ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על הסליחה

ע"י: הרב יובל שרלו

נמלא אפוא את העולם בפיוס, בעין טובה, ברצון מכיל, בפתיחת חסימות כועסות - וברוח זו נחדש את האהבה הגדולה שבין אדם לחבירו שהיא כלל גדול בתורה, ואת האהבה שבין אדם למקום ואז נתפלל לריבונו של עולם שיערה עלינו רוח אהבה וסליחה ממרום, לשנה טובה ומבורכת.

 


"סליחות" מכוונות לשני כיוונים. תפילת הסליחות מכוונת בעיקר לבקשת סליחה מריבונו של עולם, על מה שאנו עוותנו בעולמו. הוא העניק לנו את הכוחות, את השליחות, את הכשרונות ואת האפשרויות - ואנחנו מעלנו בתפקידנו, ולא ממשנו את מה שמוטל עלינו לעשות בחיים. אנו פונים לריבונו של עולם ומבקשים את סליחתו, ואת פתיחת השערים לקראת השנה הבאה, בה אנו מקווים ומייחלים לכך שנעמוד במה שנתבע מאתנו ונמלא את שליחותנו בעולם בדרך יותר נאמנה ויותר טובה. אולם ההלכה כיוונה את הסליחות גם לעניינים שבין אדם לחבירו. המשנה במסכת יומא מלמדת כי עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו, ומשם יונקת בקשת הסליחה שבין אדם לחבירו. ימים אלה הם אפוא ימי פיוס, פתיחת הלב, סליחה וחידוש הברית.


משני מקורות עמוקים יונקת האפשרות לסלוח. מקור אחד הוא האדם עצמו, וההבטה שלו כלפי פנים. הוא מגלה כי דברים שיצרו מתח בינו ובין חבירו היו חשובים הרבה פחות מאשר הוא ייחס להם בזמנם; הוא מכריע כי אין הוא רוצה להיות מלא באותן חסימות ובאותן סתימות שהכעס והטינה ממלאים אותו; הוא חושף כי דווקא ההבטה המאירה ושחרור מערכת היחסים מעננים המאפילים עליה משמחים אותו הרבה יותר מאשר תחושת הנקמה והזעם - בדרך זו הסליחה נובעת אפוא ממבט מחודש של האדם על עצמו.


מקור שני הוא ההתבוננות שלו על האדם השני שפגע בו. במחשבה שניה הוא חושף צדדים שלא ראה קודם, ומבאר את הכוונה המקורית של הפוגע באופן שלא כוון נגדו; הוא מתבונן בעין טובה אל האדם האחר, רואה את מצוקותיו ואת כאביו, ומבין כי הפגיעה לא כוונה דווקא נגדו; יש בו אמון כי הצד השני שפגע בו מצטער, ואינו מוצא את הדרך לומר זאת, אולם חיפוש הפיוס הוא משימה הדדית; הוא מתבונן על מעמדו של האדם בעולם, ומגלה כי כולנו מסובכים בעניינים שונים המביאים אותנו לעתים לעשות דברים הכואבים לאחרים, ועוד ועוד. לא זו בלבד שהוא לא מתעלם מכל היסודות הנ"ל, אלא שהם מביאים בו לתמורה עמוקה, לרצון בחידוש האהבה והברית, בפיוס, ובחידוש האהבה.


האם שתי הסליחות קשורות האחת בשניה ? האם יש קשר בין הסליחות המכוונות לעניינים שבין אדם למקום ובין אלה העוסקים בענייני בין אדם לחבירו ? דומה כי התשובה לכך היא חיובית. בראש ובראשונה הדבר נובע מרעיונות המופיעים לא אחת בדברי אגדות חז"ל, המלמדים כי אנו פונים לריבונו של עולם בתפילה, ואומרים לו כי כשם שאנו מצאנו בלבנו את היכולת לסגת מפגיעותינו ומעלבוננו ולמחול לאחר אנו מבקשים כי אף הוא יערה עלינו ממרום את רוחו, וימחל לעוונותינו אף שכביכול פגענו בו והרסנו את עולמו. אולם דומה כי מדובר בקשר יותר מהותי: היכולת שלנו לסלוח ל"אחר" מאפשרת לנו להתייצב באופן שונה מול ריבונו של עולם. היכולת שלנו להתבונן על מעמדו של האדם בעולם, על בקשת הטוב הצפונה בו לאמתו של דבר, בעין טובה ובנפש חפצה, מאפשרת לנו להסתכל אף על עצמנו כך, ולחפוץ בחידוש הקשר והזיקה האמיתית בינו ובין א-לוהינו.


נמלא אפוא את העולם בפיוס, בעין טובה, ברצון מכיל, בפתיחת חסימות כועסות - וברוח זו נחדש את האהבה הגדולה שבין אדם לחבירו שהיא כלל גדול בתורה, ואת האהבה שבין אדם למקום, שהיא יסוד התורה כולה "ואהבת את ד' א-לוהיך", ואז נתפלל לריבונו של עולם שיערה עלינו רוח אהבה וסליחה ממרום, לשנה טובה ומבורכת.
המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לפרשת כי תצא תש"ע

 

 

בית המדרש