ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תורת ארץ ישראל בדור התחיה

ע"י: הרב יובל שרלו

זהו פרק נוסף מהספר ´תורת ארץ ישראל´. פרק זה כלול כפרק משנה בתוך הפרק ´הנחות יסוד´ של הספר

 


ד. תורת ארץ ישראל בדור התחייה:


 


הקריאה לחידוש לימודה של תורת ארץ ישראל מחייבת התייחסות לשאלה זמן השינוי. עובדה היא כי לימוד התורה במאת השנים האחרונות לא הלך בדרך זו. עולם הישיבות, נושא הדגל המרכזי של לימוד תורה מאז הקמת ישיבת וולוזי'ן, לא פסע בנתיב עליו הרב כותב. קריאת הרב לשינוי דרכי הלימוד מחייבת הוכחה כי הגיע זמנה של תורת ארץ ישראל להתבאר. הכלל הידוע, 'המוציא מחבירו עליו הראיה', מטיל את חובת הבאת הראיות על הראי"ה. אף אם נודה כי לימוד תורה בימים קדומים נעשה באופן שונה אין בכך הוכחה כי ניתן לשוב לדמות זו בתקופתנו. על המבקש לחדש את לימוד תורת ארץ ישראל להוכיח כי שינוי התקופה בה אנו חיים מחייב שינוי בדרכי הלימוד.


דברי הגמרא כי "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד" ( ברכות ח ע"א) מהווים בסיס יסודי לדברים. מכאן נלמד היחס בין תוכן הלימוד לבין התקופה. לימוד תורה לובש צורה ופושט צורה[1]. עובדה זו מוכחת הן מהמקורות העוסקים בעניין זה, והן מהניסיון האמפירי המלמד על שוני רב בדרכי הלימוד ובהצבת יעדיו, ובמשקלם של התחומים המצרניים ללימוד שאינם תהליכים שכליים בלבד. העובדה כי תורה שבעל פה לא נלמדה בדרכה של תורת ארץ ישראל לאורך הדורות, ובעיקר לא במאות השנים האחרונות, איננה צריכה למנוע את הניסיון המחודש לעשות כן. הימנעות זו נבעה ממהותה של הגלות, המרכזת את לימוד התורה בפרטי התורה, ואיננה מתייחסת לרוחב הכללי ולראיה הרחבה של הסוגיה. חיבורנו לא ירחיב בסיבות המקשרות זמן גלות לצמצום התורה לתחומה ההלכתי, ואנו נסתפק בקביעה כי דרך הלימוד בשנים האחרונות איננה מחייבת את המשכה המוחלט בימינו אנו.


לגאולה מעמד מרכזי בתחייתה של תורת ארץ ישראל. כיוון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה גדול מזה, ושיבת ישראל לארצם היא הסרת מחסום זה. לתחיית ישראל שתי משמעויות. במובן הגיאוגרפי עם ישראל שב אל ארצו. ארץ ישראל נתייחדה בהתאמתה הפנימית ללימוד כולל. היא ארץ הנבואה וערש לימוד תורתה. במבוא הבאנו מקורות רבים העוסקים בייחוד אוירה של ארץ ישראל, ובהתאמת המציאות הגיאוגרפית לרוח הכללית הנושבת בה. משמעות שניה היא אופי תושבי ארץ ישראל בעת תחייה. ארץ ישראל מצמיחה דמויות אחרות, מלאות בבריאות גוף, בתחושות פנימיות עמוקות, בחיים של יצירה ובבקשת קישור לחיים. הרב הבחין בשינוי הגדול שחל באופי היהודי, עם עזיבת מיצרי הגלות וההגעה לארץ ישראל. הכרתו בכך היא שחיזקה את טענתו בדבר צורך בקריאה מחודשת של התורה, ושיבה אל הדמויות הקדומות, מלאות הוד החיים וכוחות היצירה. למעלה מזאת, השיבה לארץ ישראל מזמנת עיסוק בסוגיות שאין ההגדרות ההלכתיות המקובלות יכולות להן. כאלה הן סוגיות העוסקות בחיי הכלל של האומה, במקומה של היצירה העצמית, בשיבה אל נורמליות החיים של האומה ולמגע עם כוליות החיים. אין הצד ההלכתי יכול לשמש מקור בלעדי לדרכי הופעת התורה בכל אלה, ודבר זה אף יחזק את טענתנו בהמשך הדברים, כי אין מדובר במתודה ובדרכי לימוד בלבד.  דרך ארץ של חיבור מחודש לחיים מזמנת כלי קליטה מתחדשים של דבר ד', וארץ ישראל גופה הופכת חלק מרכזי בתורת ארץ ישראל.


למעלה מכך, הגאולה איננה נמדדת במונחים גיאוגרפיים בלבד, אלא אף במינוחי זמן. יותר מאשר הייחוד הטריטוריאלי של הארץ מתייחדת תקופתנו במהלך השיבה הכולל שמהותו הוא שיבת שכינה. חז"ל הדגישו פעמים רבות כי החורבן הפיזי הוא ביטוי לדבר מה קדום ועמוק בהרבה. דברי הקב"ה לטיטוס, 'בית חרוב החרבת', מלמדים כי החורבן התחיל זמן רב קודם לשריפת בית המקדש. עשר מסעות נסעה שכינה, והראשון בהם אירע שנים רבות לפני כיבוש ירושלים בידי הבבלים. מאורעות אלה מלמדים אף על תהליך הגאולה. כשם שהחורבן הוא תהליך ארוך של הסתלקות שכינה, כך הגאולה - שיבת עם ישראל לארצו - מעידה כי פקד ד' את עמו, וכי אף גלויי רוח הקודש שבים קמעא קמעא למציאות חיינו. כיון שכך קבע הראי"ה, כי הופעות ניצני רוח חדשה אלה מזמנות אתגר וחובה קדושה לעסוק בתורת ארץ ישראל. שיבת תורת ארץ ישראל למעמדה הקודם כחלק מתהליך הגאולה מצויה הרבה בתורת הסוד. שיאה של הגאולה הוא במעמד ברית חדשה שנתבארה בדרכים שונות על ידי פרשני התורה ובעלי החכמה הפנימית. שלביה המוקדמים של הגאולה מאפשרים שיבה אל חלקים מתורת ארץ ישראל השלמה. הנחת יסוד של תורת ארץ ישראל היא כי עת כזו עומדת בפתח, וקול הדוד דופק.


כאמור לעיל, ראה הרב קוק בביטוי הכפרני בתורת חוץ לארץ סימנים המורים על תביעת השיבה לתורת ארץ ישראל . הרצון הכללי והאווירה התובעת מעיין תורני מרווה יותר - הם סימן שהגיעה העת. אכן, לא בעולם הישיבות מצא הרב קוק סימנים אלה. נהפוך הוא, עולם התורה לא הגיב באופן מודע לתהליך התחייה. התגובה המקובלת הייתה הגבהת החומות וביצורן, והקדשת רוב המאמץ למניעת חדירת סכנת תנועת ההשכלה. אמנם, בפרק העוסק בניתוח דרכי הלימוד האחרות נטען כי ההתחדשות בעולם התורה הייתה רבה, אך לא בתור חלק מתהליך מודע. המחדשים בדרכי לימוד התורה לא ראו זאת כחלק מתהליך גאולי, אף שדבריהם קרובים במידה מסוימת לחלקים מעקרונות תורת ארץ ישראל. חלק מהם, בעיקר ר' חיים מבריסק, ראו בכך מענה לאתגר שהציבה תנועת ההשכלה, אך לא דיברו במונחים של השבת עטרה ליושנה. למעלה מזאת, ההתחדשות לא הופיעה בהיקף הנדרש. באופן פרדוכסלי, את התביעה לכך גילה הרב קוק דווקא בכפירה. כאמור, חלק מסיבותיה הן העובדה שמעיין התורה חרב, ושוב אין בו להרוות את התביעה המנסרת בעולם כולו: "החוצפה דעקבתא דמשיחא באה מפני שהעולם הכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת" ('אורות התשובה' ד,י).


לפיכך, שתי עדויות בסיסיות היוו ראייה בעיני הראי"ה. כי בא מועד תחיית התורה. ראשונה בהן הייתה ההתעוררות הכללית בכל תחומי החיים. השיבה לטבעיות החיים ודרך ארץ של האומה, גילוי תורת הרזים והפיכתה לחלק בלתי נפרד של הלמדנות התורנית על ידי המקובלים ותנועת החסידות, והתביעה הפנימית לחיים של יצירה - כל אלה מעידים כי בא מועד. תביעת הדור מתאימה במלואה לאָמוּר בתורת הסוד ביחס לתורת של ארץ ישראל:


 "...גם הבדל גדול יש בין הזמנים: בימינו עת לחננה הוא. אל ימעט ואל יקטן בעינינו ערך ההתיישבות הגדולה, לפי ערך השנים הקודמות, של עם ד' על אדמת הקדש. אות ומופת הוא לנו על צעדי מלאך הברית ההולך וקרב, על כן בלב מלא קדושה ואורה, גדולה ושמחה, צריכים אנו לגשת לעסוק בתורה לשמה על אדמת הקדש, לדרוש אנו חייבים את המעלה היותר עליונה, שיגיעו מעשינו למעשי אבותינו אברהם יצחק ויעקב, לגילוי אליהו ולתחיית המתים, שבכל דבר בזה ישנן מדרגות לאלפים ולרבי רבבות, עד שנעלה למעלה כל כך גדולה שמתפלשת גם כן עד עולם המעשה, יקיצו וירננו שוכני עפר בפועל ממש במהרה בימינו אמן" (איגרות הראי"ה א, עמ' קג).


שניה בעדויות היא הכפירה. כאמור, חלק מסיבות הכפירה הוא העדר מרווה לנפש בלמדנות המסורתית, העוסקת בצדדים החיצוניים של הלימוד ואינה חודרת ללשדו הרוחני. אי-ההסתפקות בסוג לימוד מעין זה מובילה לעזיבה כוללת. התביעה מתלמידי החכמים היא להעמיק חדור אל סיבתה הפנימית של הכפירה. אז ייגלה ניצוץ האמת שבה, ויכריח את עולם הלימוד התורני להגיב לבעירה הפנימית. תורת ארץ ישראל היא אחד מן הפתרונות. תהליך הכפירה אינו הסיבה לתחיית תורת ארץ ישראל אלא הוא סימן לה. ההנחה כי כך היא דרכה של תורת אמת, היא הצריכה להוליד את העיסוק המחוּדש בהופעת תורה זו.


 




[1]. אמנם, חלק מהראשונים ורבים מהאחרונים מצטטים גמרא זו ללא תחילתה, ואינם קושרים בין חורבן בית המקדש לבין ד' אמות של הלכה. אף הראי"ה, (בפירושו 'עין אי"ה', ברכות, עמ' 41), קושר בין החורבן לבין ד' אמות של הלכה, אך איננו מתייחס לתוכן הלימוד, אלא למקום בו לומדים הלכה. קודם שחרב בית המקדש היה הוא תל פיות שכולם פנו אליו. לאחר החורבן נותרה ההלכה הדבר היחיד המאגד את כלל האומה. אולם, לא ניתן להתעלם מתחילת המאמר, ומהתלות בין החורבן לבין ההתכנסות לד' אמות של הלכה. על מעמד ד' אמות של הלכה בעת התנוצצות אור הגאולה אך קודם להופעתה, כאילת השחר, ראה שם עמ' 352.

 

 

בית המדרש