ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פסח-חג של זכרון

ע"י: הרב יובל שרלו

סידור השולחן, הדיאטה, המאכלים, הדודה מכפר סבא - כל העיסוקים התקשורתיים האלה אסור להם שיסיטו את לבנו מעיקר העיקרים של הלילה הזה: ליל שחזור הברית עם יציאת מצרים

 


פסח הוא חג זיכרון; לא חג היסטורי. ההבדל בין היסטוריה ובין זיכרון הוא ברור: כאשר אנו עוסקים בהיסטוריה אנו מבקשים לעזוב לרגע את התקופה בה אנו חיים ולעבור במנהרת הזמן לתקופה הקדומה. אנו מודעים לכך שמעבר טוטאלי אינו אפשרי, שהרי אנו מחוברים בהקשרים של זמן ומקום לימים בהם אנו חיים, אולם ככל הניתן אנחנו מבקשים להשתחרר מכבלי המציאות ולשוב אחורה. בחזרה הזאת לאחור אנו מספרים את סיפור חייהם של אנשי התקופה, ומנסים להיכנס לנעליהם שלהם. לו היה פסח חג היסטורי היינו מבקשים בליל הסדר להתנתק מהחיים העכשוויים שלנו ולצאת למסע סקרנות שלושת אלפים שנה אחורנית, והשאלה שהיינו מציבים לעצמנו הייתה מה חשו, חשבו ופעלו אבות אבותינו במצרים העתיקה.


בזיכרון אנו מנסים לעשות בדיוק את המהלך ההפוך. לא ימים קדומים הם עיקר עיסוקנו כי אם הימים שלנו; אין אנו מנסים להשתחרר מהם אלא לעסוק בהם בדווקא; תקופות העבר משמשות לנו כמעין משקפיים אישיות, לאמור: אנו מתבוננים אל מציאות ימינו וההקשר שלנו לחיים הרלוונטיים לנו הוא הנושא המעסיק אותנו. התקופה הקדומה משמשת לנו מעין פריזמה דרכה אנחנו מתבוננים, ומעצבים את היחס שלנו לחיים הממשיים שלנו. כיוון שפסח הוא חג זיכרון, מה שמעניין אותנו בליל הסדר אינו ימי יציאת מצרים אלא שנת חמשת אלפים שבע מאות ושבעים לבריאת העולם שהיא שנת 2010 בלוח הלועזי, והשאלה שאנו מציבים בלילה המופלא הזה שונה לחלוטין: במה שונה ההתבוננות שלנו על עצמנו מתוך התודעה העמוקה כי אנו במסע ארוך שהחל לפני אלפי שנים. במילים אחרות ניתן להציג את השאלה עליה בנויה תודעת ליל הסדר: במה שונה אדם הבוחן את מצבנו כיום מתוך מודעות לכך ש"עבדים היינו לפרעה במצרים" משכנו שמתעלם מכך ? את התשובה לשאלה הזו אנו מחפשים בחג הזיכרון ליציאת מצרים, ובלעדיה נותרת חוויית ליל הסדר כפולקלור בלבד ואינה מהפכת את הלב.


 


 


לשאלה זו אפשר שתהיינה תשובות רבות, ובמאמר זה תועלינה שתים מהן: הראשונה נוגעת לביטוי הנודע "שורשים". אין לי כל ספק כי עמדותיו של אדם ביחס למדינת ישראל והתנועה הציונית בכלל מושפעת גם מאופק הראיה שלו. יש הבדל בין מי שעולם המושגים שלו מגיע עד מלחמת ששת הימים בלבד, לבין מי שמסתכל על מדינת ישראל משנת 1945 והשואה, לבין מי שרואה אותה כהמשך לתנועה הציונית, ולבין מי שרואה אותה חלק במסע ארוך שראשיתו בימי אברהם אבינו, המציית לצו הא-לוהים "לך לך". מובן מאליו כי ניתן להסיק מתודעה היסטורית ארוכת טווח מסקנות שונות ומגוונות, והדבר לא יבטל את המחלוקת הקיימת בתוכנו בסוגיות הליבה של מדינת ישראל, אולם עצם העובדה שהעמדות יונקות מתוך ראיית מדינת ישראל כחוליה בשלשלת ולא כפרודה המרחפת באוויר לבדה היא משמעותית ביותר. לאור תשובה ראשונה זו, ליל הסדר מכניס אפוא את מדינת ישראל לקונטקסט היסטורי רחב, וכאמור מעניק לנו "משקפיים" דרכן אנו בוחנים את המציאות הקונקרטית בה אנו חיים.


תשובה שנייה לשאלה באה ממקום שונה לחלוטין. בתורה עצמה אנו מוצאים סידרה ארוכה של מצוות שהן זכר ליציאת מצרים. המיוחד בהן הוא שהן אינן עוסקות רק ביחסים שבין אדם למקום, ובאמונה כי הקדוש ברוך הוא הוא גם א-לוהי ההיסטוריה; רבות מהמצוות האלה הן מצוות חברתיות, המכונות בפינו "בין אדם לחברו". ישנה מערכת שלמה של מצוות הקשורה ביציאת מצרים, שאינה נוגעת לאמונה או לסדר היום של החגים, כי אם להיבטים החברתיים והמוסריים של החיים. התורה מלמדת לדוגמה כי מי שהיה עבד, וחווה את הציפייה ליום מנוחה ולהפסקת העבודה, אינו יכול שלא להעניק מנוחה זו לנתיניו ולעבדיו. התורה כותבת במפורש "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך", ומלמדת בכך שאין אדם רשאי להיות אטום לצורך במנוחה הקיים גם בנפש עבדו ואמתו, והוא חייב להעניק להם מנוחה זו, כיוון שהם שותפים בתודעת העבדות - אף הוא היה חלק מעם עבדים לפני שנים, ועל כן הוא כרת ברית עם העבדים כולם, ומכוח זה הוא מחויב להפסקת עבודתם בשבת.


זו גם דרך לחיות את מציאות ימינו לאור התודעה של עבדות מצרים והיציאה משם. עם שסבל כל כך בהיסטוריה יכול להתפתח לשני כיוונים מנוגדים. הוא יכול לומר לעצמו בשעה שהשיג את חירותו כי מעתה והלאה אין הוא חייב דבר לאיש, והמדיניות שלו חייבת להיות אגוצנטרית לחלוטין, בנוסח " הם עשו לנו כך וכך ועל כן אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו בלבד, וכשנקרתה בפנינו ההזדמנות - להשיב להם כגמולם". האפשרות השניה היא זו שהתורה מצווה עליה: עם שידע חיי עבדות ואת מעמדו של העבד - אינו מסוגל שלא להזדהות עימו. אף שבתקופה הקדומה לא היה אפשר לבטל את העבדות, התורה מצווה עלינו לזכור את תקוות העבד למנוחה, ליום חופשי, להשבת צלם האנוש שבו, שאנו עצמנו חשנו אותו במצרים - ולהעניק לזה שעובד אצלנו את הזכויות האלה. מכאן נולדה כאמור מצוות השבת המופיע בלוחות הברית שבספר דברים.


 


אין זיכרון יציאת מצרים בהיבט החברתי תוחם את עצמו ליום השבת בלבד. במקום אחר בתורה אנו קוראים "וגר לא תונה ולא תלחצנו, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". אפשר להתווכח מהי המשמעות של המילה "גר" בפסוק הזה. ההלכה סוברת כי מדובר במי שהתגייר והצטרף לעם ישראל והיא מחייבת כי נתייחס אליו ביחס מיוחד, כיוון שאנו יודעים לנפשו של ה"אחר" (הלוואי והיינו נוהגים כך היום). מפשוטו של מקרא עולה כי הכוונה היא לכל הזרים, והתורה מצווה עלינו לזכור כי אנחנו היינו עובדים זרים במצרים, ועל כן קיימת לנהוג כלפי העובדים הזרים שבתוכנו ביושר ובהגינות, לא לרמות אותם ולא ללחוץ אותם בתנאי חייהם.


את כל זה אנחנו נדרשים להטמיע בנו בליל הסדר. סידור השולחן, הדיאטה, המאכלים, הדודה מכפר סבא - כל העיסוקים התקשורתיים האלה אסור להם שיסיטו את לבנו מעיקר העיקרים של הלילה הזה: ליל שחזור הברית עם יציאת מצרים, ועם ההשפעה החיונית של הימים הקדומים האלה על תודעתנו ועל המסקנות שאנו נתבעים להסיק כלפי החיים הממשיים שלנו היום. חג שמח והופך לב.


המאמר יופיע במוסף החג של עיתון 'ישראל היום'

 

 

בית המדרש