ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מיהם עובדי העגל בימנו?

ע"י: הרב יובל שרלו

מיהם עובדי העגל של ימינו ? קל מאוד להטיח האשמה זו באחרים, ולטעון כי בוודאי אין מדובר בנו עצמנו. לא זו בלבד, אלא שבדרך כלל הנטיה היא להדגיש את ה"זהב", לאמור: עובדי העגל בני זמננו הם אלה שסוגדים לזהב ולכסף, ומעמידים את ההצלחה הכלכלית כיסוד חייהם וכמטרה העיקרית של שהותם בעולם הזה.הרב שרלו בעקבות עובדי העגל

 


מיהם עובדי העגל של ימינו ? קל מאוד להטיח האשמה זו באחרים, ולטעון כי בוודאי אין מדובר בנו עצמנו. לא זו בלבד, אלא שבדרך כלל הנטיה היא להדגיש את ה"זהב", לאמור: עובדי העגל בני זמננו הם אלה שסוגדים לזהב ולכסף, ומעמידים את ההצלחה הכלכלית כיסוד חייהם וכמטרה העיקרית של שהותם בעולם הזה. ברם, הקורא את הפרשה מתרשם כי הדברים הפוכים לחלוטין. ראשית, לא זו בלבד שלא הייתה במעשה העגל רדיפה אחרי הכסף והזהב, כי אם למעשה אנשים העניקו לעגל את ממונם: "ויאמר אליהם: אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באוזניהם ויביאו אל אהרן". מעבר לכך, דווקא השותפות של אהרון במעשה העגל נראתה (בטעות) בעיני העם כסוג של הסכמה למעשה זה, ואין מדובר ב"אחרים" שחוטאים אלא בנו עצמנו.


ואמנם, כיצד באמת ניתן היה להבחין בשאלה האם העגל אסור או מותר, אם מעשהו בא לאחר הציווי על המשכן (כפי שנראה מפשוטו של מקרא), והמרחק בין המשכן המקודש והטהור ובין עגל הזהב הוא דק מידי לציבור רחב והמוני ? מה בעגל הזהב יכול היה להבהיר כי מדובר בוודאות בדבר מה שהוא שקר, והליכת כזב אחר מה שנדמה כעבודת א-לוהים, עד שראויים היו הלוחות להישבר במצב זה, ונאמר למשה "יישר כוח ששברת" ?


תשובות רבות אפשריות לשאלה זו, ואני מבקש להציע רק את אחת מהן. קיימת התנהגות מוסרית מוגדרת הנתבעת מעובד האלוקים. בעולם האלילי הכנעני, אנו מוצאים את הקדֵשות סמוכות למזבחות, דבר המלמד כי בעיני חלק מבני האדם, הצירוף של עבודת אלוקים עם עריות הוא צירוף מתבקש - הסערות הנפשיות העמוקות ביותר חוברות יחדיו. ההרחקה מלגשת אל אישה קודם למעמד הר סיני, לימדה את ישראל כי דווקא הניתוק בין שתי חוויות החיים האלה הוא הנכון. במעשה העגל נאמר כי עם עשיית העגל קם עם ישראל "לצחק", וזו הייתה הראיה המוחלטת כי אין מדובר במקום בו עובדים את ריבונו של עולם באמת.


יכול היה הצופה במעשה העגל לומר לעצמו: אין אני מסוגל לרדת לשורש ההבחנה שבין עגל למשכן. מבחינה מחשבתית ייתכן כי העגל הוא האמצעי הראוי לעבוד את ד', והיעלמותו של משה מחזקת טענה זו. גם ההבחנות שמציגים המתנגדים לעגל אינן הכרחיות, והדמיון בין העגל למשכן יכול לגבור עליהן. אולם, המחזה בו משתלהבים יצריו של האדם, ושפיכות דמים וגילוי עריות חוברים יחד עם עבודת אלוקים, מלמד בוודאות כי אין מדובר בעבודה הרצויה לפני ד'. השילוב הנורא של שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, יכול ללמד כי אין מדובר אלא בנטייה תאוותנית, המתעטרת בעטרת עבודת אלוקים אך עיקרה הוא עבודת האדם את עצמו.


עבודת ד' רוויה בעוצמות סותרות. יש בה מן הסערה - "בבית אלֹקים נהלך ברגש", ומן הדממה - "לך דמִיה תהִלה". הצירוף הנכון של שתי התחושות הוא הקו הדק של עבודת ד'. ברם, כשמופר האיזון העדין, והסערה הנפשית מצטרפת אל תאוות העריות והלהיטות למגע עם החיים עצמם, עלולה להיווצר סכנה גדולה. הרגשות והכוחות עלולים לצאת משליטה עצמית, והמסגרות עלולות להיפרץ בעוצמה מרובה. אין זה אפשרי תמיד לעמוד על טיבו הפנימי של עניין רוחני. ברם, ההתנהגות הנגזרת ממנו היא צוהר להביט דרכו אל מהותו הפנימית. במקום בו עבודת ד' מובילה להתנהגות לא ראויה ניתן לקבוע כי לא כבוד שמיים נמצא שם, אלא ניצול הרגש הדתי לעבודה עצמית. במקום בו המגע עם הקב"ה מוביל לתיקון מוסרי - הן בתחומי העריות והן בתחומי האתיקה - נפתח השער לראותו כמקום עבודת אלוקים.
המאמר יתפרסם השבת בעלון 'שבתון' לפרשת כי תשא

 

 

בית המדרש