ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם האמונה הדתית היא הגורמת לשפיכות דמים?

ע"י: הרב יובל שרלו

אחת הקלישאות ביחס לאמונה הדתית היא האחריות שלה לשפיכות דמים בעולם. הטוענים זאת מתעלמים מהעובדה כי במאה הקודמת למניינם נרצחו כ 150,000,000 מליון בני אדם, על ידי שלושה רוצחים: מאו טסה טונג, סטאלין והיטלר יימח שמם וזכרם, והם בוודאי לא היו אנשי דת.

 


אחת הקלישאות ביחס לאמונה הדתית היא האחריות שלה לשפיכות דמים בעולם. הטוענים זאת מתעלמים מהעובדה כי במאה הקודמת למניינם נרצחו כ 150,000,000 מליון בני אדם, על ידי שלושה רוצחים: מאו טסה טונג, סטאלין והיטלר יימח שמם וזכרם, והם בוודאי לא היו אנשי דת. ברם, נכון יהיה לומר כי ישנו פוטנציאל שפיכות דמים בכל אידיאולוגיה, שכן פעמים שהאידיאולוגיה נוקטת באותה לשון נוראה של "כשחוטבים עצים ניתזים שבבים", ובשם הרעיון הכללי מוחקת את קיומו של הפרט ושל היחיד (הסכנות שבחוסר אידיאולוגיה הם בסיס לדיון נפרד). על כן, אחד הפתרונות המשמעותיים הוא רתימת אידיאולוגיה כלשהי לתיקון עולם ובניינו, ועל ידי כך ריכוך הסיכון הקיים בה. בוודאי שהדברים נכונים ביחד לאמונה הדתית, ובוודאי שבוודאי שהדברים אמורים כלפי תורת ישראל, שהקשר בינה ובין תיקון עולם ועשיית צדקה ומשפט אינו קשור לסכנות שפיכות הדמים, כי אם נמצא ביסודה המהותי, מורשת אבותינו הקדושים והאמהות.


במציאות חיינו בארץ ישראל אפשר לנסות ולעשות פעילות חיונית זו - רתימת הדתות לאותם דברים בהם הן מאוחדות, מתוקנות בנימוסין ומרככות את הטבע האנושי. כיום לא זה המצב: כיום העולם הדתי הוא בין מזיני הסכסוך, בעיקר מאותן תפישות דתיות איומות הדוגלות בגי'האד שעניינו ריבוי שפיכות דמים בעולם, וגם חזון הנצרות שלא הצליחה לעקור מעצמה את שנאת היהודים עד תום אינו עולה יפה. במישורים אחרים לחלוטין, הדביקות שלנו בארץ אבותינו ובמפעל ההתנחלות כמו גם השימוש המנוכר במילה "שלום" על ידי אנשי שמאל להצדקת עמדותיהם הביא לסלידה פנימית שלנו ממילה זו, והיא הפכה ממילה המבטאת את שמו של הקב"ה, למילה המיועדת לכביסת מילים ושאינה מתנגנת יפה בפינו. אולם אולי אפשר מעט אחרת, ואולי אפשר שדווקא האמונה בריבונו של עולם תהיה בסיס משותף לפעילות חיובית. זו בדרכם של ראשוני ישראל, אשר הצליחו לראות בתוך ענני הרשע והערפל של דתות אחרות גם את החיובי והחיוני שבעצם קיומן, וגם את העובדה שיש לתת משקל הלכתי לשינוי שחל בהן, כגון במשנת המאירי ובמשנת רבינו תם. לא זו בלבד, אלא שלעולם מפעם חזון אחרית הימים שלנו "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", ובוא כל העמים כולם להר בית ד' "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים".


חלק מחזון השיח הבינדתי הוא אינו דברי נימוסים והעמדת פנים, אלא הירתמות משותפת לאותם דברים בהם מאמינים כל עובדי הא-לוהים במישור העקרוני. בעיקר אמורים הדברים כלפי החיוניות של ההתנהגות האתית: המאבק באלימות וברשע, החתירה לשלטון נקי משחיתות, הניסיון לצמצם ביחד את הפריצות ברשות הרבים הציבורית, הסוגיות הנוגעות לאתיקה רפואית מתוך הכרה כי החיים של כולנו ביד ד' הם, ואף האתיקה של אנשי האמונה עצמם, שאינה שפה המקובלת מספיק על נושאי תפקידים דתיים, ושנביאי ישראל הזהירו מאוד מפני המדרון החלקלק בו נמצאים אנשי האמונה עצמם (די לנו אם נזכיר את בני עלי, וכן את הכוהנים נגדם דיבר הושע הנביא כדי להיות ערים לכך). אולי הפעילות המשותפת בתחומים האתיים מתוך אמונה בריבונו של עולם אחד, על אף חילוקי הדעות במשמעויות המעשיות של הדברים, תקדם שני עניינים חשובים: את המעשה הראוי מצד עצמו ותיקון החברה משחיתותה, ואת הפיכת עולם האמונה למגביר אור וקודש בעולם על פני שפיכות דמים.


הדבר קשה מאוד. לא זו בלבד שאין אנו חפצים בערבוב, ושהמאבק התיאולוגי נתבע על פי ההלכה, עוד אנו רואים במו עינינו כיצד אנשי דת מדתות אחרות מזינים את שפיכות הדמים באזורנו. ואף על פי כן, ב"ה נשמעים קולות שונים בתוך עם ישראל וכן בדתות אחרות כי הגיע הזמן לבחון גם אפשרות נוספת, בלי לבטל את האמונה העמוקה בייחודו של עם ישראל בארצו, ואולי להביא יותר ברכה ויותר אור בעולם.


המאמר פורסם בעלון 'השבת' של צוהר לשבת פרשת וישלח תש"ע

 

 

בית המדרש