ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מה יש לעשות כשמוצאים אבידה עם סימן?

ע"י: הרב יובל שרלו

הדיון במאמר זה הוא דיון הלכתי בשאלה מה יש לעשות עם מציאה שיש בה סימן


התורה מצווה שכאשר מוצאים אבידה, יש צורך להשיבה לבעליה:
 לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: ס(דברים כב, א-ב)


בפרק "אלו מציאות" במסכת בבא מציעא הגמרא דנה בכללים מתי יש להשיב אבידה, ומתי אין חובה להחזירה. השולחן ערוך מסכם חובה זאת:


הרואה אבידת ישראל, חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר: 'השב תשיבם'.[...]בד"א, במקום שהוא חייב להשיב משם, ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה, ושתהא בענין שמוכח שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת, ושיהיה בה שוה פרוטה, ושיש סימן בגופה או במקומה, ושהיה מטפל בה אם היתה שלו, ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו; אבל אם חסר אחת מכל אלו, אינו חייב להשיב אבידתו.


(שולחן ערוך, חושן משפט רנט, א-ב)


הדרך להחזיר את האבידה, כמו שמצווה התורה, היא על ידי הכרזה על האבידה. החזרת האבידה נעשית רק על ידי מתן סימנים של בעל החפץ למוצא.


מה יש לעשות כאשר מוצאים אבידה עם חובת השבה, ולאחר שהכריז לא באו הבעלים?


השולחן ערוך פוסק: "הכריז ולא באו הבעלים, תהא המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו" (שולחן ערוך, חושן משפט רסז, טו).


האם משמעות הדבר שיש להשאיר את החפץ אצלך עד סוף כל הדורות, וכן להעביר אותו בירושה לבנך לאחר מאה ועשרים כדי שהוא יחזיר אותו עד שיבוא אליהו ז"ל?


הרב משה פיינשטיין מחדש שבכל מקום שהכרעת ספק הממון היא יהא מונח עד שיבוא אליהו, ניתן לכתוב בדיוק את ערך החפץ, ובמקרה של אבידה את סימניה המדוייקים, לשום את ערך החפץ ולמוכרו. והיה אם ביום מן הימים יבוא בעל החפץ לתבוע אותו, יוכל לתת סימנים ולקבל את שווי החפץ.


"וכשמצא דבר שאין בו סימן ונסתפק אם הוא קודם יאוש, מחוייב לקחתו ואחר זמן שמחוייב לטפל בו יכול לרשום בפנקסו מה שמצא וה"ה בדבר שיש בו סימן ירשום כל סימנים וירשום גם שוויות האבידה אם הוא ידוע, ואם לאו צריך לשומו בג' אנשים יודעים שומת איזה דברים כאלה ואז יכול להשתמש בו לעצמו וזה מה שיש לעשות בכל מקום שאמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו, שממה שכתב יוכל לברר הדבר לכשיתבקש".


(שו"ת אגרות משה, חושן משפט ב, מה)


מניין הוא למד דין זה? ייתכן שמקור הדין הוא פסיקה אחרת של השולחן ערוך. ככלל, ההלכה מנסה לשער מהו רצון המאבד, ובמקביל למנוע מאמץ כבד מדי מהמוצא. ההלכה מפרטת זמנים שונים לשמירה על אבידות שונות, הכל בהתאם לקושי הטיפול באבידה ובהתאם להעדפת הבעלים אילו הוא היה כאן.


בנוגע לתפילין פוסק השולחן ערוך:


מצא תפילין, שם דמיהן ומניחן עליו מיד, אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה.


(שולחן ערוך, חושן משפט רסז, כא)


הסמ"ע (רסז, ל) מסביר שהסיבה לכך שמותר להשתמש בתפילין מייד היא: "דודאי בעליהן לא יקפידו, דהם מצויים לקנותן אצל סופרים". כלומר, היות והתפילין הן מוצר נפוץ, וכל אחד שמאבד תפילין מייד ישיג לעצמו תפילין חדשות, לכן הוא לא ירצה שהמוצא ישמור את התפילין אצלו וכשימצא אותו יחזיר לו אותן, אלא יעדיף לקבל כסף בשווי התפילין שאבדו לו.


יוצא לפי דברי הסמ"ע שכיום, כאשר כל חפץ הוא נפוץ וקל להשגה, במקרה שהכריז ולא באו הבעלים יכול המוצא לעשות כמו שכותב הרב משה פיינשטיין בתשובתו: לשום את שווי האבידה, לרשום את שווייה וסימניה ואז יכול למכור אותה. כשיבוא המאבד וייתן את הסימנים שלה, או אליהו הנביא ויגיד של מי הייתה האבידה, יחזיר את שוויה.


שונה מכך דין של חפצים שניכר עליהם הערך סנטימנטלי שלהם, או חפצים שלא ניתן להשיג אותם, בהם יש לומר שבאופן וודאי המאבד לא ירצה לקבל את שוויים אלא את האבידה עצמה, ולכן ייאלץ לשמור אותם.


בהמשך דבריו כותב הסמ"ע שהשולחן ערוך השמיט את סוף לשון הרמב"ם, שהוסיף להלכה זו את המילים "ואינן עשויין אלא למצוותן בלבד" (הלכות גזילה ואבידה יג, יד) שמשמעותו שהיות והתפילין הן תשמיש מצווה אנשים יזדרזו להשיג חדש ולא יחכו עד שימצאו את האבידה, לכן דווקא בתפילין על המוצא לחשב את שווים ויכול להשתמש בהם בעצמו. השמטה זו באה ללמד שהשולחן ערוך לא פוסק כמו הרמב"ם, וזהו דווקא לשון הטור. אם כן, שואל הסמ"ע, מדוע השולחן ערוך לא פסק לחלוטין כמו הטור, והשמיט את דבריו שבפירות שהתחילו להירקב יש לשום את שוויים ולמכור אותם מייד? השאלה חשובה, היות והדבר היה מוכיח באופן ברור שהשולחן ערוך לא סובר שרק בדברי מצווה ניתן לעשות פתרון זה, אלא בכל דבר. בכל אופן, ברור לסמ"ע שהשולחן ערוך השמיט בכוונה את סוף דברי הרמב"ם, והוא לא סובר שיש הבדל בין אבידה שהיא תשמיש מצווה לבין אבידה רגילה.


הש"ך (רסז, טז) עונה על שאלת הסמ"ע, ומסביר שהסיבה בגללה השמיט השולחן ערוך את הדין בנוגע לפירות שהחלו להירקב היא שהוא פסק בסעיף כד שכל אבידה שהטיפול בה יקר יותר משכרה יכול למכור אותה לאחר שלושה ימים. לכן ודאי שפירות שהחלו להירקב, שהטיפול בהם יקר יותר משכרם, יכול לשום ולמכור אותם.


אנו רואים שגם הש"ך וגם הסמ"ע סוברים שבכל דבר שמצוי לרבים ניתן למדוד את שוויו ולמכור אותו, וכך מקיים את הדין של "יהא מונח עד שיבוא אליהו".


ההלכה קובעת (בבא מציעא כא, ב). הוא הגביה לפני שבוודאות הבעלים התייאש, ולכן הוא זה שגרם לבעלים להתייאש, היות וייתכן והיה חוזר לחפש את אבידתו.


כל הדיון של הסמ"ע והש"ך הוא רק במצב בו עדיין לא התייאשו הבעלים. לאחר זמן ההכרזה, הבעלים באופן כמעט וודאי התייאשו ולכן אמנם לא ניתן לגרום להעברת הבעלות לידי המוצא, בשל כך שייאוש לא מועיל לאחר שהמוצא הגביה את האבידה היות ו"באיסורא אתא לידיה". בשל כך בלתי אפשרי שהחפץ יעבור לרשות המוצא, ויש עליו חובה להכריז. אך מחדשים התוספות שלייאוש זה יש השלכה מעשית אחרת, והיא שמעתה לא קיימת יותר חובת השבה על החפץ עצמו, אלא רק על שוויו.


"אע"פ שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתי לידיה כדקאמר לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דאתי לידיה קני ליה וכדאמר באלו מציאות (בבא מציעא דף כא, ב) בהדיא, מכל מקום בעי למילף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידיה, דבמציאה נמי נהי שלא היה קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה, מ"מ היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים כמו לגבי גזל".


(תוספות בבא קמא סו, א, ד"ה הכא נמי)


לכן, לאחר זמן ההכרזה, היות והבעלים התייאשו יכול המוצא לשום את שווי החפץ ולרשום את סימניו, ולאחר מכן למוכרו. הדין כך גם בחפצים בהם אמרנו שהבעלים היה מעדיף שיחזירו לו את החפץ עצמו ולא את שוויו. יתכן וזו הסיבה שהגר"מ פיינשטיין לא עשה חילוק בין המצבים השונים, ולכן היום בכל מצב בו עובר זמן ההכרזה יכול המוצא לנקוט בפתרון זה.


 


סיכום


במצב בו אדם מאבד חפץ שהוא חייב להכריז עליו, אם הבעלים של האבידה לא מגיע פוסק השולחן ערוך שהחפץ יהא מונח עד שיבוא אליהו.


השולחן ערוך פוסק בנוגע לתפילין שאבדו שמותר לרשום את שוויין ולהשתמש בהן מייד. הסמ"ע מבאר שלדעת השולחן ערוך אין משמעות מיוחדת להיות החפץ תשמיש מצווה, אלא בכל חפץ המצוי ברבים מותר לעשות בו פתרון זה, וכן מסכים גם הש"ך. הסברא לכך היא שהבעלים מעדיף שימכרו את החפץ שלו, וביום שבו יגיע אל המוצא יקבל כסף ולא את החפץ שכבר אין למאבד צורך בו.


הרב משה פיינשטיין אמר שבכל אבידה שהכריז עליה ולא באו הבעלים יכול לברר את הערך הכספי שלה, אם בכך שמדובר בחפץ שמחירו ידוע, אם לעשות זאת בפני שלושה שיכולים לשום את ערך החפץ, לאחר מכן יש לרשום את הסימנים של האבידה ואת שוויה כפי שהעריך, ואז יכול להשתמש או למכור את החפץ הזה.


הפסק של הרב משה פיינשטיין לא עושה חילוק בין מצבים שלמוצא ברור שהמאבד היה מעדיף לקבל את החפץ שאיבד ולא את שוויו (אבידה עם ערך רגשי, וכד'). ייתכן והסיבה לכך היא שלדעתו דברי השולחן ערוך, הסמ"ע והש"ך הם לפני שהבעלים התייאשו מהחזרת החפץ לידיהם. התוספות במסכת בבא קמא מחדשים שייאוש לא יכול להעביר את הבעלות על האבידה מהמאבד למוצא, היות והוא הגורם למאבד להתייאש על ידי שהרים את החפץ מהמקום בו היה. לעומת זאת, ייאוש הבעלים גורם לכך שהמוצא יכול להשתמש או למכור את גוף החפץ, והזכויות של המאבד הן רק על שוויו, בשל העובדה שלמאבד אין כבר ערך בגוף החפץ שאיבד. אם כן, במצב בו עבר זמן ההכרזה על החפץ, באופן כמעט וודאי המאבד התייאש, ולכן יכול לרשום את ערך האבידה ושוויה, ואז למכור או להשתמש בה לפי רצונו.
הסיכום נערך ע"י אריאל טוכפלד, אברך בישיבת ההסדר. עבר את אישורו של הרב

 

 

בית המדרש