ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מאמר קצר בשאלת הוראת הכרתת עמי כנען

ע"י: הרב יובל שרלו


 


קיימת התנגשות חזיתית בין עקרונות המלחמה, מטרותיה וכלליה בתקופת המקרא ובין עקרונות המלחמה המטרות והכללים בעולם שבו אנו חיים אתה. אחת הסתירות המובהקות היא העובדה שלכאורה אין אנו מוצאים "מלחמה אסורה" במקרא, או למצער דברים שהם אסורים לעשות בעת מלחמה. לא זו בלבד, אלא שאנו מוצאים בין מטרות המלחמה מטרות הנוגעות להשמדה טוטאלית, לגרוש, ולמלחמת חורמה. לעומת זאת, בעולם בו אנו חיים היום התנהגויות אלה מוגדרות כפשעי מלחמה וכפשעים נגד האנושות, וברמה העקרונית הם מחוץ לתחום המחשבה לחלוטין.


מה יעשה אפוא לומד תנ"ך, השייך לשני העולמות ? נדגיש כי תיאורטית היה אפשר לפתור את הסתירה בשתי דרכים אחרות: אימוץ עקרונות התנ"ך וראייתם כעמדה הנכונה (משנתו של הרב מאיר כהנא נקטה כך, ואנו מוצאים היום חלק ממשיכי דרכו בספרים כמו "ברוך הגבר" או "תורת המלך"); דחיית התנ"ך ספר יסוד מכונן של תודעתנו. שתי הדרכים נראות בעיניי מעוותות, ועל כן השאלה מוצגת דווקא מנקודת מוצא של קשר אמיץ ומהותי לשני העולמות גם יחד. רקע לשאלות אלה נמצא בספרו של פרופ' שגיא דת ומוסר. בהקשר של מאמר קצר זה, היא עוסקת בשאלת ההוראה של פרקים אלה בתנ"ך.


המאמר מבוסס חלקית על עמדתי בתחום מוסר המלחמה, אותה פרסמתי בכתב העת הרבני "צהר". ניתן לקרוא את המאמר כאן.


 


מה אפוא עושים בכיתה ?


נראה לי שיש להרגיל את הלומדים לחלוקת הלימוד לשני שלבים. בשלב הראשון, יש ללמוד את התנ"ך כפי שהוא: לא באפולוגטיקה, לא בהתנצלות ולא בביקורת, אלא לתת לתנ"ך להציג את עצמו. התנ"ך מציג את המאבק בעמי כנען כמאבק שיש לו היבטים רבים המצדיקים ואף מחייבים מלחמת חורמה. הנימוקים התנכיי"ם השונים הם:


א. עמי כנען הם הגרועים מוסרית בחברה האנושית. מוסריותם נוראה הן בענייני בין אדם לחברו, ומעשה העוול הרבים שהם גורמים; הן בעניינים שבין אדם לעצמו, ושחיתות העריות שלהם (ראו ויקרא יח); בין בעבודה הזרה שהם מבשרים בעולם.


ב. עמי כנען מתכוונים להילחם בנו עד הסוף, ואם נשאיר אותם בארץ הם יביאו להרס מוחלט שלנו (ראו סוף במדבר לג). כאשר האפשרות היא או אנחנו או הם - חייך קודמים לחיי חברך.


ג. אנו מציעים להם מראש שלא להילחם, קוראים להם לשלום, ומוכנים לקבלם כגר תושב בארץ - נושא זה נתון במחלוקת גדולה בין פרשני התנ"ך, אולם לאור מדרש חכמים "הגרגשי פנה והלך לו" למדו רבים מהם שאין חובת השמדה שלהם, אלא סילוקם מן הארץ.


ד. אין אנו מוצאים התלבטויות מוסריות כלשהן ביחס לפעילות זו, ועל כן ניתן להסיק מכך שהדבר לא עמד בניגוד לעמדות מוסריות של התקופה (בטעות לומדים רבים כי שאול המלך התלבט מוסרית מול מחיית עמלק, אולם הקורא את הפרק אפילו בקריאה שטחית אינו מוצא שם התלבטות מוסרית כלשהי).


בשלב זה של הלימוד אין אנו מנסים להצדיק, אלא להיכנס לתוך עולם המקרא, וללמוד את הדברים לאור הדרך בה הם התייחסות לנושא הזה.


 


בשלב השני אנו מעמידים את עצמנו מול התוכן של הדברים שאותם אנו לומדים. העמדה זו צריכה לגרום לנו לעשות שני דברים. מחד גיסא, להכיר בכך כי מטרות המלחמה ודרכיה אינם נמצאים עוד באותו מקום, ב"ה, ואנו נמצאים כיום במקום אחר לחלוטין. מאידך גיסא, אנו לומדים את התנ"ך כדי לשאוב ממנו את הדברים הנכונים שהיו במלחמות אלו, כגון: את ההכרה בכך שעמדת התנ"ך היא שבד בבד עם זכויות האדם וקיומו יש תביעות מוסריות נכבדות ממנו, וכשהוא אינו נוהג בדרך המוסרית הזו (כפי שנהגו עמי כנען) מוטלת חובת מאבק כנגד זה (בדרכים בהם נאבקים כיום). מסר זה חשוב ביותר דווקא בשל העובדה שרבים מטשטשים בין שאלת זכויות האדם ובין עולם "חובות האדם" שאנו מתעלמים ממנו; את המסר התנכ"י כי הבא להורגך השכם להורגו, והתנ"ך מלמד אותנו כי זכות המלחמה על קיומנו היא חלק אינטגרלי מעולמו של האדם ומעולמה של היהדות וכדו'.


שימו לב כי בשתי הדוגמאות שהבאתי בסוף דבריי אין מדובר בלימוד תנ"ך רק כדי לחזק את תפישת עולמנו הקיימת בלעדיו, אלא כדי בלימוד שנועד להציג עמדות אחרות מהקיימות בחלק מהחברה היום. על הרהורי בנושא זה בכללו (אם זה מעניין מישהו) אפשר לקרוא מעט את מאמרי "האם התנ"ך היה"?


 

 

 

בית המדרש