ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם יש כפייה חילונית בארץ?

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו מסביר מהי הכפייה החילונית במדינה וכיצד להתמודד עימה

נשאלתי האם לדעתי קיימת כפיה חילונית כיום במדינה. דומני שאין צורך להוכיח שהתשובה היא חד משמעית כן. ב"ה, אין מדובר בדרך כלל בכפיה אישית לעבור על מצוות, ועל כן סובר העולם החילוני כי אין בהתנהגותו שום כפיה, ומדובר בחרות ובבחירה חופשית של דרך. ברם, הכפיה נעשית בעיקר בעיצוב המרחב הציבורי של הקיום. המרחב הציבורי כולל את רשות הרבים ואת הכפיה המתמדת להיות חשוף לניסיון לשכנע בני אדם לחיות חיי בזבוז ומותרות, הוצאות מיותרות ואופנות מתחלפות, ולבנות בכך חברה תאוותנית והדוניסטית; צורת הלבוש וההתנהגות ברשות הרבים, הרחוקה מאוד מצניעות וקדושה שאנו מאמינים בה, וכופה למעשה את ההולך ברשות הרבים לחיות חיים זרים למה שהוא מאמין שצריך להיות; הפיכה מצויה בככרות השוק המודרניים - בתקשורת - בה המבקשים להיות חלק מהציבוריות הישראלית ולא מדירים את עצמם ממנו סובלים כפיה של ממש בתכנים, בפרסומות, ואפילו בנושאים השונים הנמצאים במהדורות החדשות; הכפיה אינה נעצרת בנושאים אלה - העובדה שהממלכתיות הולכת ומחללת שבת יותר ויותר כופה אנשים מתנדנדים לחלל שבתות לצורך פרנסה וכדו'. בכל אלה יש כפיה של ממש, אם כי כאמור היא לא ישירה.


כיצד אפוא ניתן להתמודד עם כפיה זו ? אני מאמין קטן מאוד במחאה, ומאמין גדול מאוד בשתי דרכים מרכזיות אחרות. הדרך הראשונה היא להיות בן חורין, לא ליפול ברשת הכפיה, ולא להטיל את האחריות על האחרים. האדם הינו בן חורין, ואף כשהוא נמצא בסביבה קשה מאוד, ביסודו של דבר "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". בידינו להתמודד עם כל כלי שמנסים לכפות עלינו מלמעלה, לבחור בטוב ולמאוס ברע. לנפשנו שלנו חשוב מאוד שלא להתחיל בהתמקדות בטענות כנגד הציבור החילוני, אלא לבנות לעצמנו עולם רוחני עצמאי, המסוגל לעמוד בכל אתגר ובכל ניסיון. הקנאות הראשונה צריכה להיות מופנית אל עצמנו פנימה ברם, בזה לא די, שכן האווירה הציבורית שמסביב כן משפיעה, ובעיקר על רגעי חולשה שלנו, ובכלל- על מערכת החיים המתמדת. על כן, הדרך השניה היא להביא את הציבור החילוני להכיר במה שהם כרגע אינם מסוגלים כלל לתפוס. את זה עושים לא בצעקות ובמחאות, ולא בהפגנות ובכוחניות (יש אצלנו אגדה מסוימת שהדרך של חלק מקבוצות החרדים השיגה הישגים באופן שכזה, אולם אני מתקשה מאוד לראות אותם. נזכיר את המאבקים על איצטדיון טדי הקיים, נגד ניתוחי מתים המתבצעים, נגד חילול השבת המתרחש ועוד ועוד). הדרך הארוכה הקצרה שאני מכיר היא הקנאות המתמדת לכמיהה ולניסיון שכוחות חיוביים פנימיים יעוררו את התודעה של העולם החילוני ביחס לכפיה שהוא למעשה גורם, ומשם יהיה אפשר למצוא דרך בה ביחד יהיה ניסיון תיקון. דוגמה אחת קטנה לדבר: אפשר שההתמודדות עם חוסר הצניעות בלבוש תיעשה על ידי הסכמה כי עובדים במוסדות ציבוריים ילבשו סוג של מדים, כמקובל בעולם כולו. הסכמה על כך תפתור יותר בעיות מכל פעולות הקנאות הנעשות נגד הפריצות המלבושית.


זו גם אחת הסיבות שאין אנו מוצאים עצמנו נאבקים כתף אל כתף עם הציבור החרדי על נושאים מסוימים. אדגיש כי יש בדבר גם חולשה גדולה, ואסור להפוך רפיון לאידיאולוגיה. ברם, מעבר לטעות שבהירתמותנו למאבקים מסוימים בלבד, אנחנו חשים לא שותפים במאבקים מסוימים בשל הרעיון הבסיסי הנמצא בהם - ניסיון לכפות את העמדה, ולהשיג את ההשגים בדרך זו. גם בשל התוצאות הדלות, אך עוד יותר בשל האמונה כי קנאות בזמננו משמעה התעוררות פנימית של כוחות הטוב, ועוד יותר - בשל החשיבות האמונית וההלכתית שאנו רואים גם לדברים אחרים כגון צדק חברתי ורווחה, השבת מהפן החברתי, נושא איכות הסביבה ועוד, מנסה כל ציבור לשנות לבדו את המציאות, ומצליח הצלחות דלות בלבד. אימוץ דרכי הקנאות המיוחדות לימינו עשוי לשנות מציאות זו.
המאמר פורסם בעלון 'השבת' של צוהר לפרשת פנחס

 

 

בית המדרש