ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

איך נמצא מקום לכולם ?

ע"י: הרב יובל שרלו

כדי שיהיה מקום לכולם צריך לאמץ שפה כפולה, סותרת, מורכבת ועמוקה.כדי שיהיה מקום לכולם צריך להצטמצם;צריך להכניס לשפה המדוברת שלנו מילים כמו "פשרה", "ויתור", "הקפאה", "התחשבות", "פינוי מקום" וכדו´.

 


כדי שיהיה מקום לכולם צריך לאמץ שפה כפולה, סותרת, מורכבת ועמוקה.כדי שיהיה מקום לכולם צריך להצטמצם;צריך להכניס לשפה המדוברת שלנו מילים כמו "פשרה", "ויתור", "הקפאה", "התחשבות", "פינוי מקום" וכדו'. כל אלה הן מילים שאצל חלק מאתנו הן מילות כפירה, המנוגדות לעמדות הטוענות כי "בלי פשרות", "רק לכתחילה" ו"אנחנו ננהיג". זה לא הולך. מי שרוצה לארח את השני בסוכתו, ויותר מכך - הרוצה להיות ביחד עם רבים אחרים בסוכה המכניסה את כלל ישראל למקום אחד, חייב להטמיע בעצמו את ההכרה כי רק בשימוש במילים הראשונות שצוינו הדבר אפשרי. צורך זו נובע מכיוונים רבים: מכך שלא ניתן להגיע לאחדות ללא ענווה; מההכרה העמוקה שלא כל האמת נמצאת דווקא אצלנו; מכך שעולמו של השני יקר בעיניו לא פחות מאשר עולמנו שלנו בעיני עצמנו; מההגינות; מהרצון העמוק גם לקבל את השני. כדי להיכנס בסוכה אחת יש צורך לאמץ שפת זוגיות שאנו מכירים היטב מעולם המשפחה. שוו בנפשכם מה טיבו של בית שאחד ממקימיו טוען שיש לו טעם בבית זה רק לכתחילה וללא פשרות, בלי וויתורים ובאימוץ מוחלט של עמדותיו שלו.


מאידך גיסא, לא לחינם מילים אלה מעוררות בנו גם תחושה של חוסר השלמה פנימית עמן: הלוא המטרה אינה אחדות אלא זהו כלי מחזיק ברכה בלבד, והתוכן הנוצק לכלי הוא העיקר ? ולמעלה מכך: מה טעם יש באחדות אם אנו עצמנו צריכים לוותר על חלקים בזהותנו (שאלה העולה אין ספור פעמים גם בשאלות זוגיות). בשל כך, פעמים רבות אנו ממציאים דבר שאינו קיים, כמו "נהיה מאוחדים אבל כל אחד יוכל ללכת בדרכו באופן מלא", או שניתן להבחין בין האהבה הכללית לבין הקרע הטוטאלי במישור הרוחני, ועוד ועוד. פתרונות אלה יפים לכתיבת המחשבות והדמיונות, אולם במציאות הבחנה זו אינה אפשרית. עובדה היא שככל שאנו מושכים יותר לכיוון ה"לכתחילה" אנו נקרעים יותר מבפנים, מבודדים את עצמנו יותר כלפי חוץ, ומוצאים את עצמנו יותר ויותר בלתי רלוונטיים.


מתולדות החסידות למדנו כי ענייני דרך ארץ עשויים להיות שיעור רוחני עמוק. את עוונותיי אני מזכיר היום, בכך שעקב עבירות תנועה נאלצתי לעבור קורס נהיגה מונעת. בין השאר לימדו שם את כללי הנהיגה לאחור (רוורס): אסור לנהוג לאחור אם לא חייבים וישנה אפשרות אחרת; מותר לנהוג לאחור רק במינימום הנדרש; יש לבצע את כל הבדיקות קודם לנהיגה לאחור, כדי שלא לפגוע באחר. הרבה מוסר למדתי מכללים אלה: עצם העובדה שהם קיימים מלמדת כי לעתים חובה לנהוג לאחור, ולא זו בלבד, אלא שזו הדרך היחידה להתקדם באמת, דווקא על ידי פינוי הקדימה. ברם, לויתור ולפשרה יש כללים - אין מדובר באימוץ דרך בינונית ואפורה, אלא בחשבון מתמיד של שכר פשרה כנגד הפסדה.


אפשר שנאמץ כללים אלה. אפשר שניפתח יותר להכיר שאנו לא היחידים בדרך, ושנכון מלכתחילה לחתור להסכמות, ויתורים ופשרות, לא כתרגיל טאקטי, אלא כדבר מה מהותי, היונק ממה שנאמר לעיל: מהענווה, מההכרה בחסרונות שלנו שאנו צריכים להשלים מן ה"אחר", מחשיבות הכניסה לסוכה אחת, ומעקרונות נוספים. כל עוד שפתינו לא תכלול מילים אלה, ותדבר רק בשפת "ללא פשרות" היא תשיג בדיוק את מה שמילים אלה משיגות: כת. מאידך גיסא, כל עוד רק מילים אלה תהיינה באוצרינו, ולא נחתור לחיים לכתחילה לא נתסיס את העולם הרוחני ולא נתקדם. עולמנו צריך שיהיה בין לבין, ואז נזכה לשבת בסוכה אחת עם כלל ישראל כולו.


המאמר פורסם בעלון 'השבת' של צוהר לפרשת האזינו

 

 

בית המדרש