ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מי בפנים ומי בחוץ

ע"י: הרב יובל שרלו

כמה אנחנו יכולים ללמוד ממציאות זו לימינו. כמה חשוב לנו לנהוג בדרכה של תורה, ולשים לב לא רק לתנועה המרכזית אלא גם לחריגים.

 


מיד לאחר תום המפקד עוסקת התורה בארבע מצוות עיקריות: שילוח טמאים מחוץ למחנה, אשמות שונים ובמרכזם אשם גזל הגר, סוטה ונזיר. בשל העובדה שספר במדבר מספר את קורות ההליכה במדבר, לא ברור עד תום מה עושות מצוות אלו במקום זה. ניתן כמובן להבין את המצווה העוסקת בשילוח טמאים מחוץ למחנה, שהרי משעה שהוקם המחנה יש צורך להגדיר מי בפנים ומי בחוץ, אולם הזכרת הציווי על שאר הדמויות אינו ברור כל צרכו: לכאורה מקום פרשת האדם הוא בספר ויקרא, פרשת סוטה בדיני העריות, ואילו הנזיר הדומה לכהן צריך להיות חלק מדיני הכהונה.


בשם הרב צבי יהודה זצ"ל שמעתי הסבר נפלא: התורה מלמדת כאן שני עניינים מרכזיים. ראשון בהם הוא העובדה שהקמת חברה לאומית אינה מוחקת את האינדיווידואליות, ואת ההכרה שישנם פרטים שונים וחריגים. אמנם, התורה הקדימה את המפקד, ובכך ביטאה את העובדה שאנו מתחילים מהציבור, ואז ההתייחסות היא למספרים, דגלים וסדר המסע. אולם אין מדובר ח"ו בתפיסה לאומנית דורסנית, ואין התורה מתעלמת מן היחיד. היא פונה לעסוק ביחידים, והיא מתייחסת באופן מיוחד לחריגים השונים. בכך היא מלמדת כי כל תנועה ציבורית, יהא גודלה אשר יהא, אסור לה שתתעלם מכך שלא כולם מתיישרים לאור העיקרון הכולל, והיא צריכה לבחון כל מקרה לגופו.


היסוד השני הוא החריגים עצמם. התורה דוחה החוצה שני חריגים - הטמא והסוטה, והתורה מאמצת פנימה שני חריגים - גר ונזיר. בכך מלמדת התורה מי קרוב ומי לא. היא מלמדת כי דווקא הגר הבא מרחוק מוזמן פנימה, ודווקא בשל היותו תלוש וללא גואל התורה מגינה עליו באופן מיוחד. כמוהו הנזיר - איש שלכאורה מוציא את עצמו מן החברה, והתורה מאמצת אותו לחיקה. מאידך גיסא - התורה דוחה את הטמא החוצה, אף אם יהיה הכהן הגדול או אדם נשוא פנים אחר; התורה דוחה את הסוטה החוצה, אף אם תהיה אישה חשובה ומכובדת, בשל העובדה שהיא מעלה מעל באישה (זה המקום להזכיר את הדברים החמורים האומר מלאכי הנביא כלפי האיש המועל באשת בריתו). התורה קובעת אפוא כי המוכנס פנימה או המוצא החוצה אינו נבחן לאור המעמד החיצוני שלו אלא לאור מהותו. את הגרים והנזירים - מאמצים; את הסוטות והטמאים - דוחים. זה סדרו הנכון של העולם.


כמה אנחנו יכולים ללמוד ממציאות זו לימינו. כמה חשוב לנו לנהוג בדרכה של תורה, ולשים לב לא רק לתנועה המרכזית אלא גם לחריגים. בתוכנו חיים אלה שזכאים לייחס מיוחד מסיבות שונות: בין אם אלה נפגעי נפש ובין אם הם נפגעי גוף; בין אם הם זרים חברתית ובין אם הם זרים כלכלית; בין אם הם דוברי השפה ובין אם לאוו. חלק מהם מוגן על ידי איסור תורה מפורש, כמו הגרים היתומים והאלמנות, וחלק מוגנים מכוחו של עיקרון כללי. מנגד, כמה חשוב לנו לנהוג בדרכה של תורה ולדחות מתוכנו את אלה שאינם נוהגים כראוי, את אלה שבוגדים ואת אלה שנטמאים בטומאות החטא. לא זו בלבד, אלא שחשוב לנו כל כך להגדיר באמת את הקרובים ואת הרחוקים. הגדרה זו אינה יכולה לנבוע ממעמדם הכלכלי או הפוליטי, מיופיים או מגובהם, מהצלחתם הפרסומית או מכללים חברתיים אחרים. הקרוב והריחוק צריכים לנבוע מתכונות אמת ומערכי יסוד של דמות האדם. חברה שמבססת את הפנים והחוץ שלה בדרך זו היא זו הראויה להשראת שכינה, ולמימוש הזכות המלאה על ארצה.
המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת פרשת נשא

 

 

בית המדרש