ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך

ע"י: הרב יובל שרלו

הבה נפנה אפוא את עצמנו לסליחה האמיתית, לדיבור בשפת החסד האחד עם השני, לפתיחת הלב ולתשובה - הן האחד כלפי השני, והן של כולנו כלפי שמיים

 


"סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך" - כל כך הרבה ניתן ללמוד על יסודות הסליחה - אלה שבין אדם למקום וגם אלה שבין אדם לחבירו - מכוח הפסוק בו אנו פותחים את בקשת הסליחות ב"סליחות". בראש ובראשונה, פסוק זה מלמד כי הסליחה אינה מובנת מאליה. להפך, היא החריג. על פי הדין לא היה ראוי לסלוח. עקרונות הדין קובעים כי אם אדם נהג שלא כשורה עליו להיענש על כך, ולשלם את מחיר פשעו. לאחר מכן אפשר לדבר על שיקום ושיבה, ואכן לאור ההלכה "כיוון שלקה - הרי הוא אחיך", אולם לא יהיה זה נכון (על פי עקרונות הדין) לוותר ולמחול. ואכן, במשפט האנושי אין אנו מוצאים את החרטה כטיעון לגיטימי המונע הרשעה. חרטה מהווה לעתים טיעון להקלה בעונש, אולם אין היא מונעת את ההרשעה עצמה. הדבר מלמד אפוא כי הסליחה נמצאת במישור אחר לחלוטין מאשר הדין, וכאמור - היא לא מובנת מאליה.


כדי לדבר במונחי סליחה אנו צריכים לעבור לשיח אחר לחלוטין. ואכן, הפסוק מדבר על "כגודל חסדך", לאמור: הסליחה שייכת לשפה שונה - שפת החסד. הטיעון אינו טיעון משפטי, ואין מבקש הסליחה בא בתביעה לממש דבר מה המגיע לו; בקשת הסליחה נובעת מהעובדה שהסליחה טובה היא דווקא לסולח. ראשית, היא מבטאת את יסוד החסד של הסולח עצמו. ריבונו של עולם המוחל לעוונותינו עושה זאת מכוח מידת החסד, ואף האדם המוחל לחבירו עושה זאת בשפת החסד. שפת החסד היא תוצאה של שיקולים שונים לחלוטין: היא נובעת משאיפתו של האדם המוחל למנוע עצמו מלהיות איש ריב ומדון, ולאמץ את פתיחת הלב וקירוב הנשמות; היא נובעת מהכרתו של האדם הסולח כי הפעלת כוח הדין תאפשר לו אולי לממש את זכויותיו ואת תביעותיו, אולם היא לא תבנה עתיד טוב יותר, והיא תביא לתוצאות של כעס, ניתוק וריחוק; היא נובעת מההכרה כי כולנו בני אדם, וכולנו שוגים וטועים, ואם נתייחס האחד אל השני רק במידת הדין הרי שנביא חורבן על עצמנו ועל העולם בו אנו חיים.


סליחה אמיתית אכן מחייבת גדלות נפש - "כגודל חסדך". אין היא מעשה המתבטא מן השפה ולחוץ, כי אם תהליך פנימי בו האדם הסולח מחליט להמיר את המטען השלילי שיש בו בפתיחת הלב, ואת הכעס באהבה. היא מחייבת גם את מבקש הסליחה: העיקרון המונע את האדם מלומר "אחטא ואשוב" בין אדם למקום נכון הוא גם ביחסי בין אדם לחבירו. מבקש הסליחה צריך לקבל על עצמו להבין לעומק את מה שהוא מבקש ממי שהוא פגע בו, ולבנות עתיד שונה, בו לא תשוב אותה התנהגות שהביאה לכעס ההדדי. הסליחה לא באה ליצור מציאות חברתית או דתית שעיקרה חוסר חשיבות של ממש לחטא ולעוון כיוון שניתן תמיד לבקש סליחה, אלא הליכה על גשר צר מאוד, שהפוסע עליו נזהר מחד גיסא שלא ליפול לתהום המתעלמת מאחריותו למעשיו, ומאידך גיסא שלא לנעול דלת בפני אפשרויות תיקון.


בימי הסליחה העמוקים אנו מבקשים אפוא לחזק את השפה האחרת שבין בני אדם - שפת החסד, שאינה עוצמת עיניה מפני האחריות לבנות עולם מתוקן יותר, אולם בד בבד מבקשת שלא לאפשר לטעויות העבר להשתלט עלינו ולמנוע אפשרות להיפתח לעתיד טוב יותר. הבה נפנה אפוא את עצמנו לסליחה האמיתית, לדיבור בשפת החסד האחד עם השני, לפתיחת הלב ולתשובה - הן האחד כלפי השני, והן של כולנו כלפי שמיים. אז נוכל לפנות לריבונו של עולם כי אף הוא יסלח לנו על שגיאותינו ומרידותינו וישרה עלינו שנה מתוקה של חסד.


המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לראש השנה


 

 

 

בית המדרש