ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם הזמן מתאים לצפייה למקדש?

ע"י: הרב יובל שרלו

אין זמן מתאים לציפייה למקדש. זאת משום שכל זמן מתאים. אין משהו החסר לנו יותר מאשר המקדש. אנו מבססים את אמונתנו באופן חד-סטרי בלבד, ונאלצים לתור אחר הופעות של ריבונו של עולם דרך הטבע ודרך ההיסטוריה

 


בהיותנו בכיתה ט' שאלנו את הר"ם שלנו: אם הקב"ה קיים - מפני מה אין הוא מתגלה לנו. הר"מ שמח על השאלה, וביאר לנו את מהותה של האמונה: האמונה מתחילה במקום בו מסתיים השכל. בשל כך, אין הקב"ה נגלה תכופות לבני אדם, אלא רק במצבים ניסיים ומיוחדים ולבני אדם מיוחדים, שכן לו זה היה כך, היה אובד מקומה של האמונה. את התשובה הוא עיטר במשל של החפץ חיים, בו סרבה ביתו הפסנתרנית של בעל הבית לנגן סתם כך בפני אורח, בשל הרצון שלה שנגינתה תוערך מאוד ותהיה נדירה עד מאוד. תשובה נאה זו החזיקה את אמונתי שנים הרבה. החסרון היחיד שבתשובה נפלאה זו הוא אחד ויחיד: היא פשוט לא נכונה לחלוטין.


שכן ריבונו של עולם לימד אותנו בתורתו כי ייחודה של אמונת ישראל הוא דווקא בהתגלות האלוקית המיוחדת: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּידֹוָד אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". אנו עם מיוחד, הזוכה לקשר דיאלוגי עם ריבונו של עולם. אנו פונים אליו והוא נגלה לנו בדרכים שונות. המקום המיוחד בו התגלות זו מתרחשת לכל העם ובאופן תדיר הוא בית המקדש. שלמה המלך מתאר באריכות (מלכ"א פרק ח)  את תפקיד המקדש כמקום בו באים אליו לזכות בהתגלות זו. כבר אלפי שנים אנו חסרים את הקשר המיוחד הזה. זו הסיבה שנוצרו אצלנו פילוסופיות ההופכות את מציאות החורבן וחומת הברזל שנפסקה בין ישראל לאביהם שבשמיים למציאות שהיא לכתחילה לכאורה, כפי שבא לידי ביטוי בדברי ר"מ כיתה ט שלימד אותנו במסירות. יש כמובן לזכור כי גם בתקופות של התגלות נותר מרחב גדול מאוד של אמונה, אולם זו כבר סוגיה אחרת.


לפיכך, אין זמן מתאים לציפייה למקדש. זאת משום שכל זמן מתאים. אין משהו החסר לנו יותר מאשר המקדש. אנו מבססים את אמונתנו באופן חד-סטרי בלבד, ונאלצים לתור אחר הופעות של ריבונו של עולם דרך הטבע ודרך ההיסטוריה. אנו חסרים כל כך את הקשר האינטימי, ההתגלותי, הנבואי והמבוסס על רוח הקודש, והחיסרון היותר גדול הוא בכך שכלל אין אנו מרגישים בחיסרון זה. דווקא בדור שלנו בו זכינו להארות גאוליות פוטנציאליות מריבונו של עולם אנו יודעים עד כמה אנו רחוקים, ועד כמה אנו זקוקים לכך.


מה אפוא אנו יכולים לעשות במציאות זו ? דומה כי מוטלות עלינו שלוש משימות. ראשונה בהן היא לחדש באופן מתמיד את הזיקה למקדש, את הציפייה לו, ואת הרצון לראות שוב בשוב ד' לציון ברחמים. לא להסתפק בתשובות על יחסי שכל-אמונה, ועל הצורך לכתחילה בהסתר פנים, כי אם להפך: לצפות לישועה באופן מתמיד, "לשכנו תדרשו ובאת שמה". שניה שבהן היא להיזהר מגימוד חזון המקדש. חזון המקדש כולל בתוכו גם את חידוש העבודה המבטאת את הצדדים המעשיים הנובעים מהקשר המיוחד עם ריבונו של עולם. העבודה דומה לנשיקה שביחסי איש ואישה אוהבים  - היא מוציאה מהכח אל הפועל את מה שמתרחש במהות. ברם, במקום בו מנסים לעסוק בהיבטים המעשיים של חידוש המקדש - כגון תפירת בגדי כהונה או תכנון אדריכלי של המקדש - צריך להיזהר, שמא העיסוק בנושאים אלה יגמד בכלל את מה שאנו מבקשים. צריך לפסוע בזהירות בין המימוש המעשי המצופה ובין העולם הרוחני העליון שמעבר לו, ולא לאפשר לעצמנו ליפול לצדדים המעשיים מנותקים מכל העולם העליון שמאחוריו. חוסר זהירות עלול להביא כמובן גם לריחוק נפשי מהמקדש של רבים שאינם מסוגלים עדיין להבין את מקומם של הקורבנות בחיי האומה.


ועיקר העיקרים - יסודות בית המקדש אינם נמצאים כלל בהר הבית. אנו קוראים בשבועות אלה "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". אנו חייבים להעמיד את הכמיהה לחידוש העבודה ואת ההתכווננות המעשית לה על היסודות הנבואיים המהותיים שלה. שורשי בית המקדש נעוצים בכך שאנו נהיה חברת צדק ומשפט, בה החוליות החלשות בחברה זוכות למענה צודק והוגן; בה ניתן לחיות בלי לפחד מאלימות, מכפיה ומפשע; בה נפתחים הלבבות "ועניים מרודים תביא בית". אמונתנו העמוקה צריכה להוביל אותנו לרכז את מאמצנו להתחיל לבנות את בית המקדש בככר הלחם, ולחתור לחידוש העבודה על ידי מעגלי צדק שאנו בונים. שם נמצא המענה לשאלה מה אנו יכולים לעשות היום לחידוש חזון המקדש ומימושו.


המאמר יתפרסם בעלון 'השבת' של צוהר


 


 


 


 


 

 

 

בית המדרש