ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אמונה על סדר התורה שבכתב (12): חטא עץ הדעת ומשמעותו האמונית

ע"י: הרב יובל שרלו

: לאחר שעסקנו במשך כמה שיעורים בשאלת דמות האדם עולה השאלה מה המשמעות של סיפור עץ הדעת לנושא זה – במה שונה האדם מעתה והלאה בשל העובדה שהוא אכל מעץ הדעת


מבוא:


חטא עץ הדעת שייך לחלק הסודי של התורה. לאמתו של דבר, קשה לפענח את האמור בו. לא זו בלבד, אלא  שהוא עצמו מעלה שאלות אין ספור בתחום פשוטו של מקרא. הבעיה העיקרית היא העובדה שלכאורה אדם הראשון יצא עליון יותר מהחטא מאשר היה לפניו. בסיפור נאמר כי אם הוא יאכל מעץ הדעת יתקיים בו "והייתם כא-להים", ואכן לאחר שהוא אכל מעץ הדעת ריבונו של עולם אף הוא לכאורה חושש: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם".  . הדבר אפוא קשה מאוד: כיצד יעלה על הדעת כי בעקבות החטא הוא יזכה להיות מה שהוא לא היה זוכה מכוח החטא ?


שיעורים אלה אינם עוסקים בשאלות הנוגעות לפרשנות הפסוקים, אלא ליסודות האמונה. לפיכך נציב את השאלה בדרך הבאה: לאחר שעסקנו במשך כמה שיעורים בשאלת דמות האדם עולה השאלה מה המשמעות של סיפור עץ הדעת לנושא זה - במה שונה האדם מעתה והלאה בשל העובדה שהוא אכל מעץ הדעת, ומה אירע לאותו בעל "צלם א-לוהים" בשל אכילתו. השאלה היא רלוונטית ביותר, בעיקר בשל העובדה שהנצרות חשפה בסיפור זה את קיומו של "החטא הקדמון", ולאור זה עיצבה את כל יחסה לעולם.


 


אנו נעסוק בעיקר בשלוש השלכות. ראשונה שבהן היא עצם האכילה, שניה היא הגרוש, ושלישית שבהם היא המשמעות על מהלך העולם והתקווה לעתיד.


 


 


א. עצם האכילה:


מה אירע לאדם הראשון לאחר האכילה ?


בעלי מחשבה רבים עסקו בנושא זה, ונעסוק במעט ממשנתם. נדגיש ראשית את מי שלא ייחס לכך חשיבות מרובה. ריה"ל מתאר את השתלשלות סגולת ישראל המיוחדת מאדם הראשון, ואינו מתייחס כלל לאכילה מעץ הדעת:


אדם הראשון זכה לסגולה זו כי היה שלם בכל בלא יוצא מן הכלל, כי מה פגם אפשר למצוא בשלמות יציר אשר יצא מתחת יד אמן, גדול חכמה וכל יכול, ונוצר מחמר אשר בחרו אמן זה לשם צורה שרצה בה לשלמות זו ? לא היתה מניעה לא מצד מזג זרע האב ודם האם, ולא מצד ההזנה והטפוח בשנות הינקות והילדות, ולא מצד השפעת האויר והמים וחבל הארץ, כי אדם הראשון בראו הא-לוה בתבנית איש שהגיע לסוף שנות בחרותו שלם בגופו ובמדותיו, והוא קבל מאת הא-לוה את הנפש החיונית בשלמותה ואת השכל במעלה העליונה האפשרית לאדם לפי תכונתו האנושית, ואף את הכח האלוהי שמעל לשכל רצוני לומר את המדרגה שבהגיעו אליה ידבק האדם בא-לוה וברוחניים וישיג את האמתות בתחלת מחשבה בלא עיון ולימוד.


לכן נקרא אדם הראשון אצלנו בן א-להים וכל הדומים לו מזרעו נקראו בני א-להים (מאמר ראשון צה).


 


אולם, ראשונים אחרים ייחסו לשאלה זו מקום נכבד. הרמב"ן ביאר כי בעקבות החטא זכה האדם בבחירה החופשית:


והיפה בעיני כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא 'עץ הדעת טוב ורע', כי הדעת יאמר בלשוננו על הרצון... והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאווה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, לכן היו האיברים כולם בעיניהם כפנים והידיים ולא יתבוששו בהם, והנה אחרי אכלו מן העץ הייתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להיטיב בין לו בין לאחרים. וזו מידת אלוהים מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאווה (רמב"ן, בראשית ב, ט).


דבריו של הרמב"ן זכו לביקורת גדולה (ראה לדוגמה באברנאל), הן בשל העובדה שקשה להניח שהאדם זכה בדבר מה בעקבות החטא, והן בשל העובדה שהבחירה החופשית היא ממהותו של האדם ונמצא בו מראשית בריאתו כצלם אלוקים.


 


ואכן, ראשונים רבים, בראשם הרמב"ם, בארו מה איבד האדם באופן מהותי בעקבות החטא:


וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר (וצוה) בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו, ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו ה' אלהים ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו.


אמנם המגונה והנאה הוא במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר השמים כדוריים נאה, ולא הארץ שטוחה מגונה, אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל, אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה, טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בענינים המושכלים כלם.


וכאשר היה על שלמות עניניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם ותחסרהו מעט מאלהים, לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערוה לא היה זה מגונה אצלו, ואל השיג גנותו.


וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת (מורה הנבוכים א, ב).


חטא עץ הדעת אפוא הביא לתמורה דראמטית בעולמו של האדם. לפניו חי האדם במערכת מושגים אלוקיים של אמת ושקר, ואילו מעתה הוא נאלץ לחיות במערכת מושגים של "טוב ורע". מעתה אין הוא יכול עוד להתקשר אל הצדדים היפים בעולמנו, לחיות כאילו לא אירע דבר, ולהמשיך ליהנות מגן העדן של העולם. מעתה הנאות העולם ויופיו מאיימים עליו, והוא מגורש מהם:


וזהו העונש הדומה למרי מדה כנגד מדה, הוא הותר לאכול מן הנעימות, וליהנות בנחת ובבטחה, וכאשר גדלה תאוותו ורדף אחר הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאכלו, נמנע ממנו הכל והתחייב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח...


הרמב"ם מבאר אפוא כי האדם הראשון לא זכה בדבר בעקבות החטא, אלא להפך - הוא ייאלץ לשנות לחלוטין את יחסו להנאות העולם. מתוך הדברים עולה גם כי מה שעסקנו בו בשיעורים הקודמים, קרי יחסו של האדם לעולמו של הקב"ה, לא יתקיים עוד. זהו חלק ממשנת הרמב"ם, אשר אכן קבע שהנאות העולם הם גנות לאדם וחלק מכשלונו, ועוד אמר שחוש המשוש (ההנאה מקיום יחסי אישות) הם חרפה למין האנושי:


כי הענין הזה גם כן אצל הפילוסופים, כבר הודעתיך דברי אריסט"ו בלשון אמר, זה החוש אשר הוא חרפה לנו, ר"ל חוש המשוש, המביא לבחור המאכל והמשגל, והוא קורא בספריו האנשים הבוחרים המשגל ואכילת מיני התבשילים, הפחותים, וירחיב פה ויאריך לשון בגנותם ובפחיתותם ויתלוצץ עליהם, ימצא זה בספר המדות אשר לו, ובספר ההגדה והספור, ולפי זאת המדה החשובה אשר ראוי לכוין אליה ולהחזיק בה, הזהירו חכמים ז"ל מהסתכל בבהמה ועוף בשעה שנזקקין זה עם זה (שם ג, מט).


 


אנו למדים אפוא כי השאלה כיצד יצא האדם מגן עדן היא שאלת מפתח ביחסו אל העולם החיצוני, ומשקל התעלמות רבי יהודה הלוי מסיפור זה גובר.


גם מדברי הרמב"ן, בפתיחתו לספר בראשית, עולה כי אמנם הגרוש היה מאורע חורבני בעולם, אולם לא שינה את מעמד האדם. הרמב"ן אינו מציין דבר ביחס לכך:


ונתן רבי יצחק טעם לזה, כי התחילה התורה בבראשית ברא אלהים וספור כל ענין היצירה עד בריאת אדם, ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו, וגן עדן שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם, ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט הוא ובניו...


 


 


גם הרב קוק הדגיש נקודות אחרות בסיפור:


אין לנו שום נפקא מינה אם באמת היה בעולם המציאות תור של זהב, שהתענג אז האדם על רוב טובה גשמית ורוחנית, או שהוחלה המציאות שבפועל מלמטה למעלה, מתחתית מדרגת ההויה עד רומה, וכך היא הולכת ומתעלה. אנו צריכים רק לדעת שיש אפשרות גמורה שהאדם, אפילו אם יתעלה במעלה גדולה, ויהיה מוכן לכל כבוד ועונש, אם ישחית דרכיו יוכל לאבד כל אשר לו, ויוכל להרע לעצמו ולתולדותיו עד דורות רבים מאוד; וזה הלימוד יוצא לנו מהעובדה של מציאות אדם בגן עדן וחטאו וגירושו...   
הדבר הוא הפך ממחשבת החוקרים באוה"ע ובישראל ההולכים בעקבותיהם, הלוקחים את התנ"ך ע"פ ההסברה הנוצרית, שעל ידה נעשה העולם הזה בית כלא. אבל ההבנה הטהורה של שמחת החיים ואורם אשר בתורה, היא דווקא ע"י הערובה הבטוחה של העבר, שהיה האדם מאושר מאוד, ורק מקרה של חטא הרחיק את דרכו. מובן הדבר שמכשול מקרי מוכרח הוא להיות נתקן, והאדם ישוב למעלתו לעד. אבל רעיון ההתפתחות בלא סיוע מהעבר יפחיד לעולם, שמא יעמד באמצע דרכו, או שמא יסוג לאחור, כיוון שאין אנו מוצאים מקום בטוח לומר שהאושר הוא טבע קבוע לאדם, וק"ו לאדם החמרי כמו שהוא בגוף ונשמה יחד. ע"כ רק הוית האדם בגן עדן מקיימת לנו את עולם האור, וממילא הרי זה ראוי להיות אמת מעשית והסטורית ג"כ, אע"פ שאיננו מעכב לנו (אגרות הראי"ה, ח"א, עמ' קסג-קסד).


 


 


האם ניתן להעלות את כל השיטות בקנה אחד ?


דומני שכן, אף כי לא באופן מוחלט. בעקבות החטא התעצמה בנו הבחירה החופשית, גורשנו מהיכולת להינות מטוב העולם ללא הסכנות שבו, אנו חיים מעתה והלאה עוד יותר בעולם של "טוב ורע" ולא של "אמת ושקר", והעולם כולו מהווה אפוא מקום להתמודדות. אמנם, לא ננעץ בנו החטא הקדמון, אולם תחומים רבים באישיותו של האדם תובעים מעתה מאמץ גדול בהרבה מאשר לפני כן. לא בגן עדן אנחנו, כי אם במקום אחר.

 

 

בית המדרש