ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

התיקון הנדרש בעקבות התאבדותו של מוני פנאן

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו כותב על התיקון שיש לעשות בעקבות מקרי ההתאבדות עקב בעיות כספיות. התיקון נוגע ליחס אל הכסף ואל החיים בכלל


בשעה שאנו עוסקים בטרגדיות של בני אדם צריך כל כך להיזהר  - הן בשל העובדה שאין אנו יודעים את העובדות לאשורן, והן בשל העובדה כי מדובר במקום בו יש כאב גדול ומשבר גדול. על כן, הדברים אינם מכוונים להיבט העובדתי ולהתייחסות ישירה לכך שמוני פנאן שלח יד בנפשו. הטרגדיה הקשה מציבה בפנינו מראה דרכה אנו יכולים להתייחס לכמה עקרונות יסוד בחיינו, המהוות את מהות התיקון הנדרש כתוצאה מכך.


א. "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" - התפרנסות מעמל אינה רק כורח מגונה, שנולד מקללת אדם הראשון "בזעת אפיך תאכל לחם". היא גם מהותו של עולם. הרדיפה אחר כסף קל היא שורש הרע. ההלכה הביאה את הדברים לידי ביטוי בכך שהיא פסלה לעדות את מי שאינו עוסק בישובו של עולם, אלא בהימורים. הדרך הראויה היא שיתפרנס האדם מיגיע כפיו. לא זו בלבד, אלא שגם מוטל עלינו לבנות חברה שמאפשרת התפרנסות מעמל כפיים, ורואה את הדברים כערך יסוד. התהומות המפילים לרדיפה אחר כסף קל הם בעיקר שניים: מחד גיסא חברה חומרנית, המעריכה בני אדם לפי הכסף שיש להם, וגורמת בכך לנפילה החמורה בתאוות בצע הכסף; מאידך גיסא, חברת עוני, המאלצת את חבריה לחפש מוצא למצוקותיהם לא על ידי עבודה, כי אם על ידי חלומות שווא. נשבר הלב לראות את מספר האברכים הנופל כל פעם מחדש בתרמית אחרת, בשל העובדה שהוא נדחף לגאול את עצמו בניסיונות השקעה מפוקפקים.


ב. חובת הנקיות מא-לוהים ומישראל: אתיקה אינה תוספת ואינה מהווה רק קישוט לחיי האדם, כולל חייו העסקיים. אתיקה היא מהות העניין, והתנהגות לא-אתית היא גם חמורה בפני עצמה, וגם כישלון נורא מבחינה מקצועית. מזעזע לחשוב על האפשרות ששחקנים מאמנים ואפילו שופטים מפקידים או ממירים כסף על ידי מנהלי קבוצות ספורט, ולאחר מכן יש המצפים למשחקים הוגנים. לא אחדש דבר כי הספורט התחרותי (בניגוד לעממי) אינו מעניין אותי כלל, אולם המציאות בה הספורט עלול להתנהל בשחיתות מהווה התדרדרות חמורה. זה הזמן לקרוא מחדש להתנהגות מוסרית ואתית, וללכת בעקבות צווי התורה והייתם נקיים מד' ומישראל. אנו חייבים לקבל על עצמנו כללים אתיים יסודיים, ולראות כל עיסוק בכספים שאינו אתי כפשע חמור מצד עצמו, עוד לפני ההיבטים החוקיים שלו.


ג. אנו כחברה מתקנים תקנות וחוקים כדי לחיות חיים צודקים יותר: מס הכנסה, החוק האוסר הלבנת הון וכדו'. חוקים אלו לא נוצרו על ידי הפריץ, ואנו לא נמצאים בגלות בה אנו מנסים להתחמק ולרמות. חוקים אלה הם תקנת הקהילות שלנו, ובעזרתם אנו בונים חברה מתוקנת, מוסדרת והגונה. הפרת החוקים האלה בקריצת עין היא ערעור היסודות החברתיים שלנו, ואין אנו צריכים לראות את המפרים כגיבורים, או להתחבא תחת הטיעון של "כולם רמאים", אלא לחתור באופן מתמיד לשמירת חוק ולהגינות בעיסוק בכספים. ההלכה מכירה בתוקפם של תקנות הקהילה ותובעת להתנהג לאורם בצורה מלאה.


ד. בשעה שאדם נופל את הנפילה הראשונה שלו עומדות בפניו שתי דרכים. הראשונה היא לנסות להתחמק ממציאות זו, וזאת על ידי מציאת קיצור דרך קיצוני יותר, וניסיון להרוות את הצימאון בשתיית מי ים; האפשרות השניה היא להודות בטעות הקטנה כשהיא מתרחשת, ואף שהדבר יחייב אותו לעבור תקופה מסוימת של חוסר נעימות - זו ההתייצבות האמיצה מול המציאות. הבה נלמד כולנו להיות מסוגלים להודות בטעות כשהיא מתרחשת ולקדם באומץ את המחיר שהטעות דורשת, ולא להתדרדר במדרון החלקלק של המשבר.


ה. התאבדות אינה מוצא. אנו כחברה נתבעים היום יותר ויותר למצוא את הדרכים לאלה שהעולם סגר עליהם למצוא את הדרכים לצאת ממבוך זה ולא לשלוח יד בנפשם. עניין זה דורש דיון לעצמו, אך דווקא בשל העובדה כי התאבדות היא מחלה מדבקת, והיא הופכת להיות סוג של פיתרון לבעיות - אנו צריכים להידרש לסוגיה זו.


 


ממשבר ומכאב אפשר להיבנות. זאת עושים כאשר עוזבים את צדדי הרכילות ומניחים לכואבים לכאוב את כאבם, ומתרכזים בתיקון שניתן להעצים בעולמו של המשבר.

 

 

בית המדרש