ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הספד על הרב עמיטל (תמלול שיחה)

ע"י: הרב יובל שרלו

זהו תמלול שיחה של הרב שרלו,תלמידו של הרב עמיטל,על מורו ורבו. בע"ה במלאת השבעה יכתוב הרב מאמר על הרב עמיטל.

 


בשעה שעמדה ישיבת הר עציון לעבור לבית המדרש החדש, היה טיש של הרב עמיטל זצ"ל בליל שבת. באנו אז מהשירות הצבאי והיינו בשבת בישיבה, והטיש עסק בשאלה איזה פסוק יירקם על ארון הקודש של הישיבה. קם אחד הבחורים ואמר: "אני מציע שיירקם הפסוק 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף'". אמר הרב עמיטל: "לא רוצה. אני לא רוצה שתלמוד תורה בישיבה ייבנה על 'טוב לי', בשל העובדה שכל דבר שנבנה על 'טוב לי' טומן בחובו את ההכרה שאם לא יהיה לי טוב - אז לא. לא על כך בונים את עולמה של הישיבה". קם בחור אחר ואמר: "אני מציע אפוא את הפסוק: 'כפה עליהם הר כגיגית'". אמר הרב עמיטל: "לא רוצה. לא רוצה שאנשים יבואו לבית המדרש בגלל 'כפה עליהם'. אני רוצה שיאהבו את התורה, יתענגו עליה, ישמחו בה". מי שמכיר היטב את הרב עמיטל היה יודע שאם זה היה תלוי בו, שני הפסוקים היו נרקמים על ארון הקודש.


 


אני פותח בסיפור זה את דברי הכאב וההספד על מורי ורבי הרב עמיטל, בשל העובדה שדרך הסיפור אני יכול לשרטט את דמותו והווייתו, ומה שהוא הטמיע בתוכנו. אני פוחד שתשמעו אותי מדבר על עצמי ולא על הרב עמיטל, אך תוכלו לראות את גודל ההשפעה שהייתה לו עלי.


 


קודם כל, עצם העובדה שבחרתי לספר סיפור. הרב עמיטל לא היה שייך לאלה שאפשר לומר עליהם 'משנתו'. לרב עמיטל יש סיפורים, יש הבזקים. אני לא מכיר סיפורי מופתים על הרב עמיטל, סגולות, רזים; אני לא זוכר נס שקרה לנו איתו. דובר תמיד על סיפורי עבודת ה', אנושיות, סיפורים שיותר מכל מבטאים את מי שהוא היה, סיפורים שהוא סיפר, מאמרים קצרים כמו של חז"ל. גם הספר "והארץ נתן לבני אדם" הוא ספרון דק, מלא הבזקים ורעיונות. הסיפורים הללו מבטאים ודרכם אפשר לראות את תורת החיים. מדובר באיש שלימד אותנו והיה איש של תורת חיים, של חיבורים וסתירות. קודם כל, בראש ובראשונה מישהו שחי בעולם של יהדות לא פילוסופית, לא דקלרטיבית, לא רעיונות מסובכים, משהו מאוד פשוט ויסודי; חי בתוך עולמה של תורה, אך מאוד מורכב ועמוק ונוגע ביסודות עמוקים של הנפש.


 


דבר שני, שהיום נראה מובן מאליו, אך עצם העובדה שרב יושב עם ישיבתו בעונג שבת ומתייעץ על הפסוק שיהיה כתוב בארון הקדוש, לכם זה נראה מובן מאליו, אך הדבר הזה היה בלתי מובן לחלוטין: עצם המשקל הגדול שהרב נתן לבחורי הישיבה. גיסי, שהיה ממקימי ישיבת הר עציון, כתב את היומן של הישיבה, וביומנו הוא מציין את העובדה שהישיבה קמה בג' כסלו והרב עמיטל לא בא. חנן פורת דיבר, הרב יואל דיבר, והרב עמיטל הגיע יום לאחר מכן ונתן שיעור בגמרא. החבר'ה תמהו: הוא ראש הישיבה, והוא לא מגיע לפתיחה? אך הוא רצה להרגיל את הבחורים מהיום הראשון של הישיבה, שהישיבה זה אתם. ישיבה זה הבחורים. האחריות עליהם, בית המדרש שלהם, הווייתם. זה היה חלק בלתי נפרד מהווייתו. הוא אמר עשרות פעמים "אני לא רוצה עמיטלים קטנים, לא רוצה שיחקו אותי". אני זוכר את החוויה שישבתי אתו בפאנל וסברתי הפוך לגמרי ממנו, הרב עמיטל מדבר ואני צריך להגיד הפוך ממורי ורבי, אתם לא מבינים מה זה ברכיים נוקשות, בפני ציבור של מאות בני אדם, אני לא זוכר את האירוע והנושא, אך קמתי ואמרתי: מוריי ורבותיי, כל מה שאני הולך לומר למדתי מהרב עמיטל, אף על פי שאני אומר את ההיפך המוחלט. קם הרב עמיטל ואמר: "סוף סוף יש לי תלמיד אחד אמיתי". אני לא מספר את הסיפור הזה בגללי, אני לא התלמיד היחיד האמיתי, אני בכלל לא יודע אם אני אמיתי, אך קימתו אמרה: אלה התלמידים שאני מבקש. היה אירוע שמופיע בספרים, השיחה שלו נגד התנועה לעצירת הנסיגה מסיני. הייתה שם אש וגופרית נגד התנועה, על עיוותה, על חילול השם שבה. דברים קשים מאוד. אני זוכר את חווייתי כאשר סיים הרב עמיטל את דבריו, וביקש מחנן פורת שיעמוד וידבר הפוך ממנו ויגיד את משנתו מול הישיבה. לא בפאנל מחוץ לישיבה, אלא בתוך הישיבה עצמה. אמת צריכה להיות אמת לא מצד מי שאמרה.


 


כל זה המבוא לסיפור הסיפורים, ולמי הוא היה, ולתפיסתו ביחס לתורה. מה למדנו מהסיפור הזה? למדנו שעומק אמיתי בנוי ממורכבות. הרב עמיטל היה הרב הלוחם הגדול ביותר שפגשתי נגד סיסמאות, נגד שטחיות, נגד חד מימדיות. עומק אמיתי הוא מורכב. לא אמרתי שכל מורכבות היא עמוקה, יש מורכבות שהיא להטוט אינטלקטואלי, יש מורכבות שהיא הסרת אחריות, אך עומק לא יכול להכיל חד מימדיות. הרב עמיטל, עוד לפני שידענו מהי כת, היה לוחם מאוד גדול נגד תפיסות כיתתיות, כאלה שרואות את כל האמת לעצמן. עבודת ה' לא יכולה להיות רק בחינה אחת. יש שתי בחינות: בחינת 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף'. הרב עמיטל סבר שהתורה צריכה להיות מענגת, הרמנוית לאדם, צריך להיות שמח בתורה, בחידושה, בדרכה, באמת שיש בה. לא זו בלבד, אלא שהרמוניה היא לא רק תענוג והתלהבות ודבקות; הרמוניה היא גם שאלת מוסריות התורה. התורה צריכה באופן בסיסי, כעיקרון, להיות מוסרית. החוויה הכי קשה שלי עם הרב עמיטל הייתה כשהייתי במקום הרחוק ביותר ממנו, אך היא זו שהחזירה אותי קרוב אליו. בראש השנה במלחמת לבנון הראשונה, הנוצרים שהיו בני בריתנו, נכנסו לשני מחנות הפליטים וטבחו בפלסטינים, אנשים נשים וטף, סתם. צה"ל לא התערב. תוך כדי המלחמה אנו רואים מודעה על דלת הזכוכית של הישיבה, מכתב של הרב עמיטל שתובע תוך כדי מלחמה מהמפד"ל לפרוש מן הממשלה. לא יכול להיות שתהיו חלק מממשלה לא מוסרית ומחללת שם שמיים. זה תוך כדי מלחמה, זה כשאומות העולם מנצלות את זה נגדנו, תוך כדי מאבק, הנה מורי ורבי נועץ סכין בגב האומה וכותב את המכתב הזה למפד"ל. אני חושב שבכל תולדות מערכת הקשרים שלי עם הרב עמיטל זו הייתה הנקודה שהייתי הכי רחוק ממנו. יש וורט של הרב הדרי על יונה, שאומר שבמקום הכי רחוק שיונה היה מהקב"ה, במעי הדג, הוא בעצם מילא את שליחותו, שם הוא החזיר את המלחים בתשובה, משום שהם הלכו לנינווה והזהירו את העם, ובגלל זה האמינו ליונה. כך הרגשתי באירוע זה: מבחינת הרב עמיטל, 'טוב לי תורת פיך' זה לא רק העונג וההתלהבות והניגונים. הוא היה חסיד, בעל מנגן, חזן בראש השנה ויום הכיפורים. היינו אומרים שכל המתחים שלנו עם הרב עמיטל היו מתמסמסים ב'ונתנה תוקף' שלו. אך ההרמוניה שאני מדבר עליה היא גם הרמוניה מוסרית שהוא תבע אותה. בעקבות עמדתו בסברה ושתילה הוא קיבל מכתב מאלו שרואים עצמם ממשיכי הרב קוק, בגיליון המאה של 'עלון שבות' פרסמנו את מכתב התשובה, ושם נראה את העוצמות של המוסר וההרמוניה שלו, והנקודה המאוד-מאוד מרכזית במשנתו -  קידוש השם. שמו של הקב"ה צריך להתקדש בעיני הבריות.


 


מצד שני, הרב עמיטל לימד אותנו שעבודת ה' העמוקה לא יכולה להתבסס על 'טוב לי' בלבד. אם היא מתבססת על 'טוב לי', גם כשטוב ואתה דבק, בפוטנציה נמצאת העובדה שכשלא יהיה לך טוב -  לא תהיה שם. יש את מימד העקידה, כפה עליהם הר כגיגית. שני המימדים האלה נמצאים בתוך עולמו של האדם, יוצרים את התסיסה שבהם, ניתנים לגישור ולפישור. יש גם מצבים שלא. מי כרב עמיטל ראה, כמו שם אחת הביוגרפיות, עולם בנוי וחרב ובנוי, כנער עבר את השואה ואיבד את כל משפחתו. שאלו אותו מה החזיק אותו בשואה, והוא סיפר לנו עשרות פעמים שהוא מצא חוברת של הרב קוק בשם 'משנת הרב'; הוא ראה עולם חרב, הגיע לארץ וראה עולם בנוי, עולם שנבנה, והשורשים הרוחניים שלו, מצד אחד החסידיים והדבקותיים, שהם המשך של עולם ההרמוניה, ומצד שני החורבן הקשה שראה מול עיניו, שהם יסוד העקידה, הכאב, 'כפה עליהם הר כגיגית', זו דרך עבודת ה' שביקש להנחיל לנו, באותה דרך כפולה ועמוקה, אוהבת הבריות והתובעת מהן, מחוברת אל כלל האומה ומנסה לסחוב אותה אל העולם הרוחני והגדול, מעצימה תלמידים ומלמדת אותם. הנפלא היה שזה לא היה עולם דיאלקטי של קרע, של חוויה דתית טבעית וחוויה דתית גילויית כמו בבית מדרשו של הרב סולובייצ'יק, אלא חוויות שמשלימות אחת את השנייה, ולפעמים זו והעונג והדבקות באות לידי ביטוי ביחד.


 


לסיפור זה יש עוד בחינות. המקוריות. הרב עמיטל לא היה שחוק. שמעת ממנו דברים, וחשת שאתה עומד בפני בשורה, בפני משהו אחר, לא לעיסה אלא מקוריות. אחד הדברים היפים בעולמו הלמדני היה שעולם הלמדנות והשיעורים הכלליים שהעביר התבססו על ספרות השו"ת. בעולם השו"ת נמצאת המקוריות הגדולה: זה עוסק בעולם קונקרטי, מעמת יסודות הלכתיים ממקורות שונים, ובא פוסק ההלכה הלמדן ומפעיל את כשרונו היצירתי. היצירתיות והענקיות, הוא ידע שו"תים בהיקפים עצומים, מבחינת טיב העיסוק. אינני יודע אם הרב עמיטל עסק בשו"ת בהיקף כמו של הרב עובדיה יוסף יבדל"א. המיוחד בו היה בניסיון לעמוד על החידוש המקורי, הצליל העצום כמפתח להבנת ההלכה. סיפור זה של 'טוב לי' מול 'כפה עליהם' הוא אחד הסיפורים בהם אני חש את המקוריות.


 


דבר נוסף הוא אומץ. צריך לזכור שהסוגיות שאנו לומדים עכשיו בישיבה הן על זקן ממרא, אך צריך לדון מה היחס ביניהן לבין 'לא תגורו'. הזקן ממרא מצווה לכפוף עצמו לבית הדין מול 'לא תגורו'. הרב עמיטל קיים את 'לא תגורו'. אומץ הלב הציבורי כולל תשלום המחיר הכבד. כמה פעמים הדגשתי בישיבה שאומץ לב גובה מחיר, לא רק מעניק. הוא מעניק זכות עצומה להיות נאמן לעצמך ולהיות מי שאתה, אך הוא גובה מחיר כבד. היה לו אומץ לב לטעון טענת הסדר לכתחילה. יש מחלוקת היסטורית בנושא ישיבת ההסדר הראשונה, אך אין מחלוקת על כך שמי שטען 'הסדר לכתחילה' היה הרב עמיטל. לא רק הסדר לכתחילה, אלא הסדר לכתחילה ביהודה ושומרון. ללכת אל הלא נודע ולהקים ישיבה שם. סיפר לי גיסי שבפגישה הראשונה שלהם עם הרב עמיטל, כל שאלה שהציגו בפניו, הוא ענה: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". כשיצאו מן הפגישה, חצי מהם אמרו: זה הרב שאנו הולכים בעקבותיו, וחצי אמרו: זה רב שטחי, שחוזר על עצמו. שם היה האומץ להיות מי שאתה ולומר את מה שאתה מאמין. גם כשמדברים על דברים הרבה יותר משמעותיים, כמו האמירה המפורסמת שלו ש'לא הכל הלכה', ההלכה הותירה מרחב עצום לבחירה חופשית, לעוז החיים הטבעיים, לנורמאליות של המחשבה, למוסר הטבעי, לא הכל הלכה , בעולם דתי ורוחני שטוען בדיוק את ההיפך המוחלט, שהכל הלכה, נדרש אומץ לטעון דבר כזה. האומץ לדבוק בפרשנות הרוחנית ולטעון שפרשנות משנת הרב קוק היא פרשנות אחרת מאלה שטוענים שהם ממשיכי דרכו הבלעדיים. כמה פעמים הוא התייצב ואמר: בואו נבדוק כמה פעמים הרב קוק דיבר על ארץ ישראל וכמה  פעמים הוא דיבר על עם ישראל ועל שאלות הזהות של האומה. הוא היה בין הרבנים הראשונים שהציעו פרשנות אמיצה אלטרנטיבית למשנת הרב קוק. אומץ לבחור בעמדות שמאל, במושגים של הציבור הדתי, ולקבוע כי לאורה של ההלכה שאלת עם ישראל קודמת לכל דבר אחר, ואם לטובת האומה הישראלית צריך לסגת - צריך לעשות זאת. אני לא בא להגן על העמדה הזו, אני בא לנשום את אוויר הפסגות שמורי ורבי הרב עמיטל, שהתייצב באומץ גדול מול הציבור שלנו, אומץ לדאוג לקידוש השם, שמירה על שמו ופארו של ריבונו של עולם. הסיפור הזה, עצם העובדה שמתחילים לשאול מה יירקם על ארון הקודש.


 


אתמול בימי העיון בתנ"ך בגוש אמרתי לרב יואל ולחברים רבים שלרב עמיטל צריך לנהוג כמנהג הספרדים ולעשות הילולה. תראו מה הוא עשה בחייו: ניצל מהשואה כנער, הגיע לארץ והחליט ללכת ללמוד תורה, בגיל 17 ללמוד בחברון זה לא מובן מאליו. הוא החליט לשרת בצבא, ושירת ביחידה הדתית של הפלמ"ח ולאחר מכן בצה"ל. הקים משפחה וראה נכדים ונינים. הרב עמיטל הקים ישיבה, ישיבת הר עציון. שני דברים מופלאים קרו בה: הבאת הרב ליכטנשטיין. איזה אופי של מנהיגות, שבא הרב עמיטל ואומר: אני זז הצידה. למזל כולנו הרב ליכטנשטיין לא הסכים, ומאז נקבעה מתכונת של שני ראשי ישיבה שונים, כל כך שונים במהותם ובאופיים, אך משדרים ומאפיינים את הישיבה. תראו כמה ישיבות הוקמו: ירוחם, עתניאל, פתח תקווה, מעלה גלבוע. תראו איזו משנה רוחנית הקים הרב עמיטל. אפשר לומר שהלך לעולמו בשיבה טובה, בשם טוב. אתמול, כשאמרתי זאת לרב יואל, אמר לי הרב יואל: אתה צודק. אבל זו ההילולה. ימי העיון בתנ"ך בגוש הם דוגמה להילולה הגדולה שאנחנו, תלמידיו, חשים על מה שהוא היה בתוכנו ומה שהוא יצר בנו.


 


חלומי הוא שאנחנו בבית המדרש נהיה עם שני הפסוקים הללו: 'טוב לי תורת פיך', לאהוב את התורה, את הלמדנות, את הסברה והפסיקה, למצוא את עצמנו בתוך עולם הגמרא והפסיקה, לאהוב את התנ"ך, שעולמנו יהיה מתוך אהבה, מצד אחד. ומצד שני שתהיה גם שפת חובה בבית המדרש, של 'כפה עליהם הרב כגיגית'. לימוד תורה הוא מצווה, ביטול תורה הוא עבירה, מוטל עלינו ללמוד תורה בקפדנות ולא לבטל את הזמן ולעבור על דיני ביטול תורה.


 


דבר שני הוא הסיפור המפורסם ביותר על הרב עמיטל, מופיע בכל ההספדים עליו, על אחד מאדמו"רי חב"ד שישב ולמד ואחד מן התינוקות בכה בחוץ, והוא אמר: גם בשעה שאתה לומד תורה, צריך לשמוע את בכיו של התינוק בחוץ. לא יכול להיות בית מדרש שלא שומע את הדברים בחוץ. כשאנחנו מדברים על הדברים שבחוץ, יש שני תחומים כאלה: נמצאים בחוץ אלה שנדחו לשולי החברה. בבניין הזה ובמקום הזה, שומעים את בכיו של התינוק הבוכה בחוץ. שומעים את בכיים של האוטיסטים, ילדי הPDD והנכים. שומעים את בכיים של הנמצאים בחוץ, למרות שמנסים למצוא את הלימוד והדבקות, לא יכולה להיות ישיבה שלא שומעים בה את הבוכים בחוץ. אך צריך לזכור שהבכי הוא לא רק בכיים של הגר, היתום והאלמנה, אלא בכיים של הנמצאים בחוץ הוא גם הצמא הרוחני, הצחיחות, אלו שחשים לא צמא למים ולא רעב ללחם אלא לשמוע דבר ה', מבקשים את דבר ה'. הרב עמיטל שמע את שתי הבכיות הללו. הוא היה בין אלה שהעניקו השראה עמוקה למעשי הצדק והחסד, הקשר בין במעגלי צדק להר עציון ולמורנו ורבנו, כל הקשורים למעגלי צדק באו בעקבות הרב עמיטל; הקשר שלו ל'גשר', לתנועות ההחזרה בתושבה, לאנשי רוח חילונים, הכל עבר דרך הרב עמיטל. זכרו את העובדה הפוליטית שבשעה שחיפשו אחרי רצח רבין מי יוכל להיות הדמות שאולי צירופה לממשלה יהווה בניין גשר מחודש בין הציבור החילוני לציבור הציוני דתי, הרב עמיטל צורף לממשלה על ידי פרס. יכול להיות שפרס לא קרא נכון את מה שקורה בציונות הדתית, ואת מעמדו של האיש המדהים והמיוחד הזה בתוך הציבור, אך חשבו מה ביקשו ומי הדמות שהייתה יכולה להיות זו שמעניקה לאלו שמבקשים את דבר ה' את הבשורה שלה.


 


אנו, תלמידיו וממשיכי דרכו, חיים מדמותו. אין לי סיכומי שיעורים שלו או ספרים הגותיים מרחיקי לכת, לצטט מאמר מתחילה ועד סוף, לא משם ינקנו, אלא מענקיותו בתורה, מאומץ לבו, מישרותו, מההרמוניה שבו, מההעצמה שהוא העצים אותנו, ובעיקר ממי שהוא היה. הוא זה שיצר ובנה והרים אותנו, היווה מעיין נובע מכל העולמות של 40 השנים האחרונות, התחבטויות הנפש, העולמות הגדולים שהסעירו אותנו. אני רק יכול לומר שאני מתגעגע, קשה לי לבכות שכן הלוואי על כל אדם שהולך לבית עולמיו עם המעשים והתורה ועם מה שמלווה אותו לבית עולמו; אפשר לומר עליו שהוא נפטר בשיבה טובה, אבל געגועים - יש.
התמלול נעשה ונערך על ידי אריאל הורוביץ ועבר את אישור הרב

 

 

בית המדרש