ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שאו שערים ראשיכם - לראש השנה

ע"י: הרב יובל שרלו

המבקש לבוא בשערי ההכרזה על הקב"ה כמלך העולם נתבע להיות נקי כפיים, בעל לב טהור, שאינו מחלל שם שמיים בהתנהגותו, ומילתו מילת אמת שאין הוא נשבע למרמה. השערים הנישאים והנפתחים מציבים אפוא בפנינו את הקריאה הגדולה לבוא בהם נקיים וישרים, ולהכריז כי עבדיו של מקום מקדשים את שם ד´ בעולם בהתנהגותם הקדושה והמוסרית.

 


לאורך השנה כולה אנו המאמינים חיים בשני צירים מקבילים. אנו מאמינים באמונה שלמה כי בידי ריבונו של עולם החיים והמוות, ובמקביל תרים אחר הרופא הטוב ביותר לרפא את חולאינו; אנו חיים לאור התפיסה כי פרנסתו של אדם נקבעת מן השמיים, ובכל זאת מוסיפים לנו עבודה ותרים אחר דרכים נוספות להרחיב את בסיס ההכנסות של המשפחה; אנו מאמינים כי ריבונו של עולם הוא הקובע את אשר יתרחש במשא ומתן עם אויבינו, ובמקביל פועלים במישורים פוליטיים וציבוריים כדי לעצב את ההכרעה הראויה; אנו משננים לילדינו כי ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לאיש פלוני ויחד עם זאת מקדישים זמן ניכר לדייטים ולמפגשים, ומעודדים את השדכניות והשדכנים לעבוד במלאכת קודש זאת, ועוד ועוד. זו סוגיית הביטחון וההשתדלות הידועה, שאין איש מאנשי האמונה שאינו נתבע לדון בה בינו ובין עצמו. יש החיים בהרמוניה עם סתירה מתמדת זו, ומצליחים ליישב אותה באמירה כי כל פעולות ההשתדלות הם רק "שליח" אך לאמתו של דבר אינם מכריעים דבר; יש הסוברים כי הפיתרון ההרמוני הוא מניפולציה לשונית, ולאמתו של דבר זוהי סתירה שלא ניתנת לישוב בעולמו של האדם, ואנחנו נתבעים לנוע באופן מתמיד בין שני הקטבים הסותרים; יש הסוברים כי סתירה זו מחייבת קבלות הכרעות מעשיות, כגון לא לחפש דווקא את הרופא הטוב ביותר, או לצמצם את הרדיפה אחר פרנסה, כדי להותיר מקום לגילוי האלוקי ועוד ועוד. כך אנו נוהגים לאורך השנה כולה.


יום אחד בשנה הוא יום ההכרזה והמלכות של צד אחד בלבד: "מלך על כל הארץ". אנו פותחים את השערים, מציבים את השאלה "מי זה מלך הכבוד", דוחים תשובה שאינה חד-משמעית "ד' עיזוז וגיבור ד' גיבור מלחמה", ומכריזים הכרזה ברורה: "ד' צבאות הוא מלך הכבוד סלה". ראש השנה הוא יום החגיגה הגדולה, והמלכת ריבונו של עולם עלינו. יום טוב, שבו אנו חוגגים את מלכות הקב"ה, ואת העובדה שליום אחד מוסר המסווה מעל פני העולם כולו. ביום זה לא ניתן לטעות עוד, כיוון שאנו מודיעים לכל באי עולם - השערים נפתחו בהכרזה כי מי שקובע בסופו של דבר את המתרחש בעולמינו הוא הקב"ה. דרכים רבים למקום, ופעמים רבות אנו שליחיו של מקום, והוא מעביר את האחריות לידי בני אדם. אולם את הטעות צריך לתקן, ואת הלוט צריך להסיר. יש אלוקים בעולם, הוא מלך העולם, הוא המעביר את כל באי עולם לפני כבני מרון, ומלכותו בכל משלה. לא זו בלבד, אלא שחלומותינו הם כי ידע כל פעול שריבונו של עולם פעל אותו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.


ביום זה אנו מזכירים לנו עצמנו דבר נוסף. השערים נפתחו, ואנו קרואים לעלות בהר ד' ולבקר בהיכלו. אולם יש תנאים לכניסה זו. התנאים ההלכתיים ידועים, והמבקש לבוא בשערי בית ד' צריך לטבול, לחלוץ את נעליו, ולנהוג באימה ובכובד ראש בהר בית ד'. אולם משורר ספר תהילים ונביאי ישראל הכריזו על תנאים אחרים לכניסה: "נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". המבקש לבוא בשערי ההכרזה על הקב"ה כמלך העולם נתבע להיות נקי כפיים, בעל לב טהור, שאינו מחלל שם שמיים בהתנהגותו, ומילתו מילת אמת  שאין הוא נשבע למרמה. השערים הנישאים והנפתחים מציבים אפוא בפנינו את הקריאה הגדולה לבוא בהם נקיים וישרים, ולהכריז כי עבדיו של מקום מקדשים את שם ד' בעולם בהתנהגותם הקדושה והמוסרית.
המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לראש השנה תשע"א

 

 

בית המדרש