ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אביזרייהו דרציחה

ע"י: הרב יובל שרלו

אדם ירא שמיים מפסיק לגנוב רמזור, אדם אוסר על עצמו להסיט תשומת לב כלשהי בשעת נהיגה, לא קורא ובוודאי לא כותב מסרונים תוך כדי נהיגה, שומר על מרחק סביר מהרכב שלפניו, נוהג במהירות מותאמת לתנאי השטח, מושיב את הילדים במושבי בטיחות, ועוד ועוד

 

"עשו סייג לתורה" הוא אחד ההדרכות הבסיסיות ביותר בעולמה של ההלכה. בדרך כלל, איסורי התורה הם ממוקדים ומוגדרים בעבירה עצמה, והתורה אינה עוסקת בהרחקה מהאיסור אלא באיסור עצמו. ברם, היא הטילה על חכמים את המשימה הגדולה לעשות משמרת למשמרת, ולבנות מערכת אשר תגן עלינו מפני סכנת ההתדרדרות במדרון החלקלק של הפרת מצוות התורה. כל לומד תורה יודע כי אחד הסימנים המלמדים כי כנראה מדובר בדין דרבנן (שכמובן אף אותו יש לשמור בקפדנות) הוא ניסוח במילים המלמדות כי מקורו של הדין הוא בחשש, בזהירות, בקפדנות.

לעיקרון זה יש יוצאים מן הכלל. חלקם מפורשים בתורה, כגון "מדבר שקר תרחק", וחלקם נדרשו על ידי חכמים. נראה כי היוצא מן הכלל הידוע ביותר הוא איסורי עריות. חכמים דרשו את האיסור "לא תקרבו לגלות ערווה", כמלמד לא רק על האיסור ממש, אלא גם על "אביזרייהו דעריות", לאמור: גם על איסורי עריות הסובבים את האדם, וציוו על האדם להתרחק מן העריות. עובדה זו משפיעה השפעה ניכרת על מקיימי ההלכה, וניתן לומר כי זהו התחום ההלכתי בו עוסקים יותר מכל, והוא מהווה בעיני רבים גם כאינדיקאטור ליראת שמיים ולשמירת הלכה. לעתים עצם העיסוק המופרז בנושא זה מביא בחובו נזק גדול - הן לצניעות עצמה והן לנושאים אחרים - אולם אין כל ספק שהתביעה לחיי צניעות וזהירות מעריות היא אחד מיסודות ההלכה מדאורייתא, שחובה עליונה להקפיד בה.

פוסקים הרחיבו את המושג הזה גם לעוד איסורים, ובראש ובראשונה חידשו את המונח "אביזרייהו דשפיכות דמים" (מנחת חינוך נו, וכן רצו), ולמעשה אפשר שהרחבה זו היא חלק מחובת בניית מעקה, והמצוות הקשורה בה "ולא תשים דמים בביתך". אנחנו מחויבים להיזהר באותה רמה של זהירות מעריות - משפיכות דמים. מדובר לא רק בשפיכות דמים הנעשית במזיד, אלא גם זו הנעשית ברשלנות ובזלזול. החמרה בדיני שפיכות דמים משמעה בניית מערכת של הגנה וזהירות מפני הגעה חס ושלום לפגיעה בגוף האדם או גרימה למותו. התורה מלמדת זאת גם על ידי מצוות עיר מקלט, המלמדת כי אינה מתעלמת אף מהריגה בשוגג, ולאור התורה שבעל פה היא מחייבת את הרוצח בשגגה לגלות, ולא רק מעניקה לו הגנה מפני גואל הדם. ההולך בדרכה של תורה מקפיד אפוא בזהירות יתרה על אביזרייהו דרציחה.

סביבת הסכנה של שפיכות דמים היא רבה, והיא מתפרסת מתאונות בבית ועד טיולים מסוכנים, ומזלזול בשמירה על הילדים ועד הליכה לא זהירה בשולי הדרכים. מבין הנושאים השונים דומה כי הנושא הפשוט ביותר, המסוכן ביותר והממוקד ביותר להחמרה הלכתית באביזריי הוא הנהיגה. שרשרת התאונות הפוקדות אותנו כבר שנים רבות, מידי שבוע, וקוטעות חיים של אנשים (בראש ובראשונה של הנרצחים, או גם של הנהגים שנותרו בחיים, והמשפחות של הצדדים כולם) מחייבות הכרעה חד משמעית - להחמיר באיסורי רציחה. להחמיר באיסורי רציחה זה לקבל על עצמנו שמירה קפדנית על אותם כללים הלכתיים מחייבים (בתוספת העובדה שהחוק מחייב זאת). אדם ירא שמיים מפסיק לגנוב רמזור אדם, אוסר על עצמו להסיט תשומת לב כלשהי בשעת נהיגה, לא קורא ובוודאי לא כותב מסרונים תוך כדי נהיגה, שומר על מרחק סביר מהרכב שלפניו, נוהג במהירות מותאמת לתנאי השטח, מושיב את הילדים במושבי בטיחות, ועוד ועוד. כל אלה הם גם חובה חוקית, אך בראש ובראשונה הם כללים הלכתיים המקבילים בדיוק לאותם כללים הנהוגים בדיני עריות, ומחייבים להימנע מפגיעה בצלם אלוקים - "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם". עתה הזמן לקבל על עצמנו להקפיד בנושאים אלה, ולהתקדם עוד ועוד לזהירות המופלגת באיסור שפיכות דמים.
המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת פרשת פנחס תש"ע

 

 

בית המדרש