ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

גדול השלום

ע"י: הרב יובל שרלו

בפרשת השבוע שלנו הבה נשיב את השלום למרכז הווייתנו. הבה נשוב לדבר בשפת השלום - הן השלום החזוני שלנו, והן השלום המעשי.

 


"גדול השלום, שנתן שאין העולם מתנהג אלא ע"פ השלום, והתורה כלה שלום שנאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. אם בא אדם מהדרך - שואלין לו שלום;  וכן בשחרית שואלין לו שלום; ובערב שואלין לו שלום; וקוראין  קריאת שמע וחותמין בשלום - הפורס סוכת שלום;  ובתפלה חותמין המברך כו' בשלום;... 'ויכפר על בני ישראל'  - וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה ?! אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן" (מדרש תנחומא לפרשת השבוע).


כמה חשוב לנו כיום מדרש זה, על שני חלקיו. בחלקו הראשון הוא משקם את היחס שלנו ל"שלום". בשל העובדה שהמילה "שלום" נישאה ביד כה רבים בצורה כה מוטעית והרסנית אנו נרתעים בכלל מלהשתמש בה. בראש ובראשונה אנו סולדים מפניה בשעה שמדובר ביחסים בינינו ובין העמים הסובבים אותנו. כמעט ואין לנו עוד אמון במילה זו, שכן בשמה נהרגו ונרצחו כה רבים מאחינו ואחיותינו, ונביאי שקר כה רבים אמרו "שלום שלום ואין שלום". המשבר הוא כה קשה עד שאנו שוכחים בכלל לחלום על השלום. והנה בא המדרש לפרשת השבוע, ומשקם כאמור את היחס שלנו שלום. התורה כולה שלום, והיא חותרת לשלום, ותפילותינו מייחלות לשלום, ואנו מבקשי שלום.


הדבר נכון גם באופן פנימי. אנו פוחדים לחתור גם לשלום פנימי. למדנו מניסיוננו כי מחיר השלום עלול להיות גבוה מאוד; לא זו בלבד, אלא שפעמים רבות מבקש השלום חש כ"פריאר", בשל חשיפתו את העובדה שהוא אמנם שילם את מחירה של השלום אולם לא מצא מהצד שני את כף היד המושטת. על כן, אנו נסגרים בתוך עצמנו, ומחנכים את עצמנו שלא לתת אמון באף אחד, ולהירתע מכל ניסיון להגיע להסכמה ולאמנה פנימית, מתוך שכנוע עמוק שמדובר למעשה בתרגיל. והנה בא מדרש פרשת השבוע שלנו ומזכיר לנו כי בסופו של דבר לשם אנו חותרים: אנו חותרים לתורה שהיא בדרכי נעם אמיתיות וכל נתיבותיה שלום; אנו מברכים בכל עת בשלום; אנו מתפללים לשלום, ומבינים כי בעומקו של המגמה האלוקית נמצא השלום, שהוא אף שמו של הקב"ה.


חתירתנו לשלום אינה מסנוורת אותנו מלשכוח כי יש רשעים בעולם. אין שלום אמר ד' לרשעים. אותו מדרש המדבר על השלום הוא זה שאמר כי השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן. אנו מזכירים לעצמנו כי השלום לא נועד להיות חיפוי והסתרה של עוול. לא כאשר מדובר בשלום חיצוני, ובשמו אין אנו מסכימים לשכוח את העוול והרצח; לא כאשר מדובר בשלום פנימי. חשוב כמובן לברר היטב מיהם אותם "רשעים" שאין אנו עושים אתם שלום. הקו העובר בין רשעים לצדיקים אינו זהה לקו העובר בין אלה המסכימים אתנו ובין אלה החולקים עלינו. בתוך עולמנו שלנו יש לצערנו רשעים, ובעולם החולק עלינו יש צדיקים רבים. המילה רשעים יוחדה למתי מספר, ועם אלה בלבד אין אנו כורתים ברית. ברם, ביסודו של דבר השלום הוא הקו המנחה את תורת ישראל. מבית מדרשו של הרב קוק זצ"ל למדנו כי שלום זה אינו תוצאה של אחידות מחשבתית או של מונוליתיות רעיונית. להפך, עולמו של השלום נוצר דווקא מהתסיסה המסעירה ומעצימה את הגילויים השונים של כל מידה ושל כל אמת.


בפרשת השבוע שלנו הבה נשיב את השלום למרכז הווייתנו. הבה נשוב לדבר בשפת השלום - הן השלום החזוני שלנו, והן השלום המעשי. שפה בה פותחים לבבות ולא סוגרים אותם, ובד בבד בשפה המאפשרת את המאבק בעוול וברשע, בעיקר כאשר עוסקים בעוול המופנה כלפי שולי החברה ומקורו בניצול מרות וסמכות לרעה. בשעה שנבער את הרשע הזה ונבנה עולם של שלום, נדע כי אנו הולכים בדרכה של תורה שדרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום
המאמר יפורסם בעלון 'שבתון',פנחס תשס"ט

 

 

בית המדרש