ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אמונה על סדר התורה שבכתב (18)-קין והבל (5): הדיון עם הקבה

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעור זה אנו עומדים לפגוש את הויכוח הראשון בין האדם ובין ריבונו של עולם. המיוחד אינו רק בעצם העובדה כי ויכוח כזה מתנהל, אלא גם בעובדה כי נראה שריבונו של עולם מקבל את טיעונו של האדם.

 


מבוא:


זהו השיעור החמישי והאחרון בו נעסוק בענייני אמונה הנובעים מסיפור זה.אפשר שנושא זה שאנו עוסקים בו הוא מהקשים ביותר ומהמסובכים ביותר בענייני אמונה.ומדוע ? שכן בשיעור זה אנו עומדים לפגוש את הויכוח הראשון בין האדם ובין ריבונו של עולם (נראה כי דבריו של אדם הראשון "האשה אשר נתת עמדי" אינם חייבים להתפרש כויכוח). המיוחד אינו רק בעצם העובדה כי ויכוח כזה מתנהל, אלא גם בעובדה כי נראה שריבונו של עולם מקבל את טיעונו של האדם.


 


הצגת הנושא:


(יג) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְדֹוָד גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא:


(יד) הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי:


(טו) וַיֹּאמֶר לוֹ יְדֹוָד לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְדֹוָד לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ.


 


את דברי קין אפשר לבאר בשתי דרכים: דרך אחת היא שלשונו של קין היא לשון מידת הרחמים. קין מודה שאמנם לא מגיעה לו מחילה, אולם הוא "מתפלא" על ריבונו של עולם שאין הוא נושא את עוונו, והעונש שקין קיבל אינו מתאים לאופיו של הקב"ה שהוא נושא עוון. כך כנראה ביאר רש"י: "גדול עוני מנשוא - בתמיה אתה טוען עליונים ותחתונים ועוני אי אפשר לטעון ?!"גם הרמב"ן בחלק הראשון של ביאורו: "והנכון בפשט שהוא וידוי - אמר, אמת כי עוני גדול מלסלוח, וצדיק אתה ה' וישר משפטיך, אף על פי שענשת אותי הרבה מאד והנה גרשת אותי היום מעל פני האדמה, כי בהיותי נע ונד ולא אוכל לעמוד במקום אחד הנה אנכי מגורש מן האדמה ואין מקום למנוחתי, ומפניך אסתר, כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה, כי בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי אבל מה אעשה כי כל מוצאי יהרגני, ואתה בחסדך הרבים לא חייבת אותי מיתה".


 


אפשרות שניה היא שקין טוען מול ריבונו של עולם טענות במישור הדין - העונש אינו פרופורציונאלי ואינו מתאים, שכן הוא גוזר מוות על קין (בעולם הקדום אדם ללא קרקע הוא אדם ללא אזרחות, שחייו מוטלים באופן מתמיד בסיכון). כך עולה מהחלק השני של פירוש הרמב"ן: "והענין, שאמר לפניו הנה חטאי גדול והרבית עלי עונש, אבל שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי, כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום, יהרגוני החיות, כי סר צלך מעלי הודה כי האדם איננו נשגב ונמלט בכחו, רק בשמירת עליון עליו".


 


ריבונו של עולם יכול היה להשיב לקין תשובה פשוטה: "כן!", לאמור: ריבונו של עולם היה יכול לטעון כלפי קין כי העונש אכן מגיע לו במישור הדין, וכך אמנם יצווה ריבונו של עולם בעתיד על האדם "מכה איש ומת - מות יומת"; גם מול טענת מידת הרחמים יכול היה ריבונו של עולם להשיב כי אסור להפעיל את מידת הרחמים, וכך אמנם הוא יצווה את בניו:


(ל) כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת:


(לא) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:


(לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:


אולם הקב"ה אינו עונה כך לקין, אלא מקבל את טיעונו - בין אם הטיעון במידת הדין ובין אם הוא במידת הרחמים - ומעניק לו אות קין "לבלתי הכות אותו כל מוצאו" (יש לשים לב כי המונח "אות קין" בימינו הוא בעל משמעות הפוכה).


 


משמעויות הסיפור:


אם כן, עולות כאן שתי תופעות הנפוצות מאוד בתנ"ך, ושעליהן מבוססים גם יסודות אמונה רבים. התופעה הראשונה היא עצם העובדה שהאדם טוען טענות מול ריבונו של עולם. לעתים טענות אלה הן טענות רחמים, ולעתים הן טענות דין. פעמים רבות הפרשנים חלוקים האם הן טענות דין או טענות רחמים, כמו לדוגמה בדברי משה בפרשת קורח "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" ? שני הסוגים של הטענות הם חידוש. גם מידת הרחמים אינה מובנת מאליה, שהרי יסודות האמונה צריכים לברר מה טיבו של טיעון זה, ומדוע שריבונו של עולם יפעיל מידת רחמים במצבים בהם אין ערעור כלל על צדקת הדין. כמובן שאם מדובר בטענות דין המופנות בפניו השאלה היא קשה הרבה יותר: איזו זכות יש לאדם לטעון טענות מעין אלה. נראה כי אם אכן אלו טענות דין קורסת התפיסה הטוענת כנגד קיומו של מוסר טבעי, וטוענת כי משעה שריבונו של עולם ציווה דבר מה - הוא הופך בכך למוסרי. אברהם אבינו הטוען כלפי הקב"ה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" מהווה ראיה נוספת לערעור התפיסה השוללת את קיומו של המוסר הטבעי, שהרי אם ריבונו של עולם הוא שגזר את עונשם של אנשי סדום - הדבר לכאורה מוסרי. כאמור, לאורך התנ"ך כולו, וכן בספרות חז"ל, אנו מוצאים אין ספור פעמים שאדם מתייצב בפני ריבונו של עולם וטוען טענות דין. אנו למדים מכך שיעורים גדולים מאוד באמונה: על צלם א-לוהים שבאדם המתיר לו להתעמת עם ריבונו של עולם; על קיומו של מוסר טבעי שריבונו של עולם הכריע שאף עליו לעמוד בו וכדו'.


 


המשמעות השניה של הדברים היא העובדה שפעמים רבות בתנ"ך ריבונו של עולם שינה את פסקו הראשון - בין אם מדובר בטיעון במידת הרחמים וקל וחומר אם מדובר בטיעון במידת הדין מדובר בתופעה משמעותית ביותר. היא קשה גם בשל העובדה שלא ברור "מעיקרא מאי קסבר" כאשר ריבונו של עולם פסק את הפסק הראשון, ולא ברור מפני מה האדם הוא זה שהיה צריך לפעול כדי לשנות את הפסק הראשוני של הקב"ה. ברם, אנו יכולים ללמוד מכך כי ביחסי אדם ואלוקים ריבונו של עולם כביכול ממתין לאדם, ומעניק לאדם את הזכות להשפיע על השיקולים הא-לוהיים. מובן כי יש לבאר זאת בשפה פילוסופית עמוקה, אולם בשיעורים אלה אין אנו עוסקים בהיבטים הפילוסופיים של התורה כי אם בהיבטים האמוניים המעשיים.


עולה מסיפור זה כי האדם שותף עם ריבונו של עולם לא רק בפיתוח הטכנולוגי של העולם, כי אם גם בהנהגת העולם, בשיפוט, ובקביעה מה תהיה התגובה האלוקית בו. ריבונו של עולם הכל יכול פינה חלל אליו יכול האדם להיכנס, ובשעה שהוא נכנס לתוכו - בין בטיעוני דין ובין בטיעוני רחמים - ריבונו של עולם כולל אותם בהנהגתו והם משפיעים על כל הדרך בה מתנהל העולם. זוהי משמעות עמוקה מאוד לדמותו של האדם.

 

 

בית המדרש