ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מכתב לבוגרי הישיבה בעקבות הפולמוס עם הרב יהושע שפירא

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו מסביר באריכות לבוגרי הישיבה את דרכו ההלכתית,את תפיסתו האמונית והציבורית בעקבות הדיון עם הרב יהושע שפירא שהתפתח


לבוגרי הישיבה וממשיכי דרכה,


בכל פעם שעולה עימות ציבורי על דרכנו אני מוצא את עצמי מתלבט בין שתי אפשרויות. ראשונה בהן היא בראש ובראשונה להקשיב לדברי הנגד שנאמרים, לבחון את עצמנו חזור ובחון, לבדוק מה צריך לשנות ומה צריך דווקא להעצים, ולנצל את דברי המתנגדים כדי לכוון את עצמנו בצורה מדויקת יותר כלפי דבר ד' והברית בינינו ובין הקב"ה. אין דבר מה חשוב יותר לאדם מאשר הדברים שנאמרים נגדו, בשל העובדה שהם הכלי שמשמש לו כלי ביקורת ומבחן מתמיד, ומאפשרים לו אחת משתיים: או לשנות את דרכו ולהודות על האמת שבדברי האחר, או להתחזק בדרכו. על כן, אהבו תמיד לשמוע את דברי המתנגדים ומצו את התועלת הגדולה שבהם. לאחר ההקשבה, הנטייה הטבעית שלי היא פשוט לשתוק. את שלנו כבר "הרווחנו" מכך שדיברו נגדנו, ויציאה למאבק נגד בדרך כלל מובילה לרעות רבות: משמעותה הציבורית חמורה יותר, בשל העובדה שהתודעה בעיני רבים היא "שוב הרבנים מתקוטטים" והדבר מחזק יותר מכל את הכפירה; אנו רואים את התוצאות ההרסניות בכך שרב מתיר לעצמו לכנות רבנים אחרים בשם "מהרסים ומחריבים" ולקרוע קריעה על פסקים שהם סדום ועמורה; היא מוסיפה הרבה קרע באחדות ישראל; היא גורמת הרבה לשון הרע, רכילות והלבנת פנים; בדרך כלל היא קשורה גם לשקר, בשל חוסר ההקפדה להציג את עמדות השני בדרך הראויה והנכונה; והיא מפריעה לראות את הצדדים הרבים המשותפים לבעלי המחלוקת, שהם רבים הרבה יותר מאשר המפריד ביניהם. בהקשר של הדיון הנוכחי, על אף הדברים הקשים של הרב יהושע שפירא הי"ו, לא זו בלבד שאני חש קרוב לו ושהוא קרוב אלי, אלא שבפועל אנו משתפים פעולה בנושאים מסובכים ואינטימיים ביותר. אם כן - מה יוצא מכך ? בשל כך, אני מעדיף בדרך כלל להמשיך בדרכנו שתוקנה בעקבות הביקורת, ולהעדיף את זה על פני כל דבר אחר.


האפשרות השניה היא זו שאתם תובעים ממני בזמן הזה. אני נמצא תחת לחץ של בחורים הלומדים בישיבה ושל אלה הממשיכים את דרכה מחוץ לישיבה לבאר מהי אותה "ניאו רפורמיות" שאנו מואשמים בה, מהי באמת עמדתי העניה מול השאלות המוצגות בדברי הרב יהושע הי"ו, ומדוע באמת אני אוחז באותן עמדות הלכתיות ורוחניות. הדברים הבאים נכתבים מתוך היענות לתביעה זו, אך אולי לא תמצאו בהם את מה שאתם מבקשים. מה שאעשה, כדרכי, הוא להציב את הנושאים העיקריים בהם אנו חלוקים, לבאר במידת יכולתי את האמת המצויה בדברי הרב יהושע הי"ו, ומולם את הדרך בה אני סובר שיש ללכת, ושבה הלכו גדולי ישראל לאורך הדורות, מלבד אולי במאתיים השנים האחרונות. לא תמצאו בהם דברי התקפה או כותרות עיתונאיות. אין זה קשה כלל וכלל להכתיר בסטיגמות את הדרך החלוקה עלינו. אין כל בעיה לכנות אותה "ניאו צדוקיות" בשל אימוץ עמדות דומות לצדוקיות מול הפרושים; אין כל בעיה לכנות אותו "ניאו שבתאות" בשל בשורת הגאולה החריגה שבדברים; אין כל בעיה לכנות אותה "ניאו קורחיות" או כל "ניאו" אחר. ברם, מי שיעשה זאת יהיה חוטא גדול - הן לענייני בין אדם למקום ובין בענייני בין אדם לחברו. בחורי ישיבה צריכים בראש ובראשונה לחפש את האמת ולא את הכותרות, לעשות אזניהם כאפרכסת ולשמוע את דברי המחייבים ודברי המזכים, דברי המטמאים ודברי המטהרים, ולקנות לב לשמוע ומאזין בחיפוש אמיתי אחר דברי אמת, ולא להתייחס לשאלה כצופים בזירת התגוששות בה השימוש במילים החריפות יותר הוא המושך את הלב, ולא חיפוש האמת והתכוונות סביבה.


 


מהו הרקע להתפרצותה המחודשת של המחלוקת ?


היהדות עומדת עתה שוב בפתחה של תקופה חדשה בתולדות העולם. בין אם מדובר בשאריות המודרניות, ובין אם מדובר כבר בעידן הפוסט-מודרני, זוהי תקופה חדשה ומשמעותית ביותר. ניתן לדבר על שתי ציוויליזציות. במאה השנים האחרונות האתגר הגדול ביותר שעמד בפני היהדות היה הלאומיות. ההתמודדות עם התנועה הציונית ועם הרעיון הלאומי הקיפה את כל העולם היהודי - מהחילון המוחלט ועד לנטורי קרתא. כולם נאלצו להתמודד עם המציאות הזו, וקבעו את דרכם לאורה. גם בתוכנו הייתה התמודדות בנוסחים שונים עימה - מהנוסח הקלאסי של הרב ריינס זצ"ל בשותפות עם התנועה הציונית החילונית (אם כי יש להדגיש כי גם הוא דיבר בשפה גאולית, אם כי מתונה), ועד לכהן הגדול מאחיו, מורנו ורבינו הראי"ה קוק זצ"ל, שהכניס אף את התנועה הציונית אל יסוד הקודש העליון שבמשנתו.


אנו נמצאים בפיתחה של תקופה אחרת. ההתמודדות שאנו כבר בעיצומה אינה עוד עם השאלה הלאומית בלבד, וזו הולכת ותופסת מקום נמוך יותר ויותר בנושאים בהם אנו עוסקים. שימו לב שגם בדברי הרב יהושע הי"ו הנושא הזה עלה כנושא משני יחסית אם בכלל, בעירוב של הפוליטיקה של ה"צריף היהודי" וה"פילוג לאומי" בנושא הרוחני. הנושא שכנראה יעסיק אותנו בעשרות השנים הבאות יהיה היחס ל"אחר". לכל אחד האחר שלו, ובעולם הישיבות ה"אחר" הוא: האישה, ההומוסקסואל, הגוי, בעלי המוגבלויות וכדו'. זה האתגר ההלכתי הגדול ביותר העומד לפתחנו.


כדי להדגים את הנושא אדגים אותו דווקא במה שהרב יהושע הי"ו עסק בו ברוב דבריו. אנו באים לפתחה של תקופה זו עם עמדה ברורה מאוד ביחד למבנה המשפחה בישראל. עמדה זו יונקת מדברי התורה, כבר בסוף פרשת הבריאה: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". לאמור: יש איש ויש אישה; הם עוזבים את הקהילה הקודמת שלהם ובונים קהילה חדשה - זוגיות ביניהם; בתוך המשפחה הזו ורק בתוך המשפחה הזו ורק במסגרת הזו מתקיימים יחסי "ודבק באשתו"; אין כל מקום לשום קשר ולשום יחסים מחוץ לנישואין אלה; בתוך המשפחה הזו ורק בתוך המשפחה הזו ורק במסגרת הזו נולדים ילדים - "והיו לבשר אחד", והם חלק בלתי נפרד מעולם הנישואין וכדו'. זו עמדה שב"ה אנו מבשרים בעולם ומאמינים בה במלוא עוצמתנו.


ואילו העולם אותו אנו פוגשים פרק את כל המרכיבים האלה. הפירוק הוא חלק מהאידיאולוגיה של העולם, ולא תאונת דרכים. בעולם בו אנו חיים לא ברור מיהו האיש ומיהו האישה - למן קבלת ניתוחי שינוי מין ועד לשינוי דראמטי בתפקוד המגדרי; בעולם הזה לא בהכרח עוזב איש את אביו ואת אמו, וכל אחד בוחר את דרכו; בעולם הזה זוגיות לא מורכבת דווקא בין איש ובין אישה, אלא ישנה "משפחה חדשה" בדרכים שונות; בעולם בו אנו חיים הקשר הגופני בין איש ובין אישה אינו מתקיים במסגרת הנישואין בלבד: במקרה ה"טוב" לא עלינו הוא מתקיים לפני הנישואין ומחוצה להם, ובמקרה הרע הוא מתקיים במסגרת הנישואין ומחוצה להם במקביל; בעולם בו אנו חיים נולדים ילדים רבים שלא במסגרת הזו. כל זה עוד לפני שדברנו על היות האיש והאישה בני עם אחד ודת אחת ועוד ועוד. וכל זה עוד לפני שדברנו על החשיבות שהעולם הזה מייחס לאושר האישי, להגשמה העצמית, להתחדשות ולשינוי המתמידים ועוד ועוד - המפרקים לחלוטין את מושג המשפחה. לא ברור מיהו ה"אחר" כי כבר אין "אחר", ואף כשהוא נמצא - היחס אליו שונה לחלוטין.


זהו עימות ציוויליזציות, ומי שאינו מגדיר זאת כך לדעתי אינו קורא נכון את המציאות. אדגיש בפניכם שוב כי מדובר בדוגמה בלבד, שכן איני טוען שההתנגשות קיימת רק במישור הזה. כאן ניתן להדגים זאת בצורה הטובה ביותר, אולם הנושא קיים בכל תחומי החיים: בתרבות ובכלכלה, במשפט ובחקלאות, וכאמור - בכל התחומים. זו לא הפעם הראשונה שהיהדות ניצבת בפני מציאות זו - הן בימי היוונים והן בגלות ספרד, הן בימי המפגש עם הנצרות לאחר גירוש ספרד והן בימי הפרסים - התחולל אותו עימות גלוי וסמוי בין עולמה של היהדות לבין המציאות הסובבת אותה.


 


על מה אפוא המחלוקת ?


אני מעריך שהן הרב יהושע הי"ו והן אני מציירים את המציאות באותה דרך, ושהוא יסכים לדרך בה הצגתי את המציאות השאלה היא מה צריכה להיות דרכה של היהדות ושל ההלכה מול מציאות זו. העמדה הנשמעת מדברי הרב יהושע הי"ו שהמשימה העיקרית שלנו היא להיות שומרי החומות והארמון הקדוש של תורת ישראל. האתוס הבסיסי הוא "כל העולם מעבר אחד ואברהם אבינו מהעבר השני". אנו צריכים לעמוד כחומה בצורה מול המציאות הזו, לא להיכנס עימה בטוען ונטען, ולא לנהל עימה שום קשר ושום יחס. לא במוסדות החינוך והלימוד שלנו, לא בתרבות החיים שלנו, ובוודאי שלא בעמדה ההלכתית שלנו. אין אנו מכירים במקורות חוץ, ואין אנו בונים את דרכנו אלא ממקור הקודש בלבד. כל אידיאה הנישאת על ידי העולם שמסביב לנו נגועה באנטישמיות, בעבודה זרה, במגמות סותרות לרוח ישראל ולתורתו, ועל כן הדבר העיקרי שצריך לעשות הוא לשמור על טהרת הקודש. תפקיד נושאי התורה הוא לעמוד בפרץ, ולא לאפשר כל חלחול של תפיסות אלה לעולם הרוחני. לא לחינם השתמש הרב יהושע בהאשמה הנראית בעיניו כחמורה ביותר: "ניאו רפורמיות". זו הכותרת הניתנת למי שמכניס לרוח ישראל עמדות שלא נוצרו בתוכה ושלא נולדו בה, והוא הופך את התורה לרפורמית. אני חושב שהבחירה בכותרת זו אינה מוצלחת  - הן בשל התנגדותי בכלל להכתרת עמדות בכותרות שונות והחשש הגדול שכותרות אלו מסיטות את הויכוח, ואף מפתה אנשים חלשים לנקוט בכותרות אחרות, והן בשל העובדה שהרפורמים כלל אינם מכירים בהלכה כמקור סמכות אלא רק "כמקור השראה". ברם, בתודעה הציבורית משמשת כותרת זו הבהרה היכן הבעיה בעמדות שהרב יהושע הי"ו רואה כניאו-רפורמיות.


 


מול עמדה זו ניצבת העמדה שאנו הולכים בה. בראש ובראשונה אנו הולכים בה בשל העובדה שמראשית מתן תורה ועד ימינו אנו הלכו בה גדולי ישראל. לא אציין בה, כדוגמה, את פרשת יתרו. יתרו לא עסק רק בשאלה האדמיניסטרטיבית של מערכת המשפט, אלא שינה מהותית את מערכת המשפט מ"כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים" למשהו שמתמקד בפתרון בין איש ובין רעהו. בהקשר הזה נזכיר בראש ובראשונה את כל ראשוני ספרד, שלא מנעו עצמם ללמוד את משניות אריסטו ואפלטון, להיות בקיאים בהם ולאמץ חלקים נכבדים מהם. אדגיש שבשום אופן גדולי ישראל אלו לא לקחו את המשניות של פילוסופים אלה והכניסו אותם לגבול ישראל. משניות אלו עברו "גיור כהלכה", ועוד נעסוק בזה בהמשך דרכנו. ברם, כל מי שקורא את כל ראשוני ספרד, בלי יוצא מן הכלל, רואה עד כמה הם ראו לכתחילה את המהלך הזה. הוא לא חלחל לתוכם בלי שחשו בו, אלא להפך: הם ראו בחכמי אומות העולם מקור מרכזי תרבותי שיש להתייחס אליו, לברור ממנו, לנפות אותו, להתנגד לו, לאמץ אותו וכדו'. כל זה בפעולה רוחנית עמוקה מאוד.


ברם, מי שאני שואב יותר את אמונתי העמוקה בדרך האחרת שיש ללכת בה היא מורנו ורבינו הרב קוק זצ"ל. עם עלייתו לארץ הוא פגש משהו שונה לחלוטין ממה שהוא הכיר באירופה. המפגש הזה הסעיר אותו, והביא לשינוי דרמטי במשנתו (לא לחינם הרב צבי יהודה זצ"ל הורה לא להכניס דברים שכתב הראי"ה לפני עלייתו לארץ לספר "מאמרי הראי"ה, ואף טען על אחד מהם שהוא מזויף). שינוי זה נבע ממפגש עם העולם החילוני שהיה בארץ. בכל כך הרבה מקרים כתב הראי"ה קוק שהאסון הגדול של הכפירה נובע דווקא בשל העובדה שבית המדרש מסרב להיכנס במשא ומתן עם העולם שמסביב, וממשיך לדבר בשפה שאין לה כל הקשר במציאות. עמוד אחר עמוד במשנת הראי"ה מופיע טיעון זה, ולא רק הטיעון העקרוני, אלא גם התוצאות המבורכות ופרי ההילולים שיצר המפגש העצום שבין הראי"ה, תורת הסוד, והמציאות שמסביב. לא זו בלבד, אלא שהרב כתב על המגמה הזו כמגמה לכתחילה. מובן שיש לה תנאים רבים, ויש צורך בהקדמות רבות. ברם, הדיון כעת אינו דיון כיצד לבנות את מערכת החינוך, אלא מה צריכה להיות עמדת הרבנים בנושאים אלה. על כך דיבר הרב קוק זצ"ל.


מה שצריך לעשות אפוא מול התרבות העומדת מולנו הוא להתחיל ב'להקשיב לה'. בדברי על 'להקשיב לה' אין אני מתכוון חס ושלום לאמץ אותה כפי שהיא. למעלה מכך, אין אני מתכוון אפילו להקשיב לה בלי לשכוח לרגע שמקורה בעולם של כפירה; למעלה מכך, בדברי על להקשיב לה אין אני מתעלם לגמרי מהתמוטטות שהיא הביאה בכנפיה; לא זו בלבד, אלא שעלינו לזכור שאנו מקשיבים לצדדים העליונים שבה, אולם יש לה הרבה מאוד צדדים נמוכים ורדודים ועלובים (לצערי, גם אצלנו יש דברים מעין אלה). ואף על פי כן - להקשיב לה, ולתור אחר יסודות האמת שיש בה.


ואז אנו מוצאים כי יש קולות בתוכה המחייבים אותנו לבחון היטב האם מה שאנו עצמנו מחזיקים בו הוא באמת רצון ד', או שאנו לא מכוונים באמת להלכה ולתורה. שוב אדגים את דבריי בדוגמה מרכזית שהרב יהושע הי"ו עצמו מייחס לה חשיבות עליונה - הפמיניזם. העידן החדש הציף את הקול הראשון של ה"אחר" - האישה. הוא חשף את העובדה שקולה מושתק, שהיא מודרת, שהיחס אליה בחיי הנישואין והזוגיות הוא לעתים מחפיר וכדו'. הקול הזה לעצמו אינו מהווה חס ושלום מקור הלכתי מצד הווייתו. ברם, הוא מחייב את פוסקי ההלכה לבחון האמנם הם עצמם פוסקים הלכה נכון, בהתעלמם מהקולות האלה. זו החשיבות ההיסטורית של 'קולך'. פוסקי ההלכה חייבים להאזין לקול הזה ולבחון את דרכם. בחלק מהדברים הם חייבים לדחות בכל תוקף את הקולות האלה, ולקבוע מבחינה הלכתית כי מקורם בעולם הטומאה. אין האישה מקדשת את האיש, ואין האישה מגרשת את האיש; אין מושג הלכתי של מניין נשים וכדו'. בחלק מהדברים הם חייבים לבחון האמנם דברים שהם אומרים בשם ההלכה הם נכונים: האמנם האיסור שהיה מוטל על נשים ללמוד תורה הוא עמדת ההלכה; האמנם נשים לא יכולות לכהן בתפקידים ציבוריים; האמנם טענת "מאיס עלי" אינה מוכרת בחיי הנישואין מבחינה הלכתית; האמנם אין מקום לנשים בבית הכנסת אלא כפאסיביות ועוד ועוד.


הרב יהושע הי"ו קורא לשאלות אלו ולחובה לבירור הלכתי כזה "ניאו רפורמה". לדעתי, הוא עצמו לא שם לב לתהליכים שהוא עצמו עבר. אני מעריך כי הוא היה מכנה את התביעה לתלמוד תורה לנשים בשם ניאו רפורמה לפני שנים לא רבות, וכיום הוא עצמו מלמד לכתחילה ולא בדיעבד במדרשות לנשים; הוא עצמו כתב כי בעבר הוא התנגד הלכתית ורוחנית לאינטרנט, ועתה הוא מוביל מהלך של אינטרנט רימון; ועוד ועוד. ברם, מעבר לזה, לא זו בלבד שלא מדובר על ניאו רפורמה, אלא מדובר על ההפך הגמור: על החיפוש האמיתי אחר דבר ד' המחייב מבחינה הלכתית.


פוסק הלכה מחויב לכך. הוא מחויב לבדוק האמנם איסור על אישה שנמצא בישורת האחרונה של אפשרות הלידה, ופונה ללידה היא עוברת הלכה המתאכזרת לתורה מחד גיסא ולעובר מאידך גיסא, או שפוסק ההלכה הפוסק כך אינו פוסק על פי ההלכה ומתאכזר לאישה ולכמיהה הנקראת בתורה כדומה למוות; הוא מחויב לבדוק האמנם המקום שיועד לנשים בבית הכנסת הוא המקום ההלכתי המחייב, או שמדובר בשובניזם; הוא מחויב לבדוק האמנם החברה שהתורה מדברת עליה היא חברה נפרדת, או שהוא פשוט אימץ שיטה זו בדרך של הכפלת ההלכה של "צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד" למקום שהלכה זו כלל לא דיברה עליו; הוא מחויב לבדוק האמנם קולות המצוקה הכואבים מבעלי הנטיה ההפוכה הם מרידה בתורה ובאמונה, או כאב קשה שיש לתור אחר דרכים להקל עליו, בלי לסטות מעולמה המוחלט של ההלכה מדאורייתא וכדו'.


פוסק ההלכה לא עושה זאת כמי שכפאו שד. פעולה מתוך הכרח היא תמיד גרועה יותר. הוא בוודאי לא עושה זאת בשל העובדה שזה מה שהציבור חושב, או בשל העובדה שזה מה שנחשב פוליטקלי קורקט. הפוסל במומו פוסל, ומי שטוען כך כלפי השני ייטיב לבחון באיזו כותרות ניתן לכנות את פעולתו שלו עצמו. פוסק ההלכה עושה כך בשל אמונתו העמוקה כי זו הדרך לכתחילה. הוא אפילו אסיר תודה לעולם החילוני על כך שהקים את התנועה הציונית והציל את עם ישראל, בד בבד עם הכרתו ביסודות הכפירתיים של עולם זה, בסכנות שבו, ובקריאה לתורת ישראל ליטול את שרביט ההנהגה של תנועה ציונית זו; הוא אסיר תודה לתנועות הצדק החברתי שהעירו את עיניו כי למעשה נביאי ישראל וההלכה הם שקראו להתייחס לבעלי המוגבלויות אחרת. התעוררות זו אינה גורמת לו לאמץ את התפיסות האלה מחוץ למקור ישראל, אלא לתור אחריהם בתוך התורה ובתוך האמונה, וגם זאת לא על ידי יריית החץ ולאחר מכן סימון המטרה, אלא מתוך דחיית יסודות לא ראויים וחשיפת הבשורה העמוקה שיש לתורת ישראל בהם; הוא אסיר תודה לתנועות הנשים שחייבו אותו לבחון האם הוא פוסק כהלכה, או שהוא גורם עוול נורא בכך שהוא נותן כלים הלכתיים ביד בעלים נבלים ונשים העושות מעשה נבלה, המנצלים את ההלכה בדרך מנוגדת לחלוטין למהותה. בכל התחומים האלה הוא נוהג כמשה רבינו בדברי יתרו: מאזין לדברים, מנפה אותם, מאמץ מתוכם את מה שנכון בהם, ויותר מכך: מוצא כי למעשה התורה עצמה דיברה בלשון זו, אלא שהוא לא שם לב לכך מסיבות שונות.


לא רק שזו לא "ניאו רפורמה" אלא שזה ההפך המוחלט שלה. הרפורמה העמידה את האדם הבוחר מתוך דברי שמיים את שמתאים לתפיסת עולמו. זו למעשה עבודה זרה, בהעמידה את האדם במרכז. לעומת זאת, פוסק ההלכה הצועד בדרך זו מעמיד את האלוקים ואת דבריו במוקד. דבר ד' הוא הקובע היחיד. מה שמשתנה הוא השאלה האם הוא קורא נכון את דבר ד', והוא מחפש באופן מתמיד אחר תשובה לשאלה הזו. הסיבה שהוא אינו בוחר בדרך של "שומרי החומות" אינה נובעת מהערכתו כי היא לא תצליח, כי הציבור לא אוהב את זה, כי היא לא אטרקטיבית או מכל סיבה אחרת מעין זו. הסיבה האחת והיחידה שהוא אינו הולך בדרך זו היא בשל העובדה שהיא לא נכונה. היא אינה מכוונת לדרכם של פוסקי ההלכה לאורך הדורות, לדרכם של גדולי ישראל המחשבתיים, והיא אינה עולה בקנה אחד עם האתגר הגדול של התורה להיות האמת הצרופה העילאית.


על כך הויכוח לדעתי, וכל מה שמסביב הוא אך התפאורה המיותרת שלו.


 


סכנת המדרון החלקלק:


טיעון המדרון החלקלק הוא טיעון מורכב ביותר. עומד לצאת מאמר שלי על הנושא, ואני מקווה שהוא יבהיר באריכות את מה שאני כותב כאן בקיצור. בקיצור אומר כי המדרון החלקלק הוא הימנעות לעשות משהו נכון וצודק עכשיו, בשל הסיכון העלול להיגרם בעתיד בלי יכולת לעצור את התהליך. זה טיעון משמעותי ביותר, הנמצא בכל דיון אתי והלכתי. ברם, יש להדגיש כי זה אינו טיעון יחיד, וזאת בעיקר בשל העובדה שהנוקטים בו לא שמים לב שעד שהם חוששים מפני סכנה שאולי תיגרם בעתיד הם כעת עושים עוול ודבר שאינו נכון. דוגמה לדבר בנושאים בהם דנו עד כה: ישנו חשש כבד משקל של חלחול ההיתר לרווקות להוליד ילדים גם לגילאים שאינם הישורת האחרונה. ברם, הטוען כי בשל חשש זה אין להתיר לאף אחד גורם עוול נורא ואכזרי לנשים רווקות מבוגרות. זה לא חשש מפני מדרון חלקלק וגם לא מדרון - זו התהום עצמה. בשל כך, יש לבחון האמנם חשש זה קיים; האמנם נשים תעדפנה ללדת לבד ולא במסגרת נישואין; האמנם זה יגיע לגילאים צעירים יותר, והאמנם כל הסכנות האלה מתירות לרב לאסור. רק לאחר הדיון הזה אפשר להגיע למסקנות נכונות על פי דרכה של תורה.


 


תחומי הדיון:


ויכוח שני, שולי יותר, אך בעל משמעות בעיני, הוא תחומי העיסוק. כאמור לעיל, ה"ניאו רפורמה" נידונת משום מה תמיד בהקשר של דיני עריות. כמעט כל הדוגמאות שניתנו בשיחתו של הרב יהושע הי"ו היו בתחומים אלה, שלא לדבר על שמירת הברית, איסורי נגיעה, דחיית הריון ראשון, סיוע בלידה ועוד ועוד, שכולם סימנים של ניאו רפורמה. וכדו'.


כדי להסיר ספק מהמשך דבריי אני מבקש להדגיש כי אכן דיני עריות הם דינים יסודיים ביותר, שיש לשמור על ההלכה בהם במובן המלא של המילה. לא זו בלבד, אלא שאנו יודעים היטב שהנושא הזה הוא אכן נושא מעסיק את תודעת כל בני האדם בעולם, ועל כן ראוי לייחד לו מקום חשוב מאוד. ואף על פי כן, איני יכול שלא לבטא את מצוקתי הגדולה בכך שאלו הנושאים שאנו עוסקים בהם כל הזמן. סקרו את הנושאים עליהם רבנים כותבים בדפי פרשת השבוע; סקרו את השאלות בSMS ובאינטרנט; סקרו את השיחות השונות שניתנות לפני הקיץ ועוד ועוד, ותמצאו את ההיקף הטוטאלי של הנושאים האלה בחברתנו, שלא לדבר על המקום שהם תופסים בעולם החרדי.


בדיוק היום סיימנו בישיבה ללמוד את ספר מיכה. העולם הנבואי שאני יונק ממנו לא התעלם מהמרכזיות של הצניעות ומחשיבותה, כמו גם מהתביעות החד משמעיות שבדבר. ברם, הוא לא שם את המוקד בנושאים אלה. לו היינו משקיעים עשירית מהמאמץ בנושאי עריות ובתחומי העיסוק בנושאים עליהם הנביאים כן דיברו, ובעיקר בצדק החברתי, היה עולמנו הדתי משמעותי הרבה יותר. הדבר חמור מאוד גם בשל העובדה שאין אנו מכוונים את דרכנו לרצון שמיים, אך לא פחות מכך בשל העובדה שהעיסוק האינטנסיבי בנושאים אלה הוא עצמו כל כך לא צנוע. במקום לחיות בפשטות חיים צנועים, בהם אדם מרכיב מעין חומה שקופה בלתי נראית סביב עצמו ומדריך את עצמו באורחות הצניעות, אנו מתבשלים כל הזמן בנושאים האלה, והבישול הזה עצמו הוא חלק בלתי נפרד מחוסר הצניעות, על אף שהוא מתחפש לקידום הצניעות


סיבות רבות יש לעובדה שאנו מתרכזים בכך, ולא בהן אעסוק, אלא בסיבה הקשורה לנושא מכתבי זה אליכם. הצדק החברתי נתפס אף הוא כחלק מהעולם של הפוסט מודרניות, של החילון ושל השמאל רחמנא ליצלן. בשל השפה המרובה של העיסוק בנושאים אלה בתרבות הכללית אנו נרתעים מלזהות את עצמנו עם הנושאים האלה. אנו כן עוסקים הרבה בנושאים חברתיים, אך לא בצדק חברתי אלא בחסד חברתי. העיסוק של העולם הדתי בחסד הוא בהיקפים לא יתוארו, ואשרינו מה טוב חלקנו שאנו הולכים בדרכי אבות ועוסקים בכך. ברם, יש להבחין בין צדק ובין חסד, והנביאים לא דיברו רק על "חסד" אלא על "צדקה ומשפט". למדנו בישיבה הרבה פעמים את החשיבות של שני המרכיבים ושל ההבחנה ביניהם, ועל כן לא אאריך בביאור זה.


לאמור: כאן אנו נתקלים באסון הגדול של התנערות ממה שקורה מסביב. העולם מדבר בשפת הצדק החברתי, ואילו אנו לא מתעוררים ללמוד את עמדת הצדק החברתי של תורתנו הקדושה, בשל אותם חומות גבוהות שאנו בונים, ובשל החשש שלנו ממדרון חלקלק, ובשל העובדה ש"אסור לקבל שום דבר מבחוץ". בשל כך אנו נרתעים מנושאים אלה, ומתרכזים בשפה הפנימית שלנו - בין בנושאי החסד, ובין בנושאי הצניעות. הדבר הזה עצמו מרחיק אותנו מן הגאולה שאנו חולמים עליה, לאור דברי הנביאים "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה?


 


באהבה מרובה


יובל שרלו

 

 

בית המדרש