ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אמונה על סדר התורה שבכתב (15):קין והבל (2) יחסי אדם וא-לוהים

ע"י: הרב יובל שרלו

סיפור קין והבל כולל בתוכו את הפעם הראשונה בה הקריבו בני אדם קורבנות. זוהי אפוא ההזדמנות ללמוד כמה דברים עקרוניים על יסודות ההקרבה - הן במישור התיאולוגי והן במישור הקיומי.

לעיון בשיעורים קודמים
יחסי אדם ואלוקים:


סיפור קין והבל כולל בתוכו את הפעם הראשונה בה הקריבו בני אדם קורבנות. זוהי אפוא ההזדמנות ללמוד כמה דברים עקרוניים על יסודות ההקרבה - הן במישור התיאולוגי והן במישור הקיומי. אנו נצעד בעיקר בדרכו של הרמב"ן, אשר ביסס על סיפור קין והבל את טענתו העיקרית כנגד הרמב"ם. הרמב"ם כידוע, ביאר את נושא הקורבנות בדרכים שונות. בסוף הלכות מעילה (ח, ח) אמנם כתב כי מדובר בחוקים ("וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא"), אולם במורה הנבוכים ביאר כי הקורבנות היו הדרך של התורה להתמודד כנגד העבודה הזרה והתפיסות השגויות של עובדי הכוכבים:


ואומר כבר אמרה ה'תורה', כפי מה שפרש אונקלוס, שהמצרים היו עובדים מזל טלה, ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן - אמר, "הן נזבח את תועבת מצרים", ואמר, "כי תועבת מצרים כל רועה צאן". וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים - ולזה היו קוראים לשדים 'שעירים' - וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי 'משה רבינו', "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'". ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אכל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב 'עובדי עבודה זרה', וכולם היו מגדילים זה המין מאד...


ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד מן הבהמה, "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל האלוה, ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות, אשר הם חליי הנפש האנושית, בהפך אשר בקצה האחר. - ומפני זאת הכונה בעצמה צוינו לשחוט 'כבש הפסח' ולהזות דמו ב'מצרים' על השערים מחוץ - לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם, ולהביא להאמין, שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סיבה ממיתה הוא המציל מן המות, "ופסח יי על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" - גמול פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקים אותו 'עובדי עבודה זרה'. זהו הטעם בבחירת השלושה מינים האלה לבד לקרבן - מחובר אל היות אלו השלושה מינים גם כן נמצאים מאד, ולא כמעשה 'עובדי עבודה זרה' שהיו מקריבים האריות והדובים והבהמות המדבריות - כמו שזכר בטומטום.


חשוב להדגיש כי משנת הרמב"ם על הקורבנות מורכבת יותר, ובמקומות אחרים הוא כותב דברים אחרים (מעילה ח, ח לדוגמה). אנו מביאים רק חלק מדבריו כדי להכיר את סוג הטיעון, ולא בירור יסודי במשנת הרמב"ם. חלק ממשנת הרמב"ם בארנו במקום אחר, ראו


הרמב"ן חלק על הרמב"ם בחריפות, בין מסברא ובין בהוכחה היסטורית:


והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח:


וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם... ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם:


והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח. וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד), ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל...".


המחלוקת היא אפוא על השאלה האם הקורבנות הם דבר טבעי לאדם, או שהוא קלקול והתדרדרות. במשנת הרמב"ם (כפי היא מופיעה במורה הנבוכים) מקור הקורבנות אינו האדם בשיאו, אלא בקלקולו. לעומת זאת, לדעת הרמב"ן, הרצון הפנימי להקריב הוא חלק מאישיותו של האדם, ודרכי אמונתו, ועל כן הוא התחיל להקריב כבר מלכתחילה.


כדי לפענח את הצורך והרצון בהקרבה ניתן להקביל זאת לחיי האהבה, באותם דרכים שנביאי ישראל עשו זאת פעמים רבות. הנביאים לימדו כי אפשר להעמיק הרבה בשאלות אמונה אם לומדים אותן מההיקש הקיים בין אמונה ואהבה. גם אהבה היא ביסודה רגש אפלטוני, אולם האדם האוהב מבקש לבטא את אהבתו גם בביטויים גופניים מעשיים; לא זו בלבד, אלא שהבעות פיזיות אלה גם תורמות לאהבה עצמה, ומשלבות את כל אישיותו בתוך עולמה של האהבה. הדברים נכונים גם ביחס לאהבת א-לוהים: אף היא ביסודה אמונה פנימית עמוקה ביותר, הנוגעת בנימי הנשמה ביסודות המהותיים ביותר שלה; אף היא מבקשת את ההופעה המעשית שלה, והאדם מבקש לבטא את אמונתו בא-לוהים בדרכים מעשיות. עולה מפרשתנו כי הקורבנות אפוא אינם נטע זר כי אם חלק אורגני בעולמו של הקב"ה.


הדגשת הקורבנות בעולמו של האדם מאפשרת להתמודד עם השאלות התיאולוגיות הרבות ביחס לקורבנות. כל הנביאים הדגישו כי אין ריבונו של עולם זקוק לקורבנות, והם לא מכוונים לסיפוק צרכיו. משורר ספר תהלים הביע זאת בצורה הטובה ביותר בפרק נ':


לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים:


כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף:


יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי:


אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ:


הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה:


לימוד פרשת קין והבל מכוון את הקורבנות למקום אחר - לאדם, ולאור זה ניתן לבאר יסודות רבים בהלכות הקורבנות.


 


עניין שני בתחום הקורבנות הוא השאלה מפני מה לא שעה הקב"ה למנחת קין, ואילו למנחת הבל שעה. שאלה זו אינה היסטורית בלבד, אלא מהותית ביותר: עולם הקורבנות הוא עולם מורכב ובעייתי ביותר, בשל יסוד שני שהדגישו נביאי ישראל: הקורבנות אינם עומדים בפני עצמן, ואין הם רצויים תמיד ובאופן אוטומטי. הם הדגישו לדוגמה כי הקורבנות מחייבים בסיס של תיקון חברתי והתנהגות מוסרית. כל הנביאים כולם הדגישו יסוד זה בעוסקם בקורבנות. לפיכך, השאלה מתי ריבונו של עולם שועה לקורבנו של אדם ומתי לא היא מהותית ביותר.


אנו מכירים שני כיווני מרכזיים העונים על שאלה זו בהקשר של סיפורנו. אנו מצטטים כאן דברים שכתבנו במקום אחר:


דבריו של רש"י שקין הביא מכל מה שהוא גידל והבל הביא "מבכורות" הצאן (מן המובחר דווקא) מדגישים את ההבחנה בין קורבנו לקורבן הבל. נראה כי מעשהו של קין אינו נובע מקמצנות וקין לא חס על ממונו, ועל כן לא הביא את המנחה המושלמת למזבח ד'. התורה הפנימית אינה רואה את מעשהו כקמצנות, כי אם כדבר מה היונק מעולם החסד דווקא - "... שישא קין את אחותו משום עולם חסד יבנה" (סנהדרין נח, ע"ב). חסד זה אינו מבחין בין טוב לרע, ובין הראוי לבוא לפני ד' ובין זה שאינו ראוי לבוא שם. אין בו סולם כלשהו למדידת התוך הפנימי, וכולו נובע מתוך זרימה עוצמתית ללא גבולות. החסד הבלתי מוגבל מביא נזק לעולם לא פחות מחסרונו של החסד, ואף התורה רמזה על כך באומרה כי עריות הן חסד, אלא שזהו חסד אסור. קין לא ידע את תורת האיסור שבאי בחירה פנימית בין טוב לרע ובין הראוי לעלות על מזבח ד' לבין מה שנאמר עליו "הקריבהו נא לפחתך" (מלאכי א', ח'). הרבה אנו יכולים ללמוד מעמדה זו ומהביקורת הא-לוהית עליה.


סוגיה שניה היא סוגית הרצח, שלכאורה אינה קשורה בסוגיה הראשונה כלל ועיקר - הראשונה עוסקת בעניינים שבין קין לבין קונו, והשניה שבין קין לבין אחיו. בסוגית רציחת הבל כתב הרב קוק זצ"ל (אנו נעסוק בסוגיה זו באריכות בשיעורים הבאים):


 לא שעה ד' אל קין ואל מנחתו מפני הרשעה שהייתה בו אחוזה; אותו הרצח, שיצא אל הפועל אח"כ, היה גנוז וספון בכוח גם בעת הבאת הקורבן מפרי האדמה, וקרבן זה תועבה הוא, הוא הוא המגביר את כל כוח רע, והחטאת הרובץ על הפתח הוא מתגבר ומתאמץ ע"י ריח הקודש שהוא קולט אל קרבו ומהפכו לתכונתו. כה סובבת והולכת היא הקינות הרשעה, החפצה שתיטב בעיני ד', שד' ישעה אליה ואל מנחתה, ובחובה יודעת היא היטב, כי מאס ד' בה ופניה נופלים וחרה לה מאד וכעסה אגור בתוכה, ובכל עת מצוא הנה יד הרוצח מתגלה, צביון החטאת, שאליה תשוקתו של הדם הקיני, מתראה בכל תועבתו (אורות עמ' לב).


לאמור: הרצח כבר היה טמון בקורבנו של קין, דבר שכאמור מתאים מאוד לדברי הנביאים.


 


סיכום:


מסיפור הקורבנות הראשונים ניתן ללמוד את כל יסודות הקורבנות: את המקום שלהם בעולמו של האדם; את אי-ההזדקקות הא-לוהית לקורבנות; את השאלה מה מקריבים - את המובחר או את הכל; ובעיקר - את השאלה מהו הרקע הרוחני והמוסרי שהקורבנות מתרחשים בו.  

 

 

בית המדרש