ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לאור הגאולה, האם אפשר להפסיק לצום?

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו מתייחס לקריאות לבטל את הצומות בגלל שהגיע הגאולה, ומסביר שעוד לא הגיעה השעה

ניתן להבין בהחלט את התמיהה על המשך הצומות בזמן הזה. תמיהה זו עולה ביתר שאת בשעה שאנו קוראים את הקינות, ורואים כי אין קשר בין המציאות שהקינות מתארות ובין המציאות של ימינו: ב"ה, שבנו לארץ ישראל, הקמנו את המדינה, אין אנו נרדפים בגויים, יהודים אינם נאלצים למסור את הנפש בשעת השמד, אנו נמצאים ב"ה בתקופת לימוד התורה הגדולה ביותר שהייתה כנראה בעם ישראל - והשאלה "האבכה בחודש החמישי" צצה ועולה כשם שעלתה בימי בניין בית שני. לא זו בלבד, אלא שהלומדים את הסוגיה במסכת ראש השנה על פי פשוטה ורוב הראשונים נדרשים לכאורה להגיע למסקנה שלא זו בלבד שאין אנו חייבים עוד לצום אלא שאפשר שאין לצום אלא להודות ולהלל לריבונו של עולם על מה שזכינו בו.

לאמתו של דבר, מדובר בטעות קשה מאוד בשני המישורים. המישור הראשון הוא מישור החזון והיעד. כל מה שנתן בידינו ריבונו של עולם הוא התקדמות עצומה מול הגלות, אולם כאשר אנו בוחנים את מצבנו מול חזון אחרית הימים והמקום אליו אנו נדרשים להגיע לאור חזון נביאינו - אנו נמצאים בפער עמוק ונורא. חזוננו הוא הר בית ד' בראש ההרים, התחדשות הנבואה והקשר המיוחד בין ישראל ובין ריבונו של עולם, מעמדנו בעולם כ"כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים, חידוש משפט ישראל על פי התורה, ועוד ועוד. כשאנו משווים את מעמדנו היום ליעד הזה, ולעובדה שהוא היה קיים במידה מסוימת אלא שחרב - אנו מתמלאים חורבן פנימי עמוק. אחת ההצעות שיכולות להדגים מציאות זו היא לקרוא בימי בין המצרים את ספר המצוות לרמב"ם או ספר החינוך, ופשוט לספור כמה מצוות אנו בכלל מסוגלים לקיים היום מדאורייתא: אין אנו מקיימים את רוב סדר זרעים, רוב סדר מועד, רוב סדר נזיקין (שהלוא משפט התורה מותנה בישיבת סנהדרין בלשכת הגזית), רוב סדר קדשים ורוב סדר טהרות - מה אפוא נותר לנו בכלל ? זו רק הדגמה אחת מיני רבות ביחס לנושאים הרבים העומדים על הפרק במישור הלכתי, וכאמור - מעבר למישור ההלכתי אנו חסרים את כל המישור ההתגלותי וההופעתי של ריבונו של עולם. איככה לא נבכה ? איככה לא נחוש בחיסרון ? איככה נבטל את הצום על החורבן ?

המישור השני הוא מישור הבניה. נביאי ישראל לימדו אותנו כי את בית המקדש בונים על יסודות הצדקה והמשפט: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". אלה אדני הבסיס של קודשי ישראל. גם הנביא זכריה משיב ברוח זו לאלה שביקשו לבטל את הצום בימי בניין בית שני: "כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם". כמה אנו רחוקים מהמקום הזה ! כמה אנו צריכים לצום הן כדי להתאבל על המקום בו אנו נמצאים כעת, והן כדי לקבל כוחות של תיקון וחזון ייעודי העוסק בנושאים אלה. כל ההישגים להם הגענו עומדים בסכנה גדולה, לאור דברי הנביאים, שלימדו אותנו חזור ושנן כי התמוטטותה של חברה נעשית בשעה שיסודותיה המוסריים קורסים. בשל כך, הצום הוא כל כך הכרחי לא רק כתהליך המעורר מחדש את האבל ואת הפער מול החזון, אלא כפי שלימד הרמב"ם כתהליך שמוביל לתיקון חברתי גדול.

על כן, ניטיב כולנו לעשות אם נפנה את תשומת לבנו לא למחשבות על ביטול הצומות, כי אם להפך: על חיזוקם וכיוונם ליעדים האמיתיים שלהם. תחושות ההודאה והשמחה מוצאות ביטוי במעגל השנה בחודש אייר; עולמות החורבן, האבל והתיקון מכוונים לימי בין המצרים. אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.

על כל אלה כתבתי לפני שנים רבות חוברת הדרכה לבני עקיבא, והדברים מהווים תמצות בלבד.

המאמר פורסם באתר כיפה

 

 

 

בית המדרש