ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מה אמרתי בדיוק לגבי סירוב פקודה?

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו מביא בצורה ברורה את כל מה שאמר בכינוס באפרת על סירוב פקודה


אלה הדברים שנאמרו על ידי בכינוס באפרת:


א. אני מקווה שאין אדם בעולם שמציית לפקודות בלי מערכת של בקרה. אם יש כזה - הוא אדם לא מוסרי ופשיסט. השאלה היא היכן הגבולות.


ב. נקודת המוצא היא שיש לציית לפקודות. יש הרבה מאוד סיבות לכך, ואני מבקש לדבר בערב זה לא על המישורים המעשיים ועל כך שאי-ציות יביא חס ושלום לחורבן, אלא על שלושה מישורים נוספים. אני מבקש להדגיש בפני הציבור שאני רואה את שיח הסירוב שהשתלט עלינו בחומרא רבה, ואני חושב שאנחנו צריכים לשוב לעמדות היסודיות ביותר, המתנגדות לסירוב פקודה, אלא אם כן מדובר בגבולות רחוקים מאוד מאוד.


ג. מישור אחד הוא מישור ההשגים: שיח הסירוב לא יביא את הציונות הדתית לשום מקום טוב, ולא ישאיר אותנו בסנטימטר אחד יותר בשל הקריאה לסירוב. להפך - עם ישראל ישב בארץ ישראל בשל העובדה שהוא ירצה לשבת בארץ ישראל, ואנחנו נהיה ביהודה ושומרון אם עם ישראל ירצה שנהיה שם. המאבק על ארץ ישראל הוא מאבק דרך הכרעת הרוב במדינת ישראל, ולא בשום דרך אחרת. אנחנו עושים שוב את הטעות במאבק שלנו על ארץ ישראל דרך משתמשי הקצה - הצבא - והדבר הוא שוב אותה טעות שעשינו בהתנתקות. המאבק על ארץ ישראל צריך להיות מאבק אזרחי העובר דרך מוסדות מדינת ישראל. איני רוצה לחיות במדינה בה המאבקים שבה מוכרעים ברחוב, בשל העובדה שזה המבוא לאנרכיה, אלימות ומלחמת אחים.


ד. מישור שני הוא המישור המוסרי. משום מה נושאים התומכים בסרוב את הקול המוסרי, כאילו עמדת הסירוב היא העמדה המוסרית תמיד. האמת היא הפוכה: המעשה המוסרי היסודי הוא חיים בהגינות, ובכך שאנשים מקבלים את ההכרעות גם כשהן לא נוחות להם. זוהי הברית שנכרתה בין תושבי מדינת ישראל, וזו הברית שאנחנו חלק ממנה. הפרת הברית הזו היא מעשה לא מוסרי. רק לעתים נדירות נחצה הגבול ומחייב את הסירוב. לא הזכרתי באותו ערב את העובדה שמדובר אך ורק בסירוב אישי ולא בסירוב תנועתי. בשל העובדה כי למדינת ישראל יש את הסמכות ההלכתית לקבוע את הגבולות שלה, ובוודאי שיש לה את הסמכות הדמוקרטית, ההכרעה כי גבולות מדינת ישראל יעברו במקום אחר בשל העובדה שהמדינה מעריכה שאין היא מסוגלת להחזיק עוד בכל שטחי ארץ ישראל היא לגיטימית. לדעתי, אם מדינת ישראל תנהג כך היא תעשה טעות חמורה שתעלה לה ביוקר רב, ומדובר באשליה כי הליכוד הוא מפלגת ימין וכדו', אולם הדיון שאנו עורכים בערב זה הוא הדיון העקרוני התיאורטי, ועל אף התנגדותי הטוטלית ומאבקי בנסיגות - אני טוען כי למדינה יש סמכות להכריע כך.


ה. מישור שלישי הוא המישור כלפי הילדים שלנו. אנו הופכים את הילדים שלנו לאנרכיסטים, שונאים, קרועים, מתנגדים לכל דבר: לממשלה, לצבא, למשטרה, לחוק, לרבנים ולכל מערכת סמכות כלשהי. נגד עינינו אנו מגדלים ילדים נפלאים שחלקו נהרס במו ידינו מכך שאנו הפכנו את שיח הסירוב לשיח העיקרי. ראו רק את מה שמתחולל בדפי פרשת השבוע, ואז גם לא נוכל להאשים את ה"תקשורת" או כל גורם אחר. אנחנו מחוללים את האסון הזה על ילדינו במו ידינו.


ו. אין הצדקה לסירוב פקודה מכוחה טענה הלכתית המקובלת על חלק מהרבנים כי מדובר במעשה עבירה המחייב לא לציית לפקודות. ההצדקה לסירוב פקודה היא כאשר הממשלה מפירה את זכויות האדם של המתיישבים. זכויות אלה אינם מונעים את הנסיגה אם כך מכריעים שיהיה (אם כי כאמור בעיני זו טעות נוראה ועמדה מסוכנת מאוד) אולם הם מחייבים את המדינה לדאוג לתושבים. בהתנתקות המדינה התחמקה מאחריותה, והעובדה שחמש שנים לאחר ההתנתקות תושבים רבים עדיין לא הגיעו לבית הקבע שלהם - היא סיבה לסירוב. לו הייתי יודע כי כך יהיה - הייתי תומך אז בסירוב מכוח זכויות האדם. ברם, אנחנו צריכים להיות יותר זהירים בהטחת טענה זו כי גם אנחנו לבושתנו לא דאגנו לתושבים בשלבים השונים של המאבק, והפקרנו את שלומם טובתם ועתידם בשעת המאבק כנגד ההתנתקות. אנחנו גם משכתבים את ההיסטוריה של המאבק בהתנתקות - שיח הסירוב בזמנו היה מכוח פסקי הלכה ולא מכוח זכויות האדם. טענותינו בדבר זכויות האדם הן טענות שרובן בדיעבד.


ז. סיימתי את דבריי באמירה שהכאב הגדול ביותר שלי הוא הציונות הדתית נדחקה לשיח הסירוב, והדבר ממשיך לדרדר אותה ולא לאפשר לה למלא את השליחות הציבורית שלה. אנחנו לא רלוונטיים, ואין לנו אלא להתלונן על עצמנו בלבד: מפלגים את עצמנו לדעת, ונדחקים לעסוק בשיח הסירוב המוטעה והמזיק. כל זה, במקום למלא את השליחות הציונית הדתית, לקדש שם שמיים, ולאהב שם שמיים על הבריות. זה הכאב הנורא (דברים אלה כתבתי לאורך ההתנתקות כולה, ולא שיניתי דבר מעמדתי).


 


 




 

 

בית המדרש