ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עניי עירך וההתגייסות למען הנפגעים בההיטי

ע"י: הרב יובל שרלו

זהו השלב בו אנו נקראים להתגייס עם באי העולם כולו למען הנפגעים בהאיטי, במקביל, אנו מתפללים לשלומם לטובתם של הסובלים השונים בעולם, ומבקשים מריבונו של עולם כי יאיר את פניו לעולם ולא יופיע ב"קול ד´ בכוח".

 


בענייני צדקה וחלוקת כספים יש להבחין בין שני מצבים: מצב אחד רגיל, בו עולה השאלה כיצד לחלק את כספי הצדקה שאדם נותן. זו שאלה שיש לה היבטים רחבים מאוד, חלקם נמצא בשולחן ערוך (כגון הקדמת פדיון שבויים לכל דבר אחר), חלקם עולה מדיונים רבים בשותי"ם (מעט להרבה או לפתור את הבעיה של אחד), חלקם לפי סולם ערכים (עניים תלמידי חכמים, שזו העדיפות הראשונה, שהרי עושים בצדקה זו שני דברים כאחד), חלקם לפי הכלל של "עניי עירך קודמים, וחלקם לפי נטייתו האישית של האדם. זהו המצב הרגיל והנורמלי, כיוון שלא חדל אביון מקרב הארץ. שאלה זו אינה נוגעת לעניינים פרטיים בלבד. זו שאלה העומדת גם בפני מדינת ישראל כמדינה יהודית, העוסקת בחלוקת תקציבים, קצבאות וכדו'.


דוגמה מעניינת לשאלה הכללית הזו היא שאלת תרומת האברים, לא מצד התורמים אלא מצד המקבלים. מדינת ישראל מתלבטת בשאלה למי מיועדים האברים הנתרמים בארץ, ובעיקר מעמדם של תושבי חוץ: תיירים, בני זוג של אזרחי מדינת ישראל, פליטים, דיפלומטים, נשים הנמצאות בארץ תחת הגנת החוק הבינלאומי למניעת סחר בנשים וכדו'. במסגרת חברותי בצוות הממשלתי המצומצם עלתה השאלה האם "עניי עירך קודמים" הוא כלל אתי, או שהוא כלל אגוצנטרי שאין בו יסודות אתיים כלל. העמדה שייצגתי שם היא שמדובר בכלל אתי מהמדרגה הראשונה, בשל היסוד האתי הגדול של "חייך קודמים לחיי חברך" ושל "שלך קודם לשל כל אדם". זו עמדת ההלכה כפי שבוטאה בדברי חז"ל. כמובן שגם במצב הרגיל המילה "קודמין" אינה מזניחה את העובדה שיש גם "שניים" וגם "שלישיים", לאמור: היא קובעת קדימות ועדיפות ולא בלעדיות, וגם במצב הרגיל אין אנו מתעלמים מצרכים של מי שאינם עניי עירנו.


ברם, ישנם מצבי חרום, בהם כל השיקולים האלה נדחים מפני המציאות האיומה והנוראה, כשכספי הנתינה הם פיקוח נפש של ממש, להמונים המונים שנמצאים במציאות הקשה ביותר של רעידת האדמה. זהו הזמן שלא עושים חשבונות מסובכים, ונותנים את מה שאפשר כדי לסייע, כאשר מוודאים כמובן שהכסף הולך אכן לסיוע. בד בבד עם המשפחתיות שאנו חשים כלפי עם ישראל והיותו אבר אחד, אנו זוכרים כי ישראל באומות כלב באברים, ואנו מחוברים בברית אנושיות עם העולם כולו. כל באי עולם נבראו בצלם א-לוקים, חביב אדם שנברא בצלם, ולגרסאות שונות במשנה אפילו המציל נפש אחד כאילו הציל עולם מלא. ברית האנושיות עם העולם נובעת בין מפרשת הבריאה המלמדת כי ריבונו של עולם ברא את כל בני האדם כאחד בצלמו ובדמותו, ובין מהלב האנושי הפשוט של ההומניות, החמלה והשותפות. דברים מעין אלה כתב הנצי"ב בהקשר אחר בהקדמתו הידועה לספר בראשית, ובהסבר מאבקו של אברהם למען הצלת סדום, ולימד דרכם כי איש ההולך בדרכי התורה מבקש את הטוב לעולם כולו ופועל למענו. בשעת חרום זו אין אנו יכולים להישאר אדישים למצוקות הקשות, אלא נקראים זמנית להתגייס כמדינה למען אחרים הסובלים בעולם.


מעבר לכך, יש בדברים קידוש השם, ונשיאת שמו של הקב"ה בעולם, כמי שעושה צדק ומביא מרפא לכואבים ולדווים, ושעם ישראל הנושא את שמו שותף בהתגייסות העולמית למען הנפגעים קשה ברעש. שמו של הקב"ה מתקדש כאשר ההולכים בדרכיו פועלים בדרך ישרים אנושית, ונרתמים בשעת חרום ללא עשיית חשבונות מסובכים. זהו השלב בו אנו נקראים להתגייס עם באי העולם כולו למען הנפגעים בהאיטי, ולאחר מכן לשוב אל הדרך הרגילה של סדרי עדיפויות. במקביל, אנו מתפללים לשלומם לטובתם של הסובלים השונים בעולם, ומבקשים מריבונו של עולם כי יאיר את פניו לעולם ולא יופיע ב"קול ד' בכוח".
המאמר יפורסם בשבת פרשת "בא" בעלון 'שבתון

 

 

בית המדרש