציבור עם החילוניות, אך גשר כה ארוך שיחבר את כל האוכלוסיות, נראה שקשה לבנות, בפרט שלנשים החרדיות יש כביכול תנאים נוקשים של “תעודת כשרות” לא רק של המטעמים, אלא גם של שאר התכנים. אם יש לרב מה להאיר ולכוון, נשמח לשמוע.

התשובה:

כותרת התשובה: קירוב לבבות

תוכן התשובה: שלום וברכה

במצבים מעין אלו הדבר הנכון ביותר הוא להפוך בעיה לאתגר, לאמור: במקום לראות את הקיר השחור המבדיל צריך להעלות את השאלה ואת הדיון בפני הנוכחות. עושים זאת בשלבים: מביאים בהתחלה שירונים שלא שרים אלא קוראים את המילים, ודנים האם יש מקום לשיר שירי אהבה עדינים ונאים בערב שירת נשים; מביאים מעט משירי האהבה של הראשונים (לדוגמה: ריה"ל) ומעוררים דיון בשאלה אלו שירים שרים ואלו לא. זהו נושא נפלא ללימוד.

לאחר הלימוד מפנים את השאלה לציבור: האם שייך כי בפעם הבא נביא גם כלי נגינה ונשיר מעט משירים אלו, שהחלטנו עליהם שהם ראויים לשירה. אם התגובה תהיה שוללת לחלוטין מהאגף החרדי אז באמת אין מה לעשות. ברם, אם התגובה תהיה כי חלק מהשירים באמת ראוי, והדבר יהיה לאחר עיון ולאחר דיון - אולי מצאת דרך חדשה לעסוק בעניינים תרבותיים משותפים?

כל טוב

 

 

כותרת השאלה:

תוכן השאלה: האם יש טעם לכפות על הציבור החילוני דברים כמו שמירת שבת, נישואין וכו`, והאם יש הבחנה בין דברים שאפשר לוותר לבין דברים שצריך לכפות?

התשובה:

כותרת התשובה: כפיה

תוכן התשובה: שלום וברכה

אמת הדבר כי יסוד הכפייה בהלכה קיים גם קיים, ובית הדין מצווה על כפיה של מצוות לא תעשה, ואף על חלק של מצוות עשה. יחד עם זאת, מובן הדבר כי במציאות של ימינו בה רוב הציבור חילוני ואינו חותר לשמירת מצוות באופן מלא כל עניין הכפייה לא שייך. למעלה מזאת, גם כשיהיה רוב מוחלט של דתיים יש מקום לבחון מחדש את הלכות הכפייה, אולם זה לא עניין כעת לדיון.

על כן, במישור הפרטי איננו יכולים ואין גם טעם לכפייה. היא אינה מועילה, אינה מביאה לעבודת ד', ובדרך כלל גם גורמת נזק הפוך – ריאקציה: יש הטוענים (אם כי לא ניתן לדעת זאת) כי אם הייתה פחות כפייה הייתה העוינות כלפי הדת קטנה. אמנם, הדבר כלל אינו ודאי כיוון שהכפייה במדינת ישראל הולכת ופוחתת ואין לכך השפעה של ממש על קירבת אלוקים.

אולם, כל זה ביחס ליחיד. כאשר אנו עוסקים בשאלת דמות רשות הרבים הציבורית כאן אין מדובר בכפייה כי אם בשאלת הדמות הציבורית של עם ישראל. כאן יש מקום להתמודד גם בדרך של חוק, כשם שהדבר נעשה בכל משטר – רשות הרבים הציבורית היא מקום בו המדינה מעצבת את דמותה. אולם יש להגביל מאוד כפייה זו.

לפיכך, יש לבטל את הכפייה במצוות פרטיות (כמו: כניסה למסעדות בפסח לבדוק אם יש שם חמץ), להגיע להסכמה מרבית על דמות רשות הרבים הציבורית (לדוגמה: ההצעות השונות של דת ומדינה) ולכפות מעט מאוד ברשות הרבים הציבורית, בעניינים הנוגעים לכלל ישראל (נישואין) או בעניינים הנוגעים ממש לנפש היהודית של המדינה. חוץ מזה כדאי מאוד להוריד את כל הכפייה האפשרית, ובעיקר בשל העובדה שאין היא יעילה כלל ועיקר.

מובן הדבר כי הפסקת הכפייה איננה פוטרת את עצמנו מלנסות ולהשיב את עם ישראל לאביהם שבשמים. ברם, הדרכים חייבות להיות אחרות, לא מכוח החוק, כי אם מכוח פעולה אין סופית של דוגמה אישית, לימוד תורה, קירוב לבבות, צדקה וחסד.

כל טוב

 

 

 

בית המדרש