ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

דמותה של רות המואביה

ע"י: הרב יובל שרלו

מאמר זה לקוח מתוך הספר ´יראה ללבב´ ובו בוחן הרב שרלו את דמותה של רות על פי הנבואה


רות המואביה[1]:


דמותה של רות המואביה היא סמל החסד. חז"ל קבעו כי המגילה כולה נכתבה רק בגלל יסוד החסד שיש בה: "א"ר זעירא מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה ב, יד). ברם, כדרכנו אנו טוענים כי זוהי פרשנות שבדיעבד, לאחר שהתברר לרבים שזו אכן דמותה המיוחדת של רות. בימי שפוט השופטים נתגלתה דמותה של רות לעיני בשר ודם באופן שונה לחלוטין. רוב בני האדם פירשו את דמותה באופן אחד, ואילו היחיד שראה את הפרשנות הפנימית והמניע הנכון של מעשיה היה בועז. הוא שזכה להקים יחד עימה את מלכות ישראל ולהפוך אותה לאמה של מלכות.


מה ראו רוב בני האדם ברות המואביה ? מבטם היה מורכב משני חלקים. חלק ראשון היה מבוסס כנראה על הנחה קטגורית מוקדמת. בני אדם אינם מסוגלים לבחון את הנכרי ואת הזר על פי מה שהוא. הם נוטים להכליל, ולהניח כי כל יחיד הבא מקבוצה כלשהי מבטא באופיו את הקבוצה. הנחה זו גורמת להם לראות את העובדות באור מסוים. התייחסותם אינה נקיה מדעות קדומות - להפך, לרוב היא משועבדת להן, ורואה צל הרים כהרים בשל ההנחה המוקדמת. ככל שהעוינות כלפי הקבוצה ממנה בא הזר גדולה יותר, כן מתפרשים מעשיו בצורה עוינת. חלק השני של מבטם על רות התייחס להתנהגותה של רות עצמה.


להלן ראשי פרקים של השערתנו כיצד נבחנה רות המואביה בדרכה הטבעית והרגילה של מה שאנו מכנים הפרשנות החיצונית של דמותה. לצורך בירורה של השערה זו ננסה להיכנס למערכת שיקוליו של בעז, בשעה שגילה כי רות שוכבת למרגלותיו בגורן - מה יכול היה לחשוב עליה, ומהו הייחוד בדרך שבה הצליח לקרוא את דמותה האמיתית - קריאה שאושרה על ידי הנבואה.


 


חלק ראשון - נקודות הנחה מוקדמות:


1. בראש ובראשונה רות באה מעם זר. מריבוי אזהרות התורה ביחס לגר אנו למדים על היחס הנהוג כלפי הזר. העובדה שהתורה האריכה לאיים על מי הפוגע בגר המתגורר מלמדת כי האווירה הכללית בעולם כולו עוינת זרים. כבר קין, שנתקלל "נע ונד תהיה בארץ", הגיב "והיה כל מוצאי יהרגני". תלות שררה בין נדודים בארץ ובין איבוד הביטחון האישי. תמונה זו עולה גם משהותם של אברהם אצל פרעה ואבימלך, יעקב אצל לבן, המלאכים בסדום ועוד ועוד.


2. לא די לה לרות שהייתה מעם זר, עוד עם זה היה מואב. עם מואב היה לישראל חשבון ארוך כבר בתקופת השופטים. התורה עצמה אסרה באופן מיוחד נישואים עם מואב. הטענה הקשה כנגד מואב היא כפיות טובה. בהליכתו של עם ישראל בעבר הירדן המזרחי הוא פסח ביוזמתו על מואב ולא נלחם בו. המלחמה החלה רק בהגיע עם ישראל לארץ סיחון ועג, שכבר לא היו בנחלת מואב, שכן נלקחו ממנו על ידי "מלך מואב הראשון"[2]. למרות זאת, ולאחר שהובהר למואב כי ישראל אינו מתכוון להילחם נגדו, שלח מלך מואב מלאכים אל בלעם בן בעור, וביקשו לבוא לקלל את עם ישראל. המתח עם ממלכת מואב לא היה שארית מההיסטוריה בלבד, כיוון שגם בתחילת תקופת השופטים, בימי אהוד בן גרא, שאפו המואבים לספח את יריחו אליהם, ובכך לשלוט על דרכי המעבר המרכזיות שבחבל ארץ זה. כל זה לא היווה מהווים רקע נח לבואה של רות.


3. מעבר למתח ההיסטורי עם מואב, יש לבחון שמא בתקופת בועז ממש, שררה מלחמה בין מואב לבין ישראל. כדי לבחון זאת נעמוד מעט על לוחות הזמנים. זמנה של מגילת רות לא בואר, אלא רק באופן כללי: "ויהי בימי שפוט השופטים". מתוך המגילה עצמה ניתן רק לשער את טווח הזמן של המגילה, שכן מבואר בסופה מרחק הדורות בין בועז ובין "וישי הוליד את דוד". חז"ל זיהו את בועז עם אבצן[3], דבר המסתבר על פי טווח זמן זה. כמו כן קבעו חז"ל כי בועז מת בסופה של המגילה, דבר הנלמד מהעובדה כי הוא לא היה בקריאת שמו של הבן שנולד, ושכנות רות ונעמי הן שהעניקו לו את שמו. זיהוי זה מלמד כי מגילת רות מתחילה כעשר שנים לפני סוף ימיו של בועז הוא אבצן. כיון שאבצן שפט שבע שנים הרי שהמגילה מתחילה בתוך שלושת השנים של השופט שקדמו - יפתח.


האויב המרכזי בימי יפתח היה לכאורה מלך בני עמון, וכך פותח הכתוב. אולם, דבריו של יפתח בנאומו אינם יכולים להיות מכוונים אל מלך עמון לבדו, במובן המקובל של המילה, כיון שרוב הטיעונים שבדבריו מכוונים דווקא אל מלך מואב[4]. דברי מלך עמון, "...כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבק ועד הירדן..." (שם יג), מתארים דווקא את גבול מואב, שכן מלך עמון לא הגיע עד הירדן. בדברי התשובה של יפתח הוא מספר דווקא את כל הסיפור של אי-כיבוש מואב ואינו מתייחס לעמון כלל וכלל: "... וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש. וילך במדבר ויסוב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויבוא ממזרח שמש לארץ מואב ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב" (שם יז-יח), דבר המלמד שהעימות היה עם מלך מואב. ועיקר העיקרים, דברי יפתח "...הלא את אשר יורישך כמוש א-לוהיך אותו תירש..." (כד) אינם יכולים להתפרש על מלך בני עמון, שכן כמוש היה אלהי מואב ולא אלהי עמון. בדרכים שונות ניתן לתרץ קושיות אלו, אולם הצד השווה שבכולן יהיה זיהוי האויב בימי יפתח עם מואב - או כממלכה מאוחדת המורכבת ממואב ועמון או מסיבה אחרת. לפיכך, גם ירידתם של אלימלך ומשפחתו מתבארת כעת בצורה חמורה בהרבה מהדרך בה היא נתפסת בקריאה שטחית של המגילה. הירידה היא אפוא לעם השנוא ולאויב השנוא[5].


 נמצא אפוא שרות מגיעה מעם המצוי במלחמה קשה עם שבטי ישראל בתקופת השופטים כולה - לא רק בימי אהוד בן גרא, אלא גם בשנים שקדמו לבואה. אין זה הרקע המתאים לראות אותה באור חיובי.


4. בואה של רות לעם ישראל אירע דרך משפחה שנואה - משפחת אלימלך. הכתוב אינו מתאר את מעמדה של המשפחה, אולם מסורת חז"ל היא שמשפחה זו הייתה מהחשובות שבבית לחם. חשיבותה לא הייתה רק בתחום היוחסין, אלא גם בפועל - תושבי בית לחם סברו שיוכלו להישען על עוצמתה הכלכלית[6]. לפיכך, עזיבת המשפחה את בית לחם הייתה לא רק משבר מוראלי, כי אם גם כלכלי. סביר גם להניח כי תושבי בית לחם ראו בקללה שבאה על בית אלימלך עונש א-לוהי על התנהגותם בשנות הרעב. סביר גם להניח כי בואה של רות דרך משפחה זו אינו דבר שהתקבל בברכה.


חז"ל מתארים את הציפיות שהיו ממשפחת אלימלך: "למה נענש אלימלך ? על ידי שהפיל לבן של ישראל עליהם, לבוליטין שהיה שרוי במדינה והיו בני המדינה סבורין עליו ואומרים שאם יבואו שני בצורת והוא יכול לספק את המדינה עשר שנים מזון, כיון שבאת שנת בצורת יצתה לה שפחתו מעילת בסידקי וקופתה בידה, והיו בני המדינה אומרים זהו שהיינו בטוחים עליו שאם תבא בצורת הוא יכול לפרנס אותנו עשר שנים, והרי שפחתו עומדת בסידקי וקופתה בידה, כך אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם" (רות רבה א,ד).


5. בסופו של דבר רות הייתה זרה. לא רק מבחינה גנאולוגית, כי אם גם בעצם בואה עם נעמי. נעמי הציגה בפני הבנות את האבסורד שבבואן עימה לארץ ישראל, ללא סיכוי להקים בית בישראל וללא מודע וקרוב. בואה של רות לבית לחם לא התפרש בדרך רגילה, והיה יכול להוביל לאחת משתי פרשנויות - ראשונה בהן המחפשת מניע זר ופסול לבואה, ושניה בהן ראיית החסד שביסוד המסע. סביר להניח כי רוב הציבור עסק בחיפוש המניע הזר.


 


חלק שני - התנהגותה של רות.


עד כאן עסקנות בהנחות המוקדמות שחלקן או כולן היוו את הרקע להתבוננות בדמותה של רות. על רקע בלטה במיוחד התנהגותה של רות, שתרמה אף היא לדחייתה האפשרית של רות.


6. התנהגותה של רות בשדה שבתה את עין בעז, והוא שאל "למי הנערה הזאת". מלשון הכתוב לא ברור מהו אותו דבר ששבה את עינו - האם היה זה עצם מציאותה של נערה זרה, או אפיון התנהגותי מסוים. מפשט הכתוב ניתן לראות דבר אחד בולט, והוא הסתובבותה של רות עם הנערים. דבר זה עולה משלושה מקומות: עצם העובדה שבעז ציין בפני רות את העובדה שהוא ציוה על הנערים שלא לגעת בה (ב,ט) מלמד על חששה של רות מפני מגע זה; העובדה שהכתוב חוזר ומציין את צוויו של בעז לנערים, בציטוט ישיר: "...גם בין העומרים תלקט ולא תכלימוה. וגם שול תשולו לה מן הצבתים, ועזבתם וליקטה ולא תגערו בה" (ב, טו-טז) יכולה אף היא להוכיח שציווי זה לא נולד מעצמו, כי אם התייחס למציאות נתונה.


אולם המקום בו בולטת העובדה שכלפי חוץ היה אפשר לראות את התנהגותה כפרוצה מוזכר במגילה כבדרך אגב. המגילה מספרת כי דבריו של בעז לרות כללו גם בקשה: "...הלוא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי" (ב,ח). ברם, כששבה רות לביתה וסיפרה את אשר אירע לה בשדהו של בעז, היא מצטטת את דבריו בשינוי משמעותי: "...גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין..." (ב,כא). הוא אמר לה לחבור לבנות, והיא מדברת על הידבקות בנערים. חריגה זו מדברי בעז בולטת בתגובת נעמי: "...טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא יפגעו בך בשדה אחר" (ב,כב). נראה כי הסיבה לדבריה של רות נובעת ממוצאה. רות לא הכירה בשדה מואב את ההבחנה ואת ההפרדה בין נערות ונערים, ועל כן לא נהגה כך בשדות בית לחם. על דקות הוראת בעז לדבוק בנערים לא הייתה יכולה רות לעמוד, ובשל כך היא לא הושפעה מדבריו.


חז"ל מציינים שמה שתפש את עיניו של בעז היתה דווקא צניעותה של רות: "אלא כיון שראה אותה נעימה ומעשיה נאים התחיל שואל עליה, כל הנשים שוחחות ומלקטות וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מסלקות כליהם וזו משלשלת כליה, כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה, כל הנשים מלקטות בין העמרים וזו מלקטת מן ההפקר" (רות רבה ד,ט). דברים אלה אינם סותרים את דברינו אלא להיפך. הלוא זו טענתינו המרכזית - אנו טוענים כי בני האדם לא הצליחו לראות את אשר בעז ראה. הם ראו את מה שנקרא בעיניהם כפריצות, והוא ידע להבחין בצניעות.


7. ביתר שאת ניתן היה לפרש את התנהגותה של רות בגורן. בפני בעז עמדה ההכרעה האם מדובר כאן בזונה הנוהגת כמעשה זו שמלאכתה בלילה, או במי שכוונתה לטובה, וזוכה בכך להיות אמה של מלכות[7]. בעז היה היחיד שהיה מסוגל לקרוא את הדברים בדרכם הראויה. כנגד כל מה שהצבנו לעיל עמדה בפניו עובדה יסודית אחת: "...היטבת חסדך האחרון מן הראשון..." (ג,י). הדברים האחרים אינם עומדים מול המבחן הגדול ביותר - מבחן החסד.


דברינו לעיל אינם עומדים על יסוד ההשערה בלבד. אנו מוצאים במגילה הוכחה מפורשת לפרשנות ה"חיצונית" של דמותה. "הגואל" הוא שנהג על פי הפרשנות שהוערכה לעיל כפרשנות הציבור כולו. תהום הייתה פעורה בין הגואל לבין בעז. תהום זו נבעה מההבדל בין שני סוגים של התבוננויות. הגואל ראה לעיניים את כל מה שהצבנו לעיל, ובתוספת העובדה שגאולת רות חייבה להקים שם המת על נחלתו ויתר על רות, ואף טען שיש בנישואין עימה השחתת נחלה. בעז קרא את המשמעות הפנימית של מעשיה ואת הילת החסד שאפפה אותה. הנבואה הכריעה כי ייחודה של רות בתוספת יכולת הקריאה של בעז היא הבסיס למלכות הנצח של עם ישראל.




[1] חלקים נרחבים מניתוח דמותה של רות המואביה פותחו כאן מרעיון מרכזי ששמעתי מהרב מדן.


[2] כל זה מתואר בספר במדבר פרק כא.


[3] בבא בתרא צא ע"א: "אמר רבה בר רב הונא אמר רב: אבצן זה בעז".


[4] ראה על כך באריכות אצל יעקב ורותי מדן, יפתח בדורו, מגדים ו, עמ' 35-34.


[5] ראה על כך שם עמ' 54.


[6] על גדלותו של אלימלך ראה: "ושם האיש אלימלך - ר"מ היה דורש שמות ר"י בן קרחה היה דורש שמות, ושם האיש אלימלך שהיה אומר אלי תבא מלכות..." (רות רבה א,ב).


[7] חז"ל מתארים את האפשרות של זנות: "ר' יהודה נשיאה בעא קומי ר' פנחס בר חמא: בועז גדול הדור היה ואת אמרת בקצה הערמה ? אמר לו: לפי שהיו אותו הדור שטופים בזימה והיו נותנין שכר לזונות מן הגרנות, הה"ד אל תשמח ישראל אל גיל כעמים וגו', ואין דרכן של צדיקים לעשות כן..." (רות רבה ה,טו).

 

 

בית המדרש