ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עקרותה של רחל-לקח לדורות

ע"י: הרב יובל שרלו

במאמר זה דן הרב שרלו בצורך הגדול להיות רגישים כלפי משפחות חשוכות ילדים עקב עקרות ובעיות בריאותיות.

 


זוג שאינו מצליח להביא פרי בטן לעולם נמצא במצוקה קשה ביותר. דברי רחל אמנו מעידים על כך בצורה החזקה ביותר: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". יעקב אבינו אינו מבטא את הכאב בשל העובדה שלו עצמו יש ילדים מלאה, ואף אלקנה לא הבין את כאבה של חנה באומרה לה "הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים". בשעה שהדבר מתרחש בעולמם של שניהם גם הבעל וגם האישה חשים בצורה עזה ביותר את המצוקה הקשה. לדעת חלק מהפרשנים, רחל אמנו לא רק מבטאת את כאבה הגדולה ואת עמדתה כי אולי טוב מותה מחייה, אלא שהיא אף מאיימת בסוג מסוים של התאבדות, באומרה "מתה אנכי".


ההתמודדות עם המציאות הזו נעשית כמו כל התמודדות בשני מישורים. מישור אחד הוא הניסיון לשנות את המציאות, ולא לקבל אותה כפי שהיא. בשנים האחרונות הולכות ומתפתחות טכנולוגיות הפריה שונות, המאפשרות לזוגות רבים שלא היה אפשר בידם ללדת בעבר לזכות בפרי בטן משל עצמם. זהו חלק מהאידיאה של צלם אלוקים שבאדם, שנועד על ידי ריבונו של עולם לשכלל ולשפר את העולם, ולא לקבל אותו כפי שהוא. זהו השורש ההלכתי המתיר ואף מחייב ניסיון למצוא מזור לכאב הגדול של כל אדם, ולנצל את היכולת האנושית לשנות דברים הנראים כמו גזירה א-לוהית. טכנולוגיות אלו מוכרות היטב על ידי ההלכה, וההלכה מתייחסת להיבטים השונים הקשורים בהם. שינוי המציאות אינו נוגע לטכנולוגיות רפואיות בלבד, אלא הוא גם חלק מעולם הלכתי, הנתבע ונענה למצוא את אותם פתרונות יחידאיים למצבים בהם נדרשת התערבות הלכתית. פוסקי ההלכה יושבים על המדוכה, ותרים באופן מתמיד אחר דרכים הלכתיות הנענות הן לתביעות הנאמנות להלכות הנוגעות לטהרת המשפחה ולתחומים הלכתיים נוספים, והן לתביעות ההלכתיות הנובעות מהחובה לאפשר ללדת ולזכות את כל החפץ בכך בילדים משלהם. מדינת ישראל בולטת בעולם במעמד הטכנולוגיות הרפואיות בה, בתקצוב הממשלתי של הפריות חוץ גופיות ובחקיקה מתקדמת מאוד המאפשרת שימוש בכלים המתחדשים בכל יום.


המישור השני הוא מישור ההתמודדות עם מה שלא ניתן לשנות, ובעיקר עם מה שלוקח הרבה זמן. ההתמודדות היא הן של בני הזוג עצמם, והן של הסובב אותם. פרשת השבוע שלנו ודברי חכמים מתייחסים גם לתגובתו של יעקב אבינו למצוקה של רחל. הדברים הנאמרים בפסוק קשים: "ויחר אף יעקב ברחל, ויאמר: התחת א-להים אנכי כי מנע ממך פרי בטן ?". דברים אלה של יעקב מנותחים על ידי חז"ל, והם אומרים כלפיו "א"ל הקב"ה: כך עונים את המעיקות ?". קשה למי שעומד מבחוץ להבין את עוצמת הכאב. לא זו בלבד, אלא שזוגות שונים מצפים לתגובות שונות מהחברה הסובבות: יש המבקשים לדבר על כך, ויש המבקשים לשאת את הכאב לבד; יש השמחים בשמחת אחרים בלידה, ויש הרואים בכך סטירת לחי להם עצמם; יש המצפים כי הסובבים אותם יציעו להם דרכי התמודדות ויש המבקשים שלא יתערבו. לא זו בלבד, אלא שאותו זוג עצמו עשוי לחפוץ ביום אחד תגובה אחת וביום אחר תגובה אחרת.


מה אפוא אנו לומדים ? אנו לומדים מתגובת המדרש ליעקב את המנגינה הכללית. מנגינה זו היא מנגינה של רגישות ועדינות, זהירות וצעידה על קצות האצבעות, שותפות והטמעת הכאב הגדול של מה שעדיין לא התרחש. מנגינה זו מחייבת את הסובבים לקרוא היטב את מה שמבקש הזוג הנמצא בקרבתם וכואב את העובדה שעדיין לא זכה לפרי בטן, ולהטמיע את ההכרה כי כל זוג מבקש דבר מה אחר, ולכל אחד חיבוק משלו ותמיכה אחרת. עצם העובדה שהסובבים רגישים וכואבים, עצם העובדה שהם שותפים בתקווה ובאמונה, ועצם העובדה שהם חלק מהתפילה ומהטיפול - היא עצמה תמיכה מרובה, והכל בזהירות, בעדינות וברגישות.
שבתון פרשת ויצא תש"ע

 

 

בית המדרש