ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אמונה בעיניים פקוחות

ע"י: הרב יובל שרלו

כיצד להתייחס לשאלת זמן כתיבת הפסוקים שבתורה?מה נאמר על פסוקים שברור שנכתבו אחרי מות משה?על כך בדברים הבאים

 


בסיומה של פרשת השבוע אנו מוצאים את אחד הביטויים הקשים ביותר בעימות שבין אמונתנו בהיות התורה כולה נתונה מפי משה רבינו אדון הנביאים ובין הכתוב בה. התורה אומרת "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". על פי פשוטו של מקרא עולה לכאורה כי פסוקים אלה נכתבו הרבה אחרי מות משה רבינו, שהרי מלך ישראל הראשון הוא שאול ?! שאלה זו לא נתחדשה בעת החדשה, כי אם מצויה בדברי הראשונים, והם שהציעו פירושים שונים לשאלה זו. רש"י התעלם מהשאלה; ראב"ע הביא בדבריו את שני הפירושים המקובלים בראשונים: האחד כי מדובר בפסוקים שנכתבו על ידי משה רבינו בדרכה של הנבואה, וריבונו של עולם גלה את סודו כי אכן יעמדו בעתיד שמונה מלכים מעשו לפני מלוך מלך לבני ישראל; השני הוא כי ה"מלך" הוא משה רבינו, שהרי הוא תפקד כמלך, ואף נאמר עליו שהוא מלך "ויהי בישורון מלך".


האם ראוי כי נעסוק בשאלה זו ? רבים סוברים כי אין להעמיד בפני עצמנו את השאלות המכוונות של ביקורת המקרא, שכן שאלות אלה עלולות לזרוע את זרעי הכפירה. בתורה עצמה אנו מוצאים פסוקים רבים המהווים אתגר לאמונה הרווחת בדבר דרכה של התורה, וראב"ע כמו גם ראשונים אחרים העלו בעיות אלו לא פעם אחת; גם חז"ל היו ערים למקומות בהם יש מקום לכופרים למצוא עוגן לכפירתם, ואף הם עימתו לדוגמה את האמונה הרווחת שמשה רבינו כתב את התורה כולה עם שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה. ברם, יש בינינו הטוענים, ויש גם היגיון בדבריהם, כי "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", וכי אם מתעוררת שאלה - יש להשיב עליה, אך טוב שלא להיכנס למקומות בעייתיים אליהם אין חובה להיכנס.


ברם, תפישה זו עלולה להביא למציאות ששכרה בהפסדה וזאת משתי סיבות. סיבה ראשונה - פרקטית - היא העובדה כי חלק מבוגרי החינוך הדתי לגווניו השונים נתקלים בשאלות אלו בגילאים מבוגרים, חשופים מכל יכולת התמודדות. לא זו בלבד, אלא שפגישתם עם השאלה בגיל הבגרות גורמת לחלק לא קטן בהן איבוד האמון ברבותיהם  - בין אם מדובר בבוגרי ישיבות ובתי ספר לבנים ובין אם מדובר בבתי ספר לבנות. קשה למנות את מספר הסטודנטים ושאר בוגרי המוסדות החינוכיים שטענו בפניי כי למעשה הם סוברים כי רימו אותם, ולא לימדו אותם את יסודות האמונה כפי שהם, והם חושפים את העובדה כי הסתירו מפניהם את האמונה האמיתית על ידי הטמנת שאלות מסובכות עמוק באדמה.


הסיבה השניה עמוקה הרבה יותר. אנו נתבעים להאמין בעיניים פקוחות ולא בעיניים עצומות. במקום בו יש שאלה גדולה האמונה האמיתית מתעצמת בכך שיש תשובה גדולה עוד יותר ומשמעותית עוד יותר ("אמר רבי שמלאי: כל מקום שפקרו המינים תשובתן בצדן"). לא הותר לנו להסתיר דבר מתורת ד' האמיתית, ומדובר למעשה בדרך הסוטה באופן מהותי מאמונתם העמוקה של חכמים ושל הראשונים. הם לא הסתירו - אלא שאלו, התמודדו וענו. לא זו בלבד, אלא שהם מביאים בדבריהם גם את הדילמה עצמה, ובמדרשי חז"ל בסופו של דבר נאמר כי הקב"ה הניח מקום למינים לטעות: "אמר לפניו רבון העולם: מה אתה נותן פתחון פה למינים, אתמהא ?! אמר לו: כתוב, והרוצה לטעות יטעה".


צורת לימוד זו ואמונה זו אינה משפיעה על תלמוד תורה בלבד. היא משפיעה על כל מבנה האישיות, ומטמיעה בנו את ההכרה כי אנשי אמת אנחנו, ואין אנו בונים את העובדות כפי שהן נוחות לנו, אלא כפי שהן באמת, ומתמודדים עם המציאות בטענות שאינן טענות שווא כי אם טענות אמת. חינוך ברוח זו קושר את האדם למידתו של הקב"ה - ראש דברך אמת - ומעצים אותו במדרגות גבוהות הרבה יותר.  
המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לפרשת וישלח תש"ע

 

 

בית המדרש