ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הציונות הדתית והגיור

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו מבכה את מצבה של הציונות הדתית לאור סוגיית הגיור ודן בסיסות לאי הרלוונטיות שלה

 


על מקומה של הציונות הדתית במדינת ישראל במציאות המחפירה של היום ניתן ללמוד מהדיון באחד הנושאים החשובים ביותר העומדים על הפרק - הגיור. המעצבים העיקריים של יחסי מדינת ישראל, העם היהודי וההלכה הם ש"ס, אגודת ישראל וישראל ביתינו. הציונות הדתית אינה פקטור בשום צורה ובשום מבנה. הדבר נכון בעיקר בשני מישורים: מישור אחד הוא המישור הפוליטי, בו כלל לא סופרים אותנו, ולמעשה אנחנו גם לא סופרים את עצמנו, עם הייצוג הפוליטי המפוצל והמפולג; המישור השני הוא המישור הרבני-דייני בו אין אנו מקיימים דיון הלכתי מקיף בשאלה זו, ומוליכים מהלך לכתחילה של גיור על פי ההלכה בלבד, הכוללת בתוכה גם את האחריות הלאומית למניעת נישואי תערובת, וחובות הלכתיות ביחס לגרים והיחס אליהם. נזכיר לעצמנו כי מדובר בשאלה שמשמעותה הרת גורל לעתיד העם היהודי בארץ ובתפוצות, והיא נוגעת לאחריות לקיומו, להמשכו, ולברית שבינו ובין ריבונו של עולם. היא בוודאי אינה פחותה מהנושאים שהביאו לפילוג הציונות הדתית - הפילוג הפוליטי והפילוגים האחרים.


במישור הפוליטי הדברים ברורים וחדים. מפלגת קואליציה בת שלושה חברי כנסת אינה משמעותית, גם לו היא הייתה מאוחדת בתוך עצמה; מפלגת אופוזיציה יכולה אף היא לצעוק ולרטון, למחות ולהצהיר, אך יכולתה המעשית היא אפסית. במישורים אחרים הדברים פחות חדים, אולם גם שם עקבות הפילוג נמצאים.


אין לנו את מי להאשים במציאות הזו. אף לא גורם חיצוני אחד אחראי לכך. אנו עצמנו הבאנו על עצמנו את הרעה הגדולה הזו. לו הייתה זו בעיה של איבוד כוח רוחני ופוליטי - החרשתי, כיוון שכלל לא ברור שצריך לשאוף לכוח, והשפעתה של הציונות הדתית על מדינת ישראל אפשר שתהיה לא דרך המערכת הפוליטית. הבעיה היא חוסר האחריות שלנו ואי-יכולתנו להביא את הבשורה הרוחנית והמעשית של הציונות הדתית, ולמלא את השליחות המוטלת עלינו במציאות הזו. אנחנו החלטנו להתפלג במערכות רבות של פילוגים: הפילוג הפוליטי; הפילוג הרבני וההחרמות; הפילוג החינוכי - רשתות החינוך ובמקביל תנועות הנוער; הפילוג המחלחל לבתי הכנסת בשל סוגיות הלכתיות שונות, ואין לנו על מי להלין אלא על עצמנו בלבד. בתוספת לכך, שמנו לנגד עינינו את תעודת הזיהוי שלנו בנושא אחד מרכזי בלבד - ארץ ישראל - ואף שאנו עוסקים באין-ספור נושאים אחרים זהו הנושא עליו אנחנו מתפלגים בתוך עצמנו וביחסינו עם גורמים אחרים בחברה הישראלית, והדבר מהווה אף הוא גורם משמעותי להתדרדרותנו.


לא זו בלבד, אלא שבמישורים הפומביים גם לא נעשה דבר כדי לשוב לביצרון. קשה למצוא אדם אחד מתוכנו שאינו מבכה את המציאות הכואבת הזו, ואינו מרים ידיים בתנועת ייאוש המציינת "מה לעשות ?"; קשה למצוא אדם אחד שאינו חש כי העובדה שאין אנו מסוגלים להגיע להסכמות פנימיות מהווה חולשה גדולה. גם אלה התומכים בביטולן של מפלגות דתיות והיטמעותן במפלגות גדולות אחרות מבינים כי מהלך כזה חייב לבוא מתוך עוצמה ולא מתוך חולשה, וכיום הוא מתנהל בחולשה גדולה מאוד.


מה אפוא צריך לעשות ? מדובר בשני צעדים, שלא ניתן לעשות את האחד בלוא השני. אין מושג כזה של הליכה ביחד וריכוז הכוחות בתחומים השונים - הפוליטיים והרוחניים - בלי לאמץ שפה אחרת של דיון. שפה זו כוללת בתוכה מילים כמו "פשרה", "ויתור", "הסכמות" - בדיוק כמו בחיי זוגיות. החלום כי אפשר להקים פדרציית מיעוטים בציונות הדתית, בו כל אחד ימשיך בדרכו, ובדרך זו לשוב למקום המיועד לציונות הדתית בהוויה הציבורית - נכשל כל כך הרבה פעמים, והוא אפילו בלתי אפשרי תיאורטית, עד שלא ניתן להבין את מי שמחזיק בו. רק לאחר מכן ניתן לפעול מעשית ופוליטית, רוחנית ורבנית, כדי ליצור את המסגרת הארגונית לעשות זאת.


כל עוד לא נפעל בשני השלבים האלה נמשיך לסבול מאותו דיסוננס - הצלחה עצומה בגידול דור המשך ציוני דתי נאמן ואהוב, מסור ומאמין, משקיע ומקיים, ובד בבד התפוררות מתמדת והמשך תהליך הפיכתנו לבלתי רלוונטיים לחלוטין בדרכה של מדינת ישראל.

 

 

בית המדרש