ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מכתב למחרימים

ע"י: הרב יובל שרלו

פילוג טוטאלי במקום תרבות מחלוקת; מגדלים בערוגותינו תחושת אמת עליונה שכל אחד סבור שהיא נמצאת אצלו ורק אצלו. וכאשר אבדנו - אבדנו.

 


הדינאמיקה ידועה מראש. זה מתחיל באלימות פאסיבית: החרמות ונידויים; סגירת ערוצי תקשורת הדדיים; מינויי מרצים לאור תפישותיהם הפוליטיות; סרוב סטודנטים הדדי ללמוד אצל אלה ואצל אלה; עידוד נותני שרות שלא להעניק את השרות במקומות מסוימים, בין באריאל ובין בקמפוס זה או אחר; ביטול אנטנות המאפשרות קליטה הדדית; התגרות בכלי תקשורת מגזריים בלבד וסוגים שונים של הגבהת חומות ואטימות אוזניים. זה ממשיך בהפעלת אלימות כוחנית שעדיין אינה פיזית: סגירת ברזי תקציב למי שאינו מתיישר לאור הקו המרכזי משני הצדדים; פעולות חקיקה לשלילת אזרחות או זכות הצבעה; איסור הגעה להרצאות במדים או אי-לקיחת טרמפים של מי שהשתתף בהתנתקות; בדיקת רשימות נאמנות לפני השתתפות באירוע זה או אחר. זה נגמר באלימות פיזית, הולכת ומתגברת, תחילה כלפי ה"אחר" (תג המחיר; וכלפי כוחות הביטחון בבילעין) ומסתיים כלפי פנים. דווקא המרצים והאומנים העוסקים ברוח האנושית מכירים את הדינאמיקה הזו יותר טוב מכולם.


בתולדות האומה הישראלית היו שתי אסטרטגיות. האחת היא של מלחמת אחים. זו האווירה ששלטה לאורך רוב תקופות התנ"ך, ומאות השנים שבספר שופטים ובספר מלכים היו ימים של פילוג ועוינות. גם בהם היו תקופת זהר מסוימות, שתבעו מחיר כבד משני הצדדים, כדי לאפשר מתח אידיאולוגי מחד גיסא וברית אחרים מאידך גיסא. אסטרטגיה זו שלטה גם בתקופות מסוימות של הגלות, בעיקר בסופה, במחלוקות הקשות שבין חסידים ומתנגדים, וברעיון "הפרדת הקהילות" ששוב פורח באוויר בימינו אנו. האסטרטגיה השניה ינקה מדרכם של בית שמאי ובית הלל "אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלופוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלשא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי", ושהמשיכה בהתנגדות עיקשת להפרדת הקהילות ולחשיבות האחדות הלאומית. כותבי כתבי החרם והפלסתר שבים לדרך הראשונה - הכואבת והמסוכנת. אפשר להתווכח על השאלה "מי התחיל", אולם הדיון הזה אינו מוביל לשום מקום.


בראש ובראשונה היא מסוכנת לרוח. אין הרוח צומחת אלא ממקום של מחלוקת, ומחלוקת אינה יכולה להתנהל במצב של דה-לגיטימציה. קריאה להחרמה ציבורית שלנו משמעותה דה לגיטימציה של קיומנו, ועם מי ששולל את הלגיטימיות של קיומי לא אשב לדיון משותף. אי-הישיבה משמעותה גם אי-הקשבה, ובמקום בו המילים אינן מדברות - מתדרדרים מטבע הדברים לסוגים אחרים של מאבק ודיון. החרמות הדדיות מסוכנות למחרים לא פחות מכך - הוא מתעטף באדרת האמת משלו, אינו פתוח לשמיעת ה"אחר", והוא מגלה כי גם קולו שלו נחסם בשל הסירוב הטבעי להקשיב למי ששולל את קיומך. כתב החרם משמעותו העמקת הסתגרות כל אחד במחנהו שלו, הגבהת החומות, וקיצוץ כנפי הרוח. בסופו של דבר היא מסוכנת גם לקיום הפיזי שלנו מול אויבינו, אולם לא מכוחו של הפחד הפיזי אני מבקש לסלוד מכתב החרם, אלא דווקא מעולם הרוחנית וההומאניות.


כתב חרם זה לא נכתב על ידי רבים מאתנו, המתנחלים, לאחר ההתנהגות המחפירה בהתנתקות; כתב חרם זה לא נכתב על ידי רבים מאתנו, המתנחלים, כלפי גילויים נוראיים הקוראים להחרמת מדינת ישראל והפעילות האקדמית שבה; כתב חרם זה לא נכתב גם בעבר הרחוק, בעת שילדי העולים הנאמנים להלכה ולאמונת ישראל נלקחו מזרועותיהם ושולחו למערכות חינוך חילוניות, ועוד ועוד. כתיבת כתב החרם הזו יותר מאשר היא פוגעת בנו היא הורסת את מקומה של התרבות, הרוחניות והמחשבה העצמאית. יכולת השבת הגלגל לאחור היא קשה, אולם זו הקריאה הגדולה שצריכה לצאת עתה: שובו מכתב החרם המטופש. המשיכו לטעון את טענותיכם ולהילחם עליהן (בהצלחה לא מבוטלת), ואף לנהוג במישור האישי כל אחד בדרכו הוא. ברם, בשעה שהוצאתם את הנוהג האישי שלכם לרשות הרבים ולתנועה ציבורית של החרמה - תיאלצו ליטול אחריות על כל המתחולל בעקבות חרם זה - בעולם הרוח ובעולם המעשה.


אנחנו המתנחלים נסתדר. גם בלעדיכם. ברם, דווקא זה הוא מה שצריך להדאיג את כולנו. אתם לא תשמעו אותנו כי לא תבואו לביתינו; אנחנו לא נאזין לכם כי לא נסכים להאזין למי שמנסה להחרים ולנדות אותנו; בהמשך תעברו אותם לדבר בשפת הכוח הלא אלים, ומסתמא גם אנחנו; בהמשך תימצא יונת הרוח והתרבות מקוצצת כנפיים, מחנות מבוצרים בעמדות שלהם ואטומים לשמוע את הצד השני; פילוג טוטאלי במקום תרבות מחלוקת; מגדלים בערוגותינו תחושת אמת עליונה שכל אחד סבור שהיא נמצאת אצלו ורק אצלו. וכאשר אבדנו - אבדנו.

 

 

בית המדרש