ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מכתב לתלמידי הישיבה בוגריה ותלמידיה בעתיד על סוגיית ישיבות ההסדר בעת הזו

ע"י: הרב יובל שרלו

במכתב זה פורס הרב שרלו את עמדתו החינוכית בנושא ישיבות ההסדר והיחס לצבא לאור הסוגיות האחרונות שעלו


·        עד עתה לא הבעתי בפניכם את עמדתי ביחס לפרשת הרב מלמד הי"ו. עשיתי זאת בשל רצון להנמיך להבות, ובשל מחשבתי כי טוב יותר שרבני ישיבות ההסדר יביעו עמדה משותפת ולא יעמיקו את המחלוקת. אני שמח מאוד כי בישיבה אתמול הושגה הסכמה רחבה מאוד לקו המתנגד נחרצות להפגנות בצבא, וכן בנושאים נוספים, אם כי מחלוקות רבות נותרו בעינן וטוב שכך. כעת אני מרגיש חופשי לפרוש בפניכם את תפיסת עולמי. אני מנסה לחנך אתכם להקדים דברי בית שמאי לדבריכם, ולהקשיב היטב קודם כל לדעות החולקות עלינו. אין טעם של ממש להקשיב לדברי התומכים. השקעתי אפוא זמן רב כדי לעבור על הטיעונים כולם, ולבחון אותם במבחן התורה המוסר וההיגיון. מעבר לכך, את הערכתי הגדולה לרב מלמד הי"ו לעולמו הפסיקתי הבעתי בפניכם פעמים רבות בעבר, והערכה זו לא נפגעה גם בחודשים האחרונים. ברם, בימים האחרונים נטלו חלק מהשותפים במחלוקת את הרשות לקבוע מה רבנים אחרים ובתוכם אני סובר, בהכרזה כי "כולנו הרב מלמד", וכי רוב ראשי הישיבות תומכים אבל מתביישים לומר את עמדתם בקול גדול. אני רואה בדברים האלה בראש ובראשונה שקר, ואתמול הוכח הדבר, אולם משהו הרבה יותר חמור מזה, והוא ניסיון להשליט על הדיון הציבורי התורני עמדה אחת בלבד, שאני כמובן סובר שהיא מאוד מאוד לא נכונה, ולא זו בלבד, אלא שהיא מזיקה מאוד. על כן לא נותרה ברירה אלא לכתוב את הדברים הבאים בצורה המפורשת ביותר. מכתב זה נכתב גם לכבודם של עמיתיי, ראשי ישיבות ההסדר, בשל דברים חמורים שנאמרים נגדם ולא פסקו גם לאחר הישיבה המשותפת.


·        לא אסתיר את תסכולי הגדול כי אנו עוסקים בנושאים אלה כעת. בשבוע שבו מוכרע גורלה של ארץ ישראל בשאלת גלעד שליט ושחרור רוצחים מתועבים כמו גם בשאלת התיקון לחוק האזרחות, בשבוע שבו הוכרעה הכרעה משמעותית ביותר – הלכתית אתית וחברתית - בנושא של חיים ומוות בתחום סל הבריאות, בשבוע שבו נעשה ניסיון לחסל עיתון בעזרת חקיקה ספציפית ובדרך המבקשת להשתלט גם על חופש המידע והדיבור (במקרה זה, זו סוגיה הרבה יותר חשובה מאשר זו שאנו דנים בה כעת) – אנחנו עוסקים בשאלת הנפת שלטים במסדר צבאי. בשל העובדה שאני מחויב לפרוש את משנתי בפניכם אני עוסק בשאלה המטרידה אתכם – ישיבות ההסדר, אולם מבקש כי לאחר מכן נשוב בראש ובראשונה לתלמוד תורה, ובשעה שאתם עוסקים בשאלות המהותיות האחרות תעסקו בנושאים החשובים ביותר מבחינה תורנית, אתית ומוסר הנביאים כפי שאנו מתחנכים בישיבה.

·        עוד קודם לנושא עצמו אני מבקש גם להגדיר את מסגרת השיחה: בשבועות האחרונות שוב עולים הפועל "צייתנות" בהטיות שונות בדרך המגדירה את היחסים בין ראש הישיבה ובין התלמידים. אני מדגיש בפתיחת הדברים כי אני מקווה מאוד שאתם לא מצייתים לי אלא לריבונו של עולם. אני רואה בכם בעלי צלם א-לוקים, שיש להתייחס אליהם כאנשים מבוגרים שחובת ההכרעות השונות מוטלת על כתפיהם. לא זו בלבד שאיני דורש ציות – אני רואה בה היפוך דרכה של תורה. "לא תגורו מפני איש", וקבלו את ההכרעות שלכם בעצמכם. בדרכם של חז"ל שהיא הקו החינוכי של ישיבתנו – הקשיבו היטב לדברי האוסרין ולדברי המתירין, דברי המטמאין ודברי המטהרים, וקבלו את ההכרעות שלכם באומץ. אני פורש את משנתי בפניכם כדי שתשמש בסיס לדיון ולא פקודה לציות. אנחנו מגדלים אריות ולא נמושות.


·        תוצאות הנפת השלטים, התמיכה בהן והעמדות הננקטות כיום בפומבי עד כה הם ברורות מאוד: קבוצת הנאמנים לארץ ישראל בעם ישראל עוברת שינוי גדול. האמצע – הולך ונעלם. יש יותר תומכים בצורה עוצמתית במאבק על כל ארץ ישראל והתחושה היא שבמשפחה פנימה יש עוד כמה מאות או אלפי קולות יותר נחושים וחד-משמעיים; אנו פוגשים כמה מאות או אלפים, בעיקר בני נוער, נחושים יותר ולהוטים יותר להתעמת. ברם, לא זו השאלה. ארץ ישראל תישאר בידי עם ישראל רק אם עם ישראל ירצה בכך, ומספר הרוצים בארץ ישראל בדרך זו הולך ופוחת, וחורבנה הולך ומתקרב. המאבק נגד ההקפאה סובל גם הוא מכוח הסטת הדיון לשאלת ישיבות ההסדר. הדבר נכון גם ביחס לזהותה היהודית של המדינה, ולקשר בין עם ישראל לתורתו. ההכרזה כי "הקב"ה לפני המדינה" מפעימה כמה מאות ואלפים (ועוד נעסוק בכך בהמשך), אולם דוחקת ומחייבת למעשה את כל האחרים הרואים חשיבות עצומה במדינת ישראל ובצבאה לברוח מזהות יהודית זו ומקשר עם ריבונו של עולם. אנחנו דוחפים במו ידינו את עם ישראל לתהומות איבוד רצונו להיות חלק מהברית עם ריבונו של עולם  גם עם ישראל הולך ונקרע באופן פנימי, ואפילו בתוך ההתיישבות עצמה נאמרות דעות ההולכות ומשמאילות. הציונות הדתית המרוסקת ממשיכה בדרך זו – לא בשל עצם קיום הויכוח אלא בשל הסיסמאות הנאמרות בו. אל נא נטעה בטעות האופטית, ואל נא נשכח את מה שאריע בבחירות האחרונות בתוך המחנה הציוני הדתי כאינדיקציה לדעות האמיתיות של הציבור. עובדות אלו לעצמן אינן טיעון, ובדרך אמת זו יש לצעוד גם אם תוצאותיה בעייתיות. ברם, עובדות אלה מהוות סיבה שלא ניתן עוד לשתוק, ושמעתה מוטל על הרוב הדומם לבטא את משנתו הרוחנית והמעשית בדרך שתשקם את האסון שאנו מביאים על עצמנו.


·        גם ישיבות ההסדר מוצאות עצמן במקום חורבני. תחת היותן מקור לגאווה, לזהות, להשתייכות, לקירבה לריבונו של עולם ולאהבת הארץ והעם כעת הן מזוהות עם נושאים אחרים לחלוטין. הן לא מסוגלות למלא את שליחותן הכלל ישראלית בשל המקום אליו הן התדרדרו. במקום לקדש שם שמיים בפעילותן המורכבת (וראה בהמשך) הם מוגדרות על ידי רבים רבים כמקור הסכנה למדינת ישראל. כאמור לעיל, גם זה לא יסוד הטיעון, ואין לנו עניין לקדש שם שמיים על ידי מחיקת הזהות האמיתית של ישיבות ההסדר. טיעון זה נועד רק כדי לשמש מבוא לשאלה מי שם את הקב"ה במוקד, ומי ממלא את השליחות שלו בעם ישראל ביתר שאת. על מי מוטלת האחיות לדרדור מעמדם ושליחותם של תלמידי הישיבות ורבניהן ?


·        השאלה העומדת לדיון אינה שאלת היחס למדינת ישראל, לציונות ולחוק בלבד. בכלל נראה לי כי שאלות אלו שייכות יותר לעבר, ואט אט אפילו היהדות החרדית מיישבת את יחסה למדינת ישראל בצורה מסוימת, ואט אט תשקע שאלה זו לתחום ההיסטוריה. כל זמן מאיר בתכונתו, ולכל תקופה מסוימת יש את הנושא המעסיק את החיים בתקופה זו. לפני כמאתיים שנה הייתה זו שאלת המודרנה; במאה השנים האחרונות העסיקה את היהדות כולה – מהבונדאים הרוסיים ועד נטורי קרתא – שאלת הלאומיות; אנו עומדים כבר בעיצומה של תקופה שנראה לי כי השאלה העיקרית העומדת לפתחנו היא שאלת זהותו של היחיד מול הא-לוהים ומול ה"אחר". את הרעיון הזה שמעתם מפי פעמים רבות, ואתייחס לכך במסגרות נוספות אך לא לשם כך נועד מכתב זה. אדגיש רק כי בסוגיה בה אנו עוסקים אנו נפגשים עם שאלת המקום הרחב שאנו פותחים בליבנו לריבונו של עולם, היחס בין פתיחה זו לבין עמדותינו הפוליטיות והמוסריות, מקומם של ההסכמות שבין בני אדם מול ציווי ריבונו של עולם ועוד ועוד. אשרינו שאלו השאלות בהן אנו עוסקים.


·        אחת הדרכים המכוערות לניהול דיון רוחני הוא לקבוע מהן העמדות של הצד השני בצורה מעוותת, לייחס לעצמך את האמת, ואז לתקוף אותן על אף שהויכוח לא מתנהל על כך. זוהי טכניקה האסורה על פי ההלכה, שכן במהותה היא שקר, הלבנת פנים והוצאת שם רע. את הדיון יש לנהל על מה שמתנהל בו הויכוח. לא זו בלבד, אלא שזה גם אחד המדדים הטובים ביותר כדי לחשוף האם הדיון הוא לשם שמיים או חס ושלום לא: מהי רמת המאמץ המושקעת על ידי כל צד לבטא קודם כל את עמדת הצד השני ביושרה המלאה, ובנאמנות לדרך בה הצד השני מזדהה עם הצגת עמדתו. לאחר מכן מותר לתקוף, לבטל לחלוטין, לחשוף את האסון, לשלול וכדו' – ברמות הגבוהות ביותר של השלילה. אולם אלו שני שלבים שחייבים להקפיד בהם.


·        הדבר החמור ביותר מבחינת ניהול הדיון התורני הוא ייחוס כוונות זדון לצד השני החולק עליך. ניכוס העמדה כי הצד השני נגוע מסיבות שונות (פחד, מורא, תקציבים וכדו') הוא מעשה המנוגד לחלוטין למידת הביקורת העצמית, הענווה, האמת והיושר, ובוודאי שהוא רחוק מאוד ממה שלימד אותנו מורנו הראי"ה קוק זצ"ל: "והנה אינני נכנם כלל בהויכוח שבין "ציוני ציון" לה"אוגנדיים". ודאי נמצאים בשתי המפלגות אנשים ישרים ואוהבי-עמם באמת, שאינם פונים כלל ערף להעבר, כמו שישנם אנשים כאלה גם בין המתנגדים לעקר התנועה הציונית בכללה. סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח". ההנחה כי עמדת החולקים נמרצות על כל דרכו של הרב מלמד ורואים בה אסון נובעת בשל נמיכות קומה ושפיפות רוח, רצון לרצות את ה"פריץ" וכדו' – היא הנחה שחצנית ושקרית, המבטלת את כל מקומו של הדיון התורני בשאלה זו. כדי להבהיר זאת אדגיש כי כל מה שאני כותב במכתב זה נובע מהכרתי התורנית המוחלטת ולא משום סיבה אחרת. עמדתי זאת אינה חדשה, ואני סובר אותה כבר למעלה מעשרים שנים. העקירה מגוש קטיף אך חיזקה את עמדתי זאת, וכל ניסיון לתלות אותה בשר הביטחון הנוכחי או בכל סיבה צדדית אחרת הוא בראש ובראשונה אסור על פי ההלכה, מעבר להבל שבתוכן הדברים עצמו. אני מבין מדברי הרב מלמד כי גם כלפיו נורו חיצי לעג ובוז והאשמות חמורות, וכדי להסיר ספק אני מבקש להדגיש כדרכי כי הדבר נכון לגבי שני הצדדים, ודברים אלה חמורים מכל כיוון לכל כיוון. אני מאמין שאין בחור אחד בישיבה וממשיך דרכה שנקט בדרך זו.


·        אומץ הלב הציבורי נדרש אפוא מכל הצדדים. מצדו של הרב מלמד הי"ו ישנו אומץ לב בהתייצבות שלו מול השלטון ובסיכון ישיבתו; מצד הרבנים המתנגדים לעמדתו והרואים בה עמדה לא נכונה הלכתית וציבורית נדרש אומץ לב הן בשל הסיכון למוסדות שלהם מצד בחורים צעירים שמתרשמים מעמדות המתייגות את עצמן כעמדות ה"לכתחילה" היחידות, והן בשל האלימות המילולית ההולכת וגוברת במחננו כלפי אלה שעמדתם ההלכתית מובילה מהלך ממלכתי לכתחילה. הכותרת "לעמוד באומץ לב על אמיתתה של תורה" משותפת אפוא לכל המשתתפים בדיון, ואינה מנוכסת לצד אחד בלבד. גם הקביעה כי "רבנים נצטוו לומר את האמת התורנית הנראית להם, גם כאשר צריך לשלם על כך מחיר" היא נכונה ביחס לעמדות השונות בדיון זה. איני מבין מי נטל לעצמו את הרשות להורות לראשי ישיבות הסדר שחובתם להביע את עמדתם בחרות, כאילו הוא הפטרון על החרות ועל אי-הכפיפות, ואילו הם שייכים ליהודי המתרפס בפני הפריץ. על כן, טוב יהיה להתמקד בנושאים הנידונים בצורה הנקייה ביותר, ולא להתדרדר לאיסורי הלכה מפורשים המייחסים מניעים שאינם ראויים למשתתפים בדיון.


·        מעבר לכך, דיון הלכתי ציבורי צריך להיעשות ברמת הקפדה גדולה על טיב הטיעון, ועל היושרה שבו. חלק גדול מהטיעונים במחלוקת הנוכחית אינם מדויקים, ורב ראוי לשמו לא היה מקבל סברות כאלה בשיעור כללי שהוא מעביר. לא זו בלבד, אלא שצריך להיות קוהרנטי ועקבי, וכל טיעון שנאמר צריך להיבחן האם הוא היה מתקבל גם אם הוא היה נאמר על ידי הצד השני. אנחנו צריכים להיזהר מאוד שלא לנקוט בטיעונים שעקרונית אנו לא מסכימים איתם, גם אם במקרה הם משרתים את עמדתנו כעת, ועל כן אנו נוקטים בהם. הדבר הוא מעשה שאינו ישר ואינו הגון, אך גם מבחינה פרקטית ניאלץ לשלם על כל מחיר יקר, בשל העובדה שהוא יופנה כלפינו. דרכם של פוליטיקאים פעמים רבות לנקוט בדרך זו, אולם כאנשי תורה אסור לנו לאמץ את השיטה המגונה הזו.


·        לפיכך, נתחיל קודם כל בשאלה על מה לא מתנהל הדיון הציבורי: הדיון הציבורי הפנימי אינו מתנהל על השאלה האם הקב"ה קודם למדינה או לכל דבר אחר. איש הסובר כי יש דבר מה הקודם לציוויו של הקב"ה אינו יכול להיחשב כמי שמקבל על עצמו עול מלכות שמיים, ואינו יכול להיקרא רב בישראל. ניכוס העמדה זו היא כאמור לעיל מעשה מכוער ומעוות, ולמעשה הוא זה שמביא לתוצאות הרעות שהזכרתי לעיל, לאמור: למעשה נאמר בטיעון זה כי מי שאינו תומך ברב מלמד הי"ו ובדרכו אינו שם את הקב"ה בראש דבריו. קשה למנות את מספר העבירות הכלול במשפט זה. ברם, הוא גם שטות מבחינה פרקטית שכן למעשה הוא המחייב רבים להכריע אפוא שהקב"ה אינו מעניינם, ודוחק אותם מחיי האמונה. כל מי שסובר לדוגמה עמדות מרכז או "רחמנא ליצלן" עמדות שמאל מחויב על פי עמדה זו להכריע כי הוא שם את הקב"ה במקום שאינו המקום הראשון. האם זה עצמו אינה סיבה מספקת לדחות את הדברים מכל וכל ? כאמור לעיל, זו אחת הסיבות שהמחנה הרוחני הנאמן לארץ ישראל כתוצאה מעולמו הרוחני הולך וקטן מבחינה מספרית בד בבד עם הפיכתו לעוצמתי יותר, וזה שורש חורבן ולא שורש בניין. מכתב זה נכתב מנקודת מוצא שהקב"ה הוא מעל לכל, ואין דבר הקודם לו בשום תחום. השאלה העומדת לדיון היא מה הקב"ה ציווה, ומה מקומה של ההסכמה הלאומית הרחבה בציוויו של הקב"ה.


·        הדיון גם אינו על השאלה האם מותר לרב מלמד או לכל רב אחר להביע את עמדתו באופן חופשי. לרב מלמד מותר להביע את עמדתו התורנית, ולדעתי חובה עליו לעשות זאת כחלק מ"לא תגורו", בדיוק כפי שמוטל על החולקים עליו לעשות זאת. על החרות של הרב מלמד הי"ו אנו חייבים להיאבק שכם אחד ולא להניח לשום פגיעה בנושא זה, אך למעשה הדבר מיותר, כיוון שלו הרב מלמד היה ראש ישיבה שאינה ישיבת הסדר לא היה בא אדם בטענות אליו ומבקש להשתיקו. הטיעונים שאומר הרב מלמד הם טיעונים לגיטימיים לחלוטין, וחובה על כל אדם שוחר חופש ואמת להילחם על זכותו לומר אותם. ככל הידוע לי אין איש הסובר כי אסור לו להביע את עמדתו. הדיון הוא אחר לחלוטין ואכתוב על כך בהמשך.


·        ברמה עקרונית, בעתיד יהיה צורך לדון בשאלה עד כמה אנו נאמנים לאמת שלנו בתחום חופש הדיבור המוחלט, אולם דיון זה צריך להתנהל במנותק מהשאלה הרלוונטית העומדת עתה על הפרק. אנו מלמדים (כולל הרב מלמד הי"ו) שנים רבות את איגרת כ' של הכהן הגדול מאחיו, הרב קוק זצ"ל, ושם אנו עוסקים בסוגיות היסוד של גבולות חופש הביטוי. אל לנו לאמץ את השיטה הטוענת כי חופש הדיבור הוא בלתי מוגבל, כיוון שלמעשה אנו לא מאמינים בכך, גם בשל העובדה שאין תחום אחד שאנו סוברים שהוא בלתי מוגבל, וגם בשל המשמעויות המעשיות הנובעות מחופש דיבור בלתי מוחלט. כאמור, לא על כך הדיון כעת.


·        על מה אפוא הדיון ? הדיון מתרחש ברמות שונות, שכל אחת מהן אינה תלויה בשניה. השאלה מהי העמדה ביחס לעקירה מארץ ישראל אינה מונעת את ניהול הדיון על בסיס חופש הדיבור, ושני הנושאים האלה אינם מונעים את הדיון בנושאים אחרים ושונים ומגוונים.


·        הדיון הגדול אולם הבלתי רלוונטי למחלוקת הנוכחית הוא בשאלה האם מותר מבחינה הלכתית למדינת ישראל לקבוע את גבולותיה, ולהתיר או לאסור התיישבות במקום זה או אחר. דיון זה מתרחש כבר שנים רבות, עוד מימי תוכנית החלוקה, ולמעשה כל הטיעונים לכאן ולכאן נאמרו בנושא זה. במסגרת הבהרה זו אני מבקש להדגיש כי הטיעון כי מי שסובר שהדבר מותר למדינה מעמיד את המדינה לפני הקב"ה עושה מעשה נבלה בטיב הדיון ההלכתי, והדבר כמובן גם לא יצליח בידו. טוב יהיה אם לא כך נחנך את תלמידינו, אלא נחשוף בפניהם את העובדה כי "הללו אוסרין והללו מתירין" ועליהם לעשות אזניהם כאפרכסת כדי לשמוע את דברי כולם, ואז לפעול לאור צלם א-לוהים שלהם ולקבוע את עמדתם. הניסיון לטעון כאילו ישנה עדיפות לקבוצת רבנים אחת הסוברת את העמדה שאסור למדינה בשום תנאי ובשום מצב לקבוע גבולות אחרים, או כמובן גם לטעון את ההפך – הוא ניסיון שהוא פשוט שקר, הן כלפי א-לוהים והן כלפי אדם.


·        הקביעה כי מתן פקודה לעקירת מקום התיישבות בארץ ישראל הוא מעשה המנוגד לתורה באופן מוחלט אינה עומדת אפוא במבחן הדיון הרבני החלוק על כך, ובכך הדברים שונים מפקודה לחלל שבת. נזכיר רק כי על אף דבריו המדויקים והחריפים של הרב אברהם שפירא זצ"ל רוב מוחלט של ראשי הישיבות לא התייצבו ופסקו לתלמידיהם כי עליהם לסרב פקודה בעת העקירה בגוש קטיף. ניתן לומר אפוא כי הדיון הוא השאלה מה מעמדו של חייל המשרת בצבא כאשר רבו ומורו או עמדתו ההלכתית האישית או הקבוצתית מנוגדת לפקודות הצבא. זו שאלה שהתשובה כלפיה חייבת להיעשות באחריות ובשיקול דעת, כי היא לא נוגעת לשאלת ארץ ישראל בלבד, אלא בכלל לכל קיומו של הצבא. לא זו בלבד, אלא שהיא לא תיעלם לעולם, כיוון שגם בימים בהם כל עם ישראל ישמור מצוות תעמוד השאלה האם כל עמדה הלכתית של חייל בצבא פוטרת אותו מלמלא אחר הפקודות, כי זה בניגוד לעמדת ההלכה שהוא בא עימה. אני מציע כי אלה הטוענים כי החייל חייב לציית לעולמו ההלכתי האישי או הקבוצתי ישקלו שוב את עמדתם לאור המשמעויות רבות הלכת של עמדת זו, וכפי שכתבתי לעיל – אלו סוג הטיעונים שחוזרים אל הטוען אותם כבומרנג.


·        אדגים את דבריי: הבה נניח כי בעיצומו של תרגיל חטיבה עובר זמן קריאת שמע. חלק מהחיילים שמעו מרבותיהם כי חובה להפסיק תרגיל חטיבה להנחת תפילין ומצפונם אינו מניח להם להמשיך באימון, וחלק מהחיילים למדו מרבותיהם כי חל על כך דין של "העוסק במצווה פטור מן המצווה". האמנם נאמר שלכל חייל מותר להפסיק את האימון לפי מצפונו ההלכתי ? זו שאלה מאוד משמעותית, והעמדה בשאלות אלו חייבות להיות עקבית ושיטתית. אפשר שהתשובה לשאלה זו היא כי  "מרא דאתרא" של הצבא הוא הרב הצבאי הראשי, אלא שצריך להיזהר מקביעה זו – לא לעולם חוסן, ואין אנו מובטחים כי נזכה ברבנים צבאיים ראשיים ראויים למעמד זה כמו זה הנוכחי (אם כי "יפתח בדורו כשמואל בדורו"), ולא זו בלבד אלא שאפשר שחס ושלום ימונה רב ראשי בעתיד כ"רב מטעם"; אפשר שהגישה ההלכתית חייבת להיות רוב מוחלט של הרבנים הסוברים עמדה מסוימת – חייבים להתמודד עם שאלה זו, ואני חושב שיש עוד כמה הצעות, שעד עתה איני יודע להכריע ביניהן.


·        ברם, גם לו היינו מניחים כי רוב מוחלט של הרבנים היה סובר כי מבחינה הלכתית אסור למדינת ישראל לקבל הכרעה כלשהי בכל מקום בו יש ישוב, מאחז או קראוון בשל מצוות ישוב ארץ ישראל או אפילו בשם זכות הקניין של האדם – עדיין הייתה עומדת שאלת הלכתית גדולה ביחס לסירוב הפקודה. שכן פוסק ההלכה עומד פעמים רבות בין הצורך לבחור בין שתי אפשרויות רעות מבחינה הלכתית, וכאן עומדות שתי אפשרויות: ראשונה בהן היא הפרת מצוות ישוב ארץ ישראל (כאמור לדעת הסוברים כך); שנייה בהן היא פירוקו של הצבא וכניסת אויבינו בדיוק לחלל אותו אנחנו סודקים באידיאולוגיית הסירוב. נקודה זו נתונה בויכוח הנוגע לצפי העתידי – ואני שייך לאלה המעריכים כי מה שמובילים אלה שמעודדים סירוב הוא מעשה ירבעם ורחבעם, לאמור: פילוג עמוק, שאפשר שיתדרדר עוד יותר. כל הלומד תנ"ך רואה שרוב ימי עם ישראל בארץ היו רצופים מלחמות אחים, ואנחנו נמצאים במדרון החלקלק לשם, מתוך אמונה שגויה כי אפשר יהיה לעצור את הנפילה על ספו של התהום. קודם שאמשיך אני מבקש להדגיש כי ישנם מצבי קיצון בהם לא שוקלים שיקול כלשהו, ועדיף לפלג את הכלל ואפילו לפרק אותו אם המשמעות של קיום הישות הלאומית היא הפרת הברית בינינו ובין הקב"ה. מה שאני כותב כאן הוא שלא די לקבוע הלכתית כי אסור למדינה לשנות דבר בגבולותיה (עניין שכאמור רבים חולקים על כך) אלא שיש לפסוק גם שיש להיאחז בפסיקה זו אפילו במחיר הכנסת הפגנות פוליטיות לצבא משני הצדדים, סירובים אידיאולוגיים משני הצדדים וכדו'. לדעתי, פסיקה זו לא רק שאינה נכונה אלא שהיא מנוגדת לחלוטין לדרכה של תורה, ולדרכם של חז"ל שדיברו בעניינים רבים על המשמעות הרוחנית של האחדות.


·        נקודה שניה המועלית על ידי התומכים ברב מלמד היא שאלת הפגיעה החמורה בזכות הקניין ובזכותו של האדם לגור בביתו – העומדת בפני כל החלטה דמוקרטית, והיא מחוץ לגבולות הסמכות של הרוב. זו שאלה נכבדה מאוד, בעיקר לאור ההזנחה הפושעת של מדינת ישראל את מתיישבי גוש קטיף, אולם בדיון הלכתי עליה יש לבחון שתי טענות. טענה ראשונה היא עצם הטענה ההלכתית. שכן ההלכה אומרת בדיוק להפך, וקובעת כי "מלך פורץ גדר ואין ממחה בידו". כדי להסיר טעות אדגיש כי איני רואה בממשלת ישראל של היום מלך במובן המלא של המילה, וגם על המלך ישנם גבולות של ממש (ראה תוס' סנהדרין כ ע"ב), אולם הקביעה העקרונית המצוטטת על ידי אלה הטוענים כך מנוגדת ליסוד ההלכה. כדרכי לאורך כל מכתב זה אני מציע לא לנקוט בעמדה זו, בשל החובה להיות עקבי כאשר נוקטים בעמדה כלשהי - היא תחייב אותנו לדוגמה להימנע מנסיעה בכביש 6 (כמות הבתים והקרקעות שהופקעו בו, ובכבישי גישה אליו, גדולה מזו שהופקעה בגוש קטיף), ולשאר הפעילויות השלטוניות הכוללות הפקעה, אם כנים דברינו, וזו אכן עמדתנו. הטענה השנייה היא טענת תום הלב: לא ראוי להיזכר פתאום ולדבר על זכות הקניין, למי שבמשך שנים רבות התעלם מאלימות המדינה בתחום הפקעת הקרקעות, וכלל אינו מודע לדיון הציבורי המתקיים בימים אלה על הפיצוי הראוי לבעלי הקרקעות המופקעות. זה לא רק מעשה של חוסר יושרה, אלא גם עמדה שאינה משכנעת מבחינה ציבורית, שכן הציבור מכיר היטב את אלה שבינינו ששאלות אתיות וחברתיות משמשות אצלם כמניפולציה בלבד.


·        כאיש מצפון, יש לדון גם בשאלה המצפונית, ומיהו בעל המצפון בכל מקרה לגופו: האם זה הנאמן למצפונו או זה הנדרש על פי ההלכה לעתים לוותר על מצפונו האישי מול הכרתו בחשיבות הכלל. זו שאלה סבוכה מאוד מאוד, ולא טוב שאנו דנים בה רק כעת, כיוון שכל דיון עקרוני בשעה שסערה אקטואלית מנשבת מוטה מאוד. בעולם האתי ישנו עיקרון של דיון מאחורי "מסך הבערות" לאמור: כאשר אינך יודע באיזה צד אתה או מהן הנסיבות בהן יהיה צורך להשתמש בעיקרון זה. אני מניח כי גם הרב מלמד הי"ו יראה כמעשה בלתי מצפוני אם חייל יסרב תוך כדי הסתערות חייליו על האויב להסתער בטיעון כי הוא מתנגד מצפונית להריגת אדם, ובכך יביא לסיכון חבריו והפסקת החיפוי מאחור עליהם. בלי משנה סדורה ביחס למצפון מכיוונים שונים לא ניתן לבוא עם טיעון זה ולהפעילו כאן. הדבר גם לא נכון הלכתית בשאלות קטנות בהרבה. אומר זאת בצורה מפורשת יותר: עמדתי המצפונית הנובעת מעקרון הצדק והמשפט של נביאי ישראל, ובניסוח המודרני יותר – מההוגנות, קובעת כי מבחינה מצפונית אין אנו רשאים לתבוע מחייל שעמדותיו עוינות את מפעל ההתיישבות לשרת ולהגן עלינו נגד מצפונו, ואף להזדקק לפעמים להרוג אנשים למען הביטחון על אף שהוא סובר שהאסון הגדול של מדינת ישראל הוא אנחנו, ובמקביל להודיע כי אנחנו נסרב פקודה לעשות את מה שהוא רואה כתהליך הגאולה. נאמנות למצפון מחייבת גם את הויתור ואת ההוגנות, ולא רק את ראיית עצמך בלבד.


·        חלק מהטענות שלנו נוגעות גם לעניינים שאינם הלכתיים, ואנו משתתפים בדיון הדמוקרטי עליהם. זוהי תופעה מבורכת מאוד, ואני שמח על כך, אולם גם כאן יש לדייק מבחינה דמוקרטית. כדי להסיר ספק אני מבקש להדגיש כי במשך שנים רבות כולנו תומכים בכך שאם מוכרע להפעיל כוח מול אזרחים – הכלי השלטוני צריך להיות המשטרה ולא הצבא. עמדה זו היא עמדה עקרונית מסיבות רבות: למן הסיבה שכך צריך להיות בנוי שלטון דמוקרטי, דרך העמדה החוקתית שלא זה תפקיד הצבא, ועד ההתייחסות לחיילים המגויסים בגיוס חובה שאינם רשאים להתפטר (מה שאין כך אצל שוטרים). עמדה זו היא עמדה נכונה וראויה, ואנחנו צריכים להילחם עליה. מה שהופך את מאבקנו לאמין יותר הוא דווקא העובדה שמבחינתנו המתיישבים המשטרה הרבה יותר אלימה והרבה יותר קשה כלפינו וכלפי האזרחים בכלל (וזו שוב סוגיה שכדאי להיות ישרים באמת אנחנו צריכים להצטרף למאבק האזרחי הכולל באלימות המשטרה), ועמדתנו היא עמדה עקרונית. ברם, מבחינה חוקתית לצערי הגדול לצבא מותר לבצע את הפקודה שהמדינה הטילה עליו, ולמעשה הוא חייב לעשות כן. הסיבה לכך היא שאף שעקרונית צבא אינו צריך להיות מופנה כלפי יהודים, הדבר שונה ביהודה ושומרון כי הריבון הוא הצבא. אפילו אנחנו בהיותנו בשלטון לא סיפחנו את יהודה ושומרון, ולמעשה רובנו חושבים שהדבר הזה יהיה איום ונורא, שכן הוא יחייב מתן אזרחות לכל הגויים היושבים בו. בשל כך הצבא נותר ריבון, ומשום כך עליו מוטלת חובת האחריות. לפיכך, הטיעון כאילו מוטלות משימות לא צבאיות על הצבא ביהודה ושומרון אינה עומדת במבחן ההסכמה הלאומית והחוק. לא זו בלבד, אלא שאנחנו גם נהנים מכך – מחבלים עומדים לדין צבאי ולא אזרחי, והמעמד הבינלאומי של ההתיישבויות ביהודה ושומרון זוכה בנתיים לתמיכה אפילו במערכת המשפטית מכוח צרכי הביטחון (לא לעולם חוסן, ואנחנו עומדים בפני סכנה גדולה בעתיד). אני מבקש להדגיש כי תהיה זו טפשות מצד שלטונות המדינה אם אכן ימשיכו להטיל את החובה הזו על הצבא, ומבחינה אזרחית הדבר הנכון הוא להטיל את זה על המשטרה, אם יש צורך בהפעלת כוח – יהי רצון שלא.


·        עד כה לא הזכרתי כלל את ישיבות ההסדר, ולא זה נושא הדיון העקרוני. ברם, למחלוקת הקשה על הנושאים דלעיל התגלגלו ישיבות ההסדר שלא בטובתן. הרב מלמד הי"ו לא ביקש ואף לא יידע את ראשי הישיבות כי הוא עומד לסבך אותם בדבר מה שהם לא מאמינים בו כלל וכלל, וסוברים שהוא פועל בצורה שגויה וחלקם סובר שאפילו אסורה על פי ההלכה, והשאלה העומדת היום נוגעת גם לשאלה העקרונית בדבר חופש הפעולה והחינוך של ראש ישיבת הסדר.


·        אדגיש שוב: רב אינו כפוף לשום מרות זולת המרות ההלכתית בלבד. שאלה מרתקת בפני עצמה היא השאלה האם לשלטון מותר על פי ההלכה להתערב כוחנית בעמדות רבנים, ושוב לצורך הדיון אציב שאלה היפותטית: הבה נניח כי רב מסוים פוסק שמותר לירות בחיילים הבאים לפנות יישוב (כדי להסיר צל צלו של ספק – אדגיש שלא זו בלבד שאין רב כזה ולא היה רב כזה אלא שלדעתי כל הרבנים יפקיעו את סמכותו ההלכתית בכל דרך שלא תהיה): האמנם לשלטון אין רשות הלכתית לפגוע בו ? לאוסרו ? לאמור: מדובר שוב בסוגיה עמוקה ולא בסיסמאות ויש צורך לדון בשאלה זו לא כאשר נמצאים בעיצומו של דיון ציבורי, אלא כחלק מבית מדרש ציבורי תמידי בנושאי מדינה. ב"ה, כאמור לעיל, עמדות הרב מלמד אינן קרובות אפילו לעמדה מסוג זו, ועל כן אין צורך לדון בשאלה העקרונית.


·        באותו הקשר: מי שטוען כי על רבני ישיבות ההסדר לגבות את הרב מלמד הי"ו בכל מחיר, מעמיד לכאורה את הגיבוי לרב לפני הקב"ה, שכן הוא תובע מי שסובר שהרב מלמד הי"ו טועה ומסכן לגבות אותו בשל החובה לגבות חופש רוחני של רב - הלוא כן ? טיעון זה בא רק כדי להדגיש את המורכבות של השאלה, ובוודאי ניתן להעלות מולו טיעון נגד. כמי שהייתם שותפים עימי פעמים רבות ובעיקר בשעות שלא זכיתי בהם לגיבוי על עמדותיי, על אף שנאמרו מתוך אמונה עמוקה שזו דרכה של תורה, איני חושב שחובת הגיבוי היא חובה בלתי מעורערת, ובוודאי שמעולם לא ניסתי לתבוע את חובת הגיבוי ממי שסובר שעמדותיי מסוכנות ולא נכונות. הגיבוי הוא גם אחת החובות שצריכות להיכלל בדיון הרחב, וגם לו יש גבולות, בעיקר לאור העובדה שמשמעות הגיבוי לרב מלמד היא גט כריתות לנושאים עמוקים בהרבה שאנו מאמינים בהם. הגיבוי לחרות המוחלטת שלו לומר את עמדתו תינתן לו ללא תנאי וללא סייג, עד שתתברר סוגיית גבולות הפסיקה; ברם, הגיבוי ללכת בדרך בה הולכת ומתפרקת ברית הייחוד שבין ישיבות ההסדר ומדינת ישראל הוא נושא אחר, שהגיבוי לו אינו מובן מאליו, ומחייב מאוד גם את הרב מלמד לסגת מעמדתו, כחלק משיקול הלכתי ולא טקטי.


·        גם מבחינה דמוקרטית אין אנו עוסקים בחופש האקדמי. יש לרב מלמד את החופש האקדמי בדיוק כפי שיש לכל אדם באקדמיה, ואם ינסה מאן דהו לפגוע בחופש זה אנחנו חייבים להתייצב לצדו (כמובן מתוך מודעות שעלינו לעשות זאת גם כאשר מדובר בחופש אקדמי לדעות הפוכות לחלוטין). יש לעמוד לצדו ואפילו לפניו בעיקר בשל האמת שיש בחופש הביטוי, אך גם מבחינה טקטית של מאבק כולל במי שמבקש לצמצם את רשותו ואת חובתו של רב בישראל להביע את עמדתו.


·        השאלה העומדת לדיון היא שאלה אחרת והיא: האם רשאי הצבא לא לאשר הסכם עם ישיבת הסדר אשר אינה יוצאת בצורה חד-משמעית לכתחילה כנגד הפגנות בצבא, ואשר קובעת כי רצף של פקודות שתלמידיה לא יבצעו מהסיבות הרשומות לעיל. זו השאלה העומדת לדיון, וככל שאלה היא עמוקה ומסובכת. אדגיש כי הצבא ושר הביטחון ניגש לשאלה זו בידיים מאוד מאוד לא נקיות, כיוון שהוא ממשיך לשלוח חיילים וקצינים למרצים אנטי ציוניים ולעתים אנטי יהודיים, והחיילים והקצינים כפופים להם בשל ציונים ודרגות. הוא איבד את הסמכות המוסרית לעשות זאת, ואני מצפה מבג"ץ לשמוט מתחת לרגליו גם את הסמכות החוקית בשל חוסר השוויון. אני מכיר גם את טיעוני הניסיון לחלק בין זה לבין זה, אולם הם לא מחזיקים מים. במכתב זה המופנה פנימה אלינו איני עוסק בעוולות הצד השני ובעיקר שר הביטחון, שהן רבות מאוד, והיו יכולות לגבש תביעה משותפת של כולנו ופעילות מעשית כדי להתמודד איתם. חבל שמוחמצת ההזדמנות הזו בשל העובדה שאין אנו מצליחים להגיע לעמדה משותפת.


·        ישיבות ההסדר כרתו ברית רגישה מאוד עם הצבא, כאשר שני הצדדים ויתרו על הרבה מעקרונות היסוד שלהם, כדרכה של ברית זוגיות. זהו סוג של אמנה הדדית, הקיימת כבר למעלה מארבעים שנה, בהצלחה כבירה, בקידוש שם שמיים ובקיום מצוות התורה, כמו גם בהסכמה לאומית רחבה. הצבא מקבל מישיבות הסדר את טובי החיילים בתחום המוטיבציה ומסירות הנפש, והצבא מוותר על שרות מלא; המדינה מקבלת מישיבות ההסדר העמדת דור של תורה בדרכה של הציונות הדתית ובהארתה של משנת הרב קוק זצ"ל, וזהו נכס לא ישוער למדינה יהודית; הישיבות מקבלות מהצבא את היכולת להעמיד דור תלמידי חכמים ורבנים מעולם הציונות הדתית, ואת קיצור השרות הכרוך בכך, בד בבד עם יכולת מילוי החובה ההלכתית והמוסרית לשרת בצבא, וכן הלאה. ברית עדינה ורגישה זו צריכה להיתפש על ידי כל הכרוכים בה על כל מורכבותה וזהירותה. אי-יציאה בצורה מפורשת וחד משמעית נגד הפגנות פוליטיות בצבא (על אף הרצון של כולנו לתמוך בתלמידינו גם כשהם עושים שגיאות), חינוך לסרוב פקודה בנסיבות הכתובות לעיל גם כשמדובר במעגלים רחוקים יותר מעקירת יישובים, ביזוי קציני צה"ל בכתיבת דברים מכוערים עליהם – כל אלה אינם עומדים במבחן העדין של ישיבות ההסדר.


·        כדי להסיר ספק אני מבקש להדגיש כי אני מחנך לעמדה זו למעלה מעשרים וחמש שנים – מיום שאני מלמד בישיבות הסדר. אין לעמדה זו דבר עם הנסיבות הקיימות, ואיני משנה את עמדותיי אלא אם כן פותחים בפניי פתח מחשבה חדש שלא לקחתי בחשבון. הטענה כאילו ראשי ישיבות הסדר מאמצים עמדה זו מנמיכות קומה ושפיפות רוח היא כאמור רצופה עבירות הלכתיות מהחמורות ביותר שיש – בראש ובראשונה שקר, ולכך מצרפים הלבנת פני חברו ברבים, ביזוי תלמידי חכמים, הוצאת לשון הרע וכדו'. עמדת ראשי הישיבות הסוברים כך היא עמדה לכתחילה, בעולם המורכב והעמוק של מדינת ישראל והחברה הישראלית כולה. מעשה הרב מלמד הי"ו מסכן את המפעל המיוחד הזה שלא כדין ושלא כהלכה.


·        לאמתו של דבר, אין מדובר רק בישיבות ההסדר, אלא בכל היחס למדינת ישראל ולחוקיה. אני שייך לעולם הרוחני הציוני-דתי הקיים כבר למעלה ממאה שנים, שכרתו ברית עם התנועה הציונית ועם מדינת ישראל, בקבלת כללי הדמוקרטיה מתוך תפישה אמונית תורנית כי כך חובה לנהוג. עמדתי זו נובעת מכל המשנה שלמדנו מרבותינו במשך עשרות שנים, כולל מהרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ואיני מסוגל להבין כיצד משנה זו הייתה תקפה בויכוח בינינו ובין החרדים, אולם פתאום היא התבטלה. מדינת ישראל עשתה עוולות הרבה יותר גדולות מאשר העקירה מגוש קטיף, ובעיקר בשנותיה הראשונות בשעה שהעבירה על דת את עולי צפון אפריקה. אף על פי כן, כרתנו עימה את הברית הזו, בשל נימוקים הלכתיים ורוחניים רבים, שאותם אנו לומדים זה עשרות בשנים. שני הצדדים קיבלו עליהם את העמדה שלא למתוח את החבל – המדינה מנסה בכל כוחה שלא לכפות על אנשי אמונה לנהוג בדרכים המנוגדות לאמונתם, ומצליחה באופן חלקי אם כי לא מלא (דוגמה לדבר: רופאים דתיים בבתי חולים בעניינים שאינם קשורים כלל לפיקוח נפש). מאידך גיסא, מסורת הלכתית העוסקת בכל עת בעמדת ההלכה ביחס לשלטון שאינו נובע מכוח סמכותו של ריבונו של עולם ואף מחוקק חוקים רבים בניגוד לכך (ראו לדוגמה את חוק הריבית). חלק מאנשי האמונה, בעיקר היהדות החרדית, בחרו בעבר בכותרת "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", וחייבו את ההולכים בדרכם להעצים את הניגוד והסתירה; אמת הדבר שכבר שנים רבות הם נמצאים בתהליך של שינוי והתקרבות לעמדות המסורתיות של הציונות הדתית בנושאים אלה, אולם לא זה נושא הדיון. הציונות הדתית בחרה בעמדה הלכתית לכתחילה של מניעת הפרדת הקהילות, וקיום דיאלוג מתמיד עם המדינה. הדבר נכון גם ביחס לסוגיה זו. לא ניתן לקיים את מדינת ישראל בלי שאנו מקבלים על עצמנו את כללי המחלוקת והדיון שבה. זהו גם פיקוח נפש לאומי אם הדיון יעבור למאבק כוחני ברחובות ולא במוסדות ההכרעה של המדינה.


·        עניין נוסף: אמנם, לא זה ההקשר בו צריך לדבר על טיב המאבק על ארץ ישראל, שכן כאמור לאורך כל מכתב זה עמדתי היא שיש לדון בכל השאלות שבו במנותק מהנושא האקטואלי העומד על הפרק, ולקבוע את העמדות השונות ביחס אליו. אולם חשוב לי להבהיר נקודה יסודית אחת: המאבק כנגד העקירה מגוש קטיף הסתיים בכישלון מוחלט – לא הצלנו מילימטר אחד של אדמת ארץ ישראל, לא דאגנו למתיישבים כראוי, ולא הושג כל השיג בעקבות העקירה. בתוכנו יש ויכוח גדול מהן המסקנות מכישלון זה. יש הטוענים כי הוכח שהשפה היחידה שהמדינה מבינה היא שפת הכוח, ועל כן מוטב כי ננהג כערבים בגליל או כיהדות החרדית להבדיל, ושידעו שאתנו לא מתעסקים. כל שחשוב לי לומר בהקשר זה הוא שעמדתי היא הפוכה לחלוטין: לא זו בלבד שבדרך זו לא נצליח, עוד אנו נגרום לנזק עצום ליסודות רבים אחרים בעולם הרוחני הקיים. עמדתי היא שהדרך היחידה לשמור על כמה שיותר ארץ ישראל בידינו, כחלק מעולמה של תורה לכתחילה, ונאמנות לברית עם האומה הישראלית, היא בהעצמת הקשר העמוק לציונות הדתית כאחד המבטאים העמוקים של היהדות, המוסר, ההוגנות וכללי השלטון. לא רק ארץ ישראל תהיה נשכרת מכך, אלא גם החובה המוטלת עלינו לאהב שם שמיים על הבריות. מכתב זה נכתב גם בשל העובדה שאנחנו הולכים ומתרחקים משליחות זו, ולא רק בתחומי ארץ ישראל אלא גם בתחומים רבים אחרים הנוגעים לזהותה היהודית של מדינת ישראל. המסתכל גם פנימה יגלה שפחות ופחות אנשים מהציונות הדתית עצמה נחלצים למאבק על ארץ ישראל, במקביל לנחישות היותר גדולה של אחרים, ושתי התופעות כרוכות האחת בשניה. זו הסיבה שאי אפשר עוד לשתוק, והרוצה להעצים יסודות אלה בתורת ישראל חייב לבחון באיזו דרך עושים זאת. האם אנו מקדשים שם שמיים או מחללים אותו ?


·        כדי להסיר ספק אדגיש כי אין בפי מילה טובה אחת לומר כלפי שר הביטחון בהתנהלותו בנושאים אלה, ואינני רואה בו דמות מוסרית וערכית, כמו גם אדם הפועל לטובת העניין בלבד, ומנקה עצמו כפי שההלכה דורשת משיקולים לא ענייניים. מעבר לכך, הוא יסבך את מערכת הביטחון והצבא במלחמה פנימית. הבעיה היותר חריפה היא שאין לי כל ספק שהוא לא יפעל באותה דרך למניעת שליחת חיילים וקצינים תוך כדי שרות פעיל למרצים אנטי ציונים ואנטי צבאיים, הקוראים לא פחות לסרוב פקודה, גם באותם מצבים בהם גורל החיילים והקצינים נמצא בידי המרצים (ציונים וכדו'), ואף יממן אותם באותה צורה. אני מבקש להדגיש בהקשר זה כי איני רוצה להשתמש בטיעון הזה, שכן דרך לכתחילה אינה בנויה על השוואתנו לגרועים שבבני האדם הפועלים נגד עמם ואומתם, אלא על ידי מה שצריך להיות לכתחילה על פי היושר, ההלכה והאמת.


·        ברם, אנו שוגים באותה שגיאה בה שגינו במלחמתנו נגד ההתנתקות (האשמת שרון בקידום העקירה רק בגלל ה"אתרוגיות", ושכחה שהוא פעל כך עשרות שנים קודם לכן בחבל ימית), ובעוד דרכים רבות. את הפרשה האחרונה עורר פיקוד מרכז והרמטכ"ל, ואני מקווה שאנו לא ממשיכים בקו לראות את כולם רשעים ודואגים לקריירה שלהם, ואילו את עצמנו כצדיקי יסוד עולם בלבד. מדובר בבעיה אמיתית, ולא בנימוקים לא ענייניים בלבד. מעבר לכך, איני מבין מי התיר לנו לבזות את שר הביטחון  - האם זו דרכה של ההלכה ? האם ברק גרוע מאחאב שאליהו הנביא רץ לפניו ? האם אי-כיבוד השלטון אינו שימת התחושות האישיות של העלבון לפני ההלכה ? נכון אפוא היה לסרב לבוא "לשימוע" אולם סירוב זה המלווה בביזוי אסור על פי ההלכה.


·        מה אפוא ניתן לעשות ? השאלה מתחילה ברטוריקה ומסתיימת במהות. אם מבחינה רטורית ישנו חפץ גדול להעצים את הקרע עם הצבא ושר הביטחון, לטעון לצדקה מוחלטת של עצמנו, להמשיך לנהוג בדרך זו כלפי הצבא וכדו' – אין הרבה שניתן לעשות, ואנחנו ממשיכים להתדרדר במדרון, בד בבד עם עליה בזהות המאמינה של חלקים קטנים בתוכנו. אם הרטוריקה תשתנה, ומילים כמו הסכמה, ברית, זוגיות, ריכוך – תשובנה לשיח הציבורי הרבני מלכתחילה, בשל אמונה עמוקה כי זו דרכה של תורה – יש אפשרויות רבות הפתוחות בפנינו. השאלה היא לא רק לאן כל צד חותר (שהרי מטבע הדברים הוא יציג את עצמו כמי שאינו יכול להתפשר), אלא האם חותרים לעימות וקיצון או להסכמה לאומית רחבה. ביום שנכריע בדרך הראויה השניה – נמצא גם את הפיתרון המעשי.


·        סעיף חיוני של כל הדיון הזה הוא המאבק של הזרם המרכזי של הנוער. השאלה אינה נוגע לקצוות – הקצה שאינו מתעניין בדבר אלא בענייניו האישיים והקצה ה"גבעוני" אינם ניתנים להשפעה אמיתית של ממש, בלי שהם יעברו תהליכים פנימיים בתוך עצמם. הזרם הגדול של הנוער נמצא בשאלות זהות, והוא מושפע מאוד בעיקר משפה של "לכתחילה". הנוער הוא נוער נפלא, וכל תנועה הייתה מתברכת בילדים מקסימים אלה. זהו הנוער המוסר את נפשו למען עניינים שהוא מאמין בהם, ולוואי ונדע אנחנו להיות רעננים כמוהו ונאמנים כמוהו. נוער אינו אוהב בינוניות, לפחות לא במישור הדקלרטיבי, ולא ניתן לדבר אליו אלא בשפה גבוהה ואמיתית. בד בבד, צריך להיזהר מאוד מלהשלות אותו (כפי שטעינו לעשות בגוש קטיף), וצריך להיזהר מאוד מחינוך לאנרכיזם רדיקלי שחלק מהילדים לוקים בו. המאמין בדרך מסוימת צריך ללכת בה מצד האמת שבה, ואף לדבר בשפה הזו ולא בשפה של רפיסות וחולשה. זו המשימה המוטלת על בעלי הדעה הזו, ואני מקווה שאתם עומדים בה בכל מקום בו אתם נמצאים.


·        די אפוא לסיסמאות. די לסיסמה ש"התורה לפני המדינה", לא בגלל שסיסמה זו אינה נכונה, אלא בשל העובדה שלא על כך הויכוח; די לסיסמה כי יש "חופש אקדמי" לומר את מה שאנו רוצים, כי לא על כך הדיון; די לסיסמה כי "למרצים באוניברסיטה הוא לא היה עושה כך" לא בשל העובדה שסיסמה זו אינה נכונה ואין להילחם עליה, אלא בשל העובדה שראשי ישיבות צריכים לחנך לכתחילה ולא על ידי הגרועים שבבני האדם; וכדו'. בישיבתנו אנו נלמד תורה עמוקה ומורכבת, החותרת לשורש הדיונים באמת, ומבקשת לערוך אותם בדרכה של תורה. אני מבקש להדגיש כי הדבר נכון לא רק לגבי ישיבתנו, והדברים נעשים במקומות אחרים החולקים עלינו, וב"ה שכך. ככל שאנו נתנכר לסיסמאות ונדון בעומק בטיעונים כן ייטב.


·        אני מתפלל שהדיון הזה יוכרע בדרך בה ההכרעה תביא תועלת ולא נזק; אני מתפלל לריבונו של עולם שישלח לנו את השכל הטוב והרוח הנכונה להתמודד עם השאלות העומדות בדרכנו, ובסופו של דבר תלמידי חכמים ירבו שלום בעולם. צעדים ראשונים נעשו עם הכרזת ראשי ישיבות ההסדר בישיבה אתמול, ואני מאמין שאנו נתקדם בדרך הנכונה, והדבר יחייב גם אותי כפי שאני מאמין בכך לאמץ לשון הסכמות, פשרות וויתורים כדי להגיע לעמדה מאוחדת היכולה להתמודד עם שאלות השעה.

 

 

בית המדרש