ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תגובה לדברי הרב דרוקמן המעודדים סרבנות

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו מסביר את עמדתו ההלכתית ביחס לסירוב פקודה ומצוות יישוב ארץ ישראל בעקבות דברי הרב דרוקמן

 


לתלמידי הישיבה ובוגריה


אינני חש כל יכולת, רצון ומוטיבציה רוחנית ואישית להתפלמס עם מורנו ורבנו הרב דרוקמן ה' יאריך שנותיו בנעימים, שרשימת זכויותיו בעם ישראל ארוכה מהיכולת למנות אותה אפילו ברשימה מלאה, והנהגתו הציבורית חשובה לנו בעת הזו. לא זו בלבד, אלא שהרב דרוקמן עצמו הבהיר את עמדתו ומתברר כי זו עמדתו העקבית והשיטתית במשך שנים רבות. הרב היה הגון בדבריו והדגיש בכל עת כי מה שהוא אומר נתון במחלוקת בין ראשי הישיבות. כל שאני כותב הוא בקצרה, רק למען הרבים המבקשים דרך אחרת וסבורים כי העמדה ההלכתית שונה. באריכות כתבתי על הדברים במכתב לבוגרים , וכאן נמצא תמצית הדברים המבטאים את עמדת התורה כפי שלמדתיה וכפי שהבנתיה מרבותיי:


א. ישנה התנגשות מהותית בין מקורות הסמכות של האדם המאמין - ריבונו של עולם, ובין הריבון במדינה - העם, שלא ניתן לחפות עליה ואין גם צורך לעשות זאת. בתוכנו יש אלה שמבקשים לחתור לעימות בין שני מקורות הסמכות, ואילו המגמה צריכה להיות הפוכה לגמרי: צמצום הפער הזה, וניסיון מתמיד דווקא שלא להביא אותו להכרעה, שהיא מתכון לאסון נורא. צריך לעצור את ההתדרדרות באיבוד סמכות השלטון, שאלמלא מוראו - איש את רעהו חיים בלעו.


ב. למדינה יש סמכות הלכתית לקבוע את גבולותיה. מצוות ישוב ארץ ישראל אינה קובעת כי אסור לממשלת ישראל לעשות את מה שהיא סבורה שהוא הטוב ביותר למען עם ישראל וארץ ישראל, ואם הריבון במדינה - העם - קבע כי לטובת ארץ ישראל ועם ישראל יש לשנות את גבולות המדינה, חובה על המדינה לעשות זאת. לא רק החולקים על הרמב"ן סוברים כך, אלא גם בדברי הרמב"ן עצמו אין סתירה לכך.


ג. למדינה יש סמכות הלכתית במסגרת זו גם להשפיע על חיי הפרט, ו"מלך פורץ גדר ואין ממחה בידו". ברור שיש לכללים אלה הגבלות (ראו תוס' סנהדרין כ ע"ב), אולם הקביעה כי אסור למדינה לפגוע בזכויות הפרט מנוגדת להלכה.


ד. הגענו במשך שנים לאמנת קיום משותפת במדינת ישראל - עם הישגים וכישלונות. אנחנו שוגים בניסיון שלנו לערער אמנה זו ולדחוק את החברה הישראלית לפעול לכיוונים ההפוכים לנו.


ה. זהו פיקוח נפש לאומי להפוך את הצבא לפלנגות, בהן נערכות הפגנות, וקבוצות חיילים שונות ממלאות פקודות שונות. החובה ההלכתית לשמור על הצבא האחד מדין פיקוח הנפש הלאומי צריכה להביא חובת ציות לפקודות, ויש מפקד אחד בלבד בצבא. גם כאן, יש לכלל זה גבולות - גם הלכתיים וגם דמוקרטיים - אולם יש להשתמש בגבולות אלה במצבי קיצון המאיימים על קיום האומה, ולא כמדיניות פוליטית המגייסת את המחלוקת ההלכתית לטובת עמדה מסוימת. חובה עלינו דווקא בשעה הזו לטפח את הצבא האחד ולא להתנות את הנאמנות לו בכך שימלא את תפקידו כפי שאנו היינו רוצים שימלא את תפקידו. הצבא חכם דיו כדי שלא להעמיד את החייל הבודד בדילמה שהוא לא יוכל לעמוד בה, וטעות חמורה היא להפוך את הנושאים האלה לנושאים מהותיים ועקרוניים.


ו. ההעמדה של המחלוקת כאילו הסובר שחובה לשמור את חוקי המדינה מהסיבות דלעיל נובעת מכך ש"המדינה קודמת להלכה" היא גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, שהוא דבר חמור ביותר, והיא מעשה שקר נורא. מעבר לכך, היא גם תביא שהלוחמים בעד ארץ ישראל יישארו לבדם, חסרי משמעות ורלוונטיות, בשל ההדרה שהם נוהגים באחרים. בסופו של דבר יישארו אלה העושים זאת לבדם, כשיראי ד' ונאמניו מפולגים, שסועים וקרועים.


ז. מה שמתחולל בשבועות האחרונים הוא ניסיון להשפיע בכוח על מדינת ישראל ועל הציבור. לא רק שזה לא ילך, ואין מושג כזה של כפיה על כלל ישראל, אלא שהוא יביא רק להגברת העוינות, הפילוג והריחוק, שהם מנוגדים לחלוטין למשנת חז"ל על אחדות האומה וכללותיה.


ח. צריך לקרוא בקול גדול "השיבו": השיבו לנו את תורת ישראל המכילה והמצרפת; השיבו לנו את משמעות הקיום הלאומי המשותף; השיבו לישיבות ההסדר את משימתם הרוחנית הגדולה ואת מעמדם בציבוריות הישראלית; השיבו לנו את אחדות האומה הישראלית; השיבו לנו את דרכה הכלל ישראלית של הציונות הדתית; השיבו לנו את המאבק בתנועת איסיים מחודשת. הרב דרוקמן הי"ו הוא אחד מהמוליכים הותיקים והנערצים של יצירת כל אלה, והוא הצליח עד היום במשימת הקודש שלו לעמוד בפרץ.


ט. אנחנו - הציונות הדתית - מאבדים את עצמנו לדעת בדרכים שונות: מתפצלים ומתפלגים; מקצינים ודוחקים לעימות; דוחקים את עצמנו לפינת המציאות הבלתי רלוונטית והלא-משפיעה; מתרחקים מיכולתנו להוות בשורה רוחנית ומוסרית לאומה הישראלית; מאבדים את טובי בנינו לכיוונים מנוגדים; וביסודו של דבר לא ממלאים את השליחות הגדולה של איהוב שם שמיים על הבריות, מתוך עוצמה וענווה.


י. מבחינה מעשית, אם ניתן להגיע להסכמה בתוך הציונות הדתית לשוב אל דרך ההכרעה המקובלת על הצדדים כולם - זה הדבר היותר נכון והיותר טוב לעשותו. לצערי, אני בספק אם ניתן לעשות זאת, שכן לצורך הסכמה צריך לאמץ מילים כמו "פשרה", "ויתור" "מיתון" הנחשבות כמילים גסות ואסורות אצל חלק מאתנו. והיה אם זה לא יצליח - המשימה הרוחנית היא לפחות לגבש סביב עקרונות אלה את הציבור הרחב - הציוני דתי והישראלי בכללו - מתוך אמונה עמוקה כי זו דרכה של תורה ושל המציאות.


 

 

 

בית המדרש