ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על אלימות ושפיכות דמים

ע"י: הרב יובל שרלו

מהם שורשי האלימות שכן קיימים בתוכנו ?הרב שרלו על תופעת האלימות בחברה הישראלית

 


התחושה הבסיסית שהאלימות היא "שלהם" והיא מגיעה ממחוזות רחוקים מאתנו היא שילוב של תחושה מעצימה ותחושת משתקת. ההעצמה נובעת מהעובדה שאנו מתחזקים בדרך החיים שלנו, באמונת בצדקת המדיניות החינוכית, ובהכרה העמוקה שאכן השורש המוסרי העמוק ביותר להתמודדות עם מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש היא המוסר של קודש - עולם החינוך התורני. השיתוק מחולל שני עניינים קשים ביותר: ראשון שבהם הוא השיתוק המעשי כלפי חוץ, שכן אם האלימות אינה נמצאת בתוכנו ולא אנו אחראים לנו - אין אנו יכולים לעשות הרבה נגדה; מה שלא נמצא בתוכנו ובשליטתנו - אינו ניתן גם להשפעה על ידינו, ולא נותר לנו אלא לכאוב, לגנות ולהסתגר. השני הוא ההימנעות מבדיקה העצמית את עצמנו מהם גילויי האלימות שכן קיימים בתוכנו, וההתמודדות עמם - גם כדי לצמצם אותם וגם כדי להיות מובילי דרך חברתיים לדרך הראויה לעשות זאת לחברה כולה. סוגיית האלימות במשפחה לימדה אותנו כי אף אנחנו לא ניצלים ממנה, והיא קיימת בתוכנו על אף העובדה שאנו מנסים להכחיש אותה ולהתעלם ממנה. האלימות במשפחה לא ללמד על עצמה בלבד יצאה, כי אם על היקפים מסוימים הקיימים בתוכנו, וכל עוד לא נפנה את התיקון והתשובה לעולמנו הפנימי לא נהיה אנשי אמת, ולא נצליח לתרום את תרומתנו בכך.


מהם שורשי האלימות שכן קיימים בתוכנו ? ראשית, השפה שלנו אלימה. אנו משתמשים מבלי משים בכל עת בביטויים כמו "כניסה לשדה מוקשים"; "זה פיצוץ"; "להסתער"; "קרב ראש בראש" ועוד ביטויים רבים רבים המטמיעים בתוכנו את המינוחים האלה. אלה אינם גורמים אלימות, והלוואי והם היו בעיות שלנו, אולם הם יוצרים סביבה כזו. אולם עניינים אחרים כן מעודדים אלימות של ממש, ובתוכם ניתן למנות שלושה עניינים. ראשון בהם הוא האלימות המחלחלת בכל עת במישור התרבותי והתקשורתי. עיקר מאמצנו בכל עת הם להילחם נגד העובדה שהילדים שלנו ואנחנו מביטים בתוכניות לא צנועות, אולם אין אנו שמים לב לכמות האלימות שהם סופגים. חלק גדול מסדרות המתח ומהסרטים כוללים אלימות אינטגרלית בתוכם - בין של ה"רעים" ובין של ה"טובים" (שומרי החוק), ובתוספת משחקי המחשב גם הילדים שלנו מתרגלים לכך שאלימות היא חלק מכלי המשחק החברתיים - של ה"טובים" וה"רעים" כאחד. לא זו בלבד, אלא שהם לומדים מאתנו כי האלימות חמורה פחות מבעיות צניעות. אנו עצמנו נעדיף כי הם יצפו בסרט מתח אלים והעיקר שאין בו יחסי גברים ונשים, על פני סרט אהבה עדין בשל העובדה שיש בו רמז לאי-צניעות. זה עצמו מהווה שדר ומסר מתמיד, והאלימות מחלחלת.


תופעה שניה היא תופעת השתיה. כניסתנו לעולם החסידי הביאה ברכה עצומה, אלא שיש לה גם גרורות. חלק מעולם החסידות הוא השתיה, ולא רק הלגיטימיות שלה אלא היחס החיובי אליה. אמנם, החסידות מדגישה בכל עת כי אין היא "שותה" כי אם "אומרת לחיים", ועולם השתיה הוא כלי לרמום הנפש ולדביקות בד'. ברם, יחס זה אינו נתפס תמיד בדרך זו, והשתיה הפכה ללגיטימית בעולמנו שלנו. עתה הזמן להתמודד עימה - לא להמתין עד שנגלה (כמו בענייני הסמים, ראו "רטורנו") את היקפה, אלא עתה !


והנקודה השלישית היא הלגיטימציה ההולכת וגוברת בעולמנו לאלימות על רקע פוליטי. הקנאה בחרדים במאבקי השבת ובנחישותם; עמונה; "תג המחיר"; הגעגועים ל"כפר מימון" אחרת, האלימות המילולית בטוקבקים וכדו', הם מטפחי אלימות. אפשר שחושבים שיש עליה שליטה, ושהיא מופנית כלפי מי שנכון להפעיל אותה (אם יש בכלל כזה דבר), אולם המציאות מלמדת כי היא לא נעצרת שם, אלא גולשת כמעט בהכרח למחוזות אסורים שכבר מתגלים בנו. ההבלים הנטענים על ידי גורמי שמאל אינטרסנטיים כי ה"כיבוש" הוא מקור האלימות בחברה הישראלי (מה שאין לו כל בסיס - לא תיאורטי ולא מחקרי) אינם צריכים למנוע מאתנו לבחון את גילויי האלימות שבתוכנו. בדרך זו גם נתרום את תרומתנו שלנו וגם נהיה מורי דרך לחברה הישראלית. אז נוכל לפנות אליה, וכעצת רבים לחדש התייחסות הנלמדת במקורה (אם כי לא זהה לה) מפרשת עגלה ערופה, לאמור: יצירת מעמד שאינו מתיר ואינו מאפשר להתעלם מכל שפיכות שמים שמתחוללת בארצנו, ומאבק נגדה במלוא העוצמה, עד שנשיב לארץ הקודש את קדושתה הבאה לידי ביטוי גם במניעת שפיכות דמים.

 

 

בית המדרש