ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מקור איסור מגע באישה

ע"י: הרב יובל שרלו

זהו סיכום למקורות שמנחים את הרב שרלו בשאלת הושטת יד בין איש לאישה לאחר שהאישה הושיטה ידה. הסיכום עבר את ביקורת הרב ואת אישורו

בס"ד
התורה מצווה בשני מקומות את כל בן ישראל להתרחק מהעריות, תוך הדגשת נשים בעת שהן טמאות נדה:

וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ. (ויקרא יח, יט)

אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'.(ויקרא יח, ו)

באופן טבעי, כל בחורה מקבלת בפעם הראשונה מחזור בהגיעה לגיל ההתבגרות, ומרגע זה עד שתטבול במקווה טהרה היא טמאה בטומאת נדה. היות והטבילה לרווקות אסורה בשל תקנת גאונים,[1] כל אישה טמאה עד עת חתונתה.

הראשונים דנו בשאלה האם יש בפסוקים אלו שני איסורים מהתורה או רק איסור אחד. הרמב"ם פוסק בספר המצוות את שני הפסוקים הללו כמצוות לא תעשה מהתורה.[2] לפי שיטתו, ההבדל בין המצוות היא שהפסוק הראשון מלמד על איסור ביאה והפסוק השני מתייחס לעניינים של התקרבות:

והמצוה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה, כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות [...] (ספר המצוות, לא תעשה שנג)

הרמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות,[3] חולק על הרמב"ם וטוען שיש כאן רק מצווה אחת שנובעת מהפסוק הראשון שהזכרנו, ואילו דרשת חז"ל בספרא המתבססת על הפסוק השני היא רק אסמכתא בעלמא.

לפי דבריו, חז"ל בכל מקום נוהגים מנהגי היתר בכל נושא הקריבה לעריות, כמו חיבוק ונישוק וכד',[4] ומכאן שהם אסורים מדרבנן בלבד ולא מהתורה, שאם לא כן לא ניתן להקל בהם. איסור התורה קיים רק במצבים שיכולים באופן ישיר להביא לידי ביאה, ולא בכל חיבוק ונישוק.

הרמב"ם מחלק בהלכות איסורי ביאה את דין איסור הקריבה לעריות לשתי חטיבות: האיסורים השייכים למעשה ביאה ולמעשים של דרך תאווה מפורטים בהלכה א', והאיסורים הקשורים בהקלת ראש עם אישה וההנאה ממנה כתובים בהלכה ב'. בעוד שבהלכה א' נכתב שהעובר חייב מלקות, ככל דין מהתורה, בהלכה ב' אומר הרמב"ם שהעובר חייב מכת מרדות, עונש השמור לעובר על דין דרבנן. לכאורה הדבר סותר את קביעתו בספר המצוות ששני האיסורים הם מהתורה.

המגיד משנה[5] יישב סתירה זו ע"י קביעה שהאיסורים בהלכה ב' הם דברים המרגילים לערווה אך אינם ערווה בעצמם, ולכן הם אסורים רק מדרבנן. לעומת זאת, חיבוק ונישוק הם ערווה בעצם מהותם, ולכן הם אסורים מהתורה. בנוסף לכך, לדעת הרמב"ם קיים איסור נוסף מהתורה, והוא לבוא על אחת מהעריות.

הרב משה פיינשטיין חולק על המגיד משנה, וסובר שגם הדברים שכתובים בהלכה ב' אסורים מהתורה, והם מהווים את החלוקה לשני הלאווים שהרמב"ם מונה בספר המצוות. לדעתו יש ליישב את הסתירה ברמב"ם בדרך אחרת:

[...] ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות, הוא משום דמדאורייתא אין לוקין משום שהוא לאו שאין בו מעשה. (שו"ת אגרות משה, אבן העזר ד, ס)

לדבריו, על האיסורים שבהלכה א' לוקים מהתורה, ואילו על האיסורים שבהלכה ב', אשר הם בגדר לאו שאין בו מעשה[6] שלא ניתן ללקות עליהם מהתורה, היות ולא נעשה כאן מעשה ביאה ממש אלא רק דברים של גירוי היצר, עונשם הוא מכת מרדות.

השולחן ערוך פוסק להלכה שיש להתרחק מהנשים מאוד מאוד, ומשמע מסוף דבריו שהאיסור כולו הוא מדרבנן.

צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפי' אינם עליה, שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו. ולא יעבור בפתח אשה זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה. ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין. (שולחן ערוך, אבן העזר כא, א)

המקור לדברי השולחן ערוך (שפסק את לשון הטור), הוא הצורך בהרחקה כמו שאומרים לנזיר ללכת מסביב לכרם כדי שלא יתפתה לאכול ענבים, וכן מקורות נוספים המלמדים על הצורך בהרחקה מאיסורים שבאופן טבעי אדם חושק בהם, אך התורה אסרה אותם.[7] ממקורות אלו עולה שאין כל הבדל באיסור זה בין אשת איש לבין פנויה, והאיסור הוא על כל הנשים שנפשו של אדם מחמדתן.

בכלל זה יש להדגיש את דברי הגמרא:

ת"ר: 'ונשמרת מכל דבר רע' - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. (עבודה זרה כ, ב)

מגמרא זו נלמד שכל דבר שיכול להביא את האדם להרהור נאסר, ובכלל זה אף בחורה שעדיין לא הגיעה לגיל שתים עשרה ועדיין לא נטמאה בטומאת נדה. יתכן שהאיסור לחבק ולנשק בחורה כזו יהיה קל יותר, היות והיא לא טמאת נדה ואין לגביה איסור תורה.

האם איסורי קירבה תלויי הקשר

בתשובה שנתן הר"מ פיינשטיין בנוגע לנסיעה באוטובוסים וברכבת התחתית בשעות העומס בהן אין אפשרות להימנע ממגע עם אישה, הוא קובע שמגע נאסר רק כאשר הוא נעשה בדרך של חיבה. כל מגע שאין בו דרך חיבה מותר לכתחילה, ואפילו חכמים לא אסרו אותו. לכן, לדעתו, אין בעיה הלכתית בנסיעה בתחבורה הציבורית בזמני עומס, אף על פי שיש בה עירוב בין גברים לנשים.

[...] ולכן צריך לומר שבלא דרך תאוה לא אסרו כלל דלא נחשב זה קריבה לגילוי ערוה כלל משום שהנגיעה שלא לתאוה וחבה לא יביא כלל לגילוי ערוה, והאיסור נאמר 'לא תקרבו לגלות ערוה' שפירושו כתב הרמב"ם, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה ולא ראו צורך לאסור זה כלל אף מדרבנן. (שו"ת אגרות משה, אבן העזר ב, יד)

יוצא לפי שיטתו, שאף על פי שהוא מחמיר ואומר שקירבה מכל סוג שהוא היא איסור מהתורה, לא כל נגיעה אסורה, אלא יש צורך בבחינת 'סוג' המגע, כלומר, הקשר הנסיבות שבגינן נעשה המגע.

ראינו למעלה את דעת הרמב"ן הסובר שאיסור מגע הוא מדרבנן, תוך ביסוס דבריו (בין היתר) על מעשיהם של חכמים שנראה שאינם עומדים בקנה אחד עם הלכות ההרחקה מהעריות. בניגוד לדעה זו, ניתן להסביר את המעשים שמתוארים בחז"ל באופן אחר, כפי שעולה מדברי הר"מ פיינשטיין. לפי דעתו כל איסור של מגע של קרבה אסור מהתורה, אך חז"ל נגעו היות וכדי לפסוק אם יש במגע איסור צריך לבחון מהי מגמת המגע. כאשר הנגיעה היא חלק מהקשר של מעשה קירבה בין גבר לאישה שאינם נשואים זה לזו, יש בכך איסור דאורייתא. לעומת זאת, מגע שנעשה בהקשר של עשיית מעשה טוב - לשמח חתן וכלה וכד', אפילו מעשה שנראה יותר חמור ממגע מותר.

בשלב זה יש להדגיש שהיתר מגע לצורך הוא דבר התלוי בהרהור העבירה שהמעשה מביא. אף אם המגמה חיובית, מעשה שגורם להרהור נאסר. רק מי שלא נגרם לו בשל המעשה הרהור - מותר לו לעשות את המעשה כשהוא בהקשר החיובי.

בנוגע ללחיצת יד, יש לברר מהו ההקשר של לחיצת יד. נראה שלחיצת יד נמצאת בגדר ביניים, כאשר מצד אחד היא אינה נגיעה סתמית ואקראית כמו באוטובוס צפוף, ומצד שני אין בה ממש דרך תאווה. מהותו של גדר ביניים זה הוא שבלחיצת היד יש ביטוי לקרבה בין הגבר לאישה, שאם לא כן הם לא היו לוחצים איש יד רעהו, ומצד שני זהו מגע שהוא מדרכי הנימוס בחברה ולא מדרכי התאווה.

לא ניתן לומר שגבר הלוחץ יד אישה עובר באיסור מהתורה אף לשיטת הרב משה פיינשטיין. לכל היותר מדובר באיסור מדרבנן. יתרה מכך, לא בטוח שלחיצת יד מוגדרת כאיסור מדרבנן, שכן אין בלחיצת יד פשוטה דרך של קרבה לעריות אלא דרך נימוסית של החברה בה אנו חיים.

כמובן שאין הדבר מלמד שניתן ליזום לחיצת יד או שיש לראות לחיצות יד בין גברים לנשים מעשי לכתחילה, וזאת בשל ההחמרה היתירה שיש לנקוט באיסורי עריות, לאור פסיקת השולחן ערוך שיש להתרחק מהנשים מאוד מאוד, שבאה ללמד שכל מעשה שעלול בעקיפין להביא לקרבה לערווה אסור.

 

דחיית איסור מגע מפני כבוד הבריות

כפי שראינו, האיסור על גבר בלחיצת יד אישה אינו חמור כל כך היות ולחיצת ידיים אינה מהווה ביטוי מובהק של קירבה באופן כזה שהיא נאסרה. לאור זאת, יש לדון האם כאשר מוסיפים שיקול נוסף ניתן להתיר את לחיצת היד.

כאשר אדם נמצא במצב בו מושיטים לו יד לשלום, אנו נכנסים לדיון הלכתי בשאלה האם כבוד הבריות והלבנת פנים דוחים את איסור המגע בלחיצת יד. אמנם יש הטוענים שאין כאן כלל הלבנת פנים, וניתן להסביר למושיטת היד שהתורה אוסרת לחיצת יד, אך נראה לדחות טענה זו, שכן ישנה סבירות גבוהה שמושיטת היד תתבייש בזמן שידה נשארת תלויה באוויר ללא מענה. גם מתן הסבר לא יועיל בדרך כלל במצב זה, היות ואחרים רואים שהיד שהושטה הושבה ריקם, והדבר מהווה בחברה ביטוי של זלזול ואי-כבוד. גם הסבר שינתן פעמים רבות לא יספק את מושיטת היד, שכן בקהילות רבות נהגו קרובי משפחה ללחוץ ידיים, ואף אם יש בכך מעשה של טעות, הדבר יכול לגרום לבושה כאשר אדם לא משיב ללחיצת יד.

חז"ל קבעו שכבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה. אמנם פוסקים לא נוהגים לפסוק לפי כלל זה כשהוא עומד לבדו, אלא הוא רק מהווה הכוונה לכיוון הפסיקה הרצויה. במצבים בהם יש חשש לפגיעה בכבוד הנבראים בצלם א-להים, יש לפסוק כך כאשר האיסור הנדחה מפני כך הוא החמרה של הראשונים. לכן במקרה הנידון, היות והאיסור ללחוץ יד נובע מהחמרת השולחן ערוך להתרחק מהנשים מאוד מאוד, וכן אם נאמר שהאיסור הוא מדרבנן, יש למנוע פגיעה בכבוד הבריות ולהחמיר ללחוץ את היד המושטת.

אחד מהאיסורים החמורים ביותר הוא איסור הלבנת פנים ברבים. למרות שבתורה לא נכתב במפורש שיש בכך איסור משמעותי, חז"ל קבעו שנוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים.[8] תוספות אף פסקו למעשה שאיסור זה הוא חלק מהעבירות שהן ביהרג ואל יעבור.[9] אם כן, במקרה זה, כאשר האיסור הוא החמרה, אף אם יש רק ספק של הלבנת פנים יש צורך לעבור את העבירה הקלה, ולהחמיר באיסור הלבנת פנים.

 

סיכום

התורה קבעה בשני פסוקים שיש להתרחק מהעריות. קיימת מחלוקת האם העובדה שיש על כך שני פסוקים מלמדת שיש שני איסורים מהתורה (הרמב"ם, או איסור אחד (הרמב"ן). המגיד משנה והרב משה פיינשטיין נחלקו בדעת הרמב"ם, כאשר לדעת המגיד משנה עניינים הנוגעים להרגל עבירה הם מהתורה, אך דברים הנוגעים לקלות ראש והנאה מאישה אסורים מדרבנן, ולדעת הר"מ פיינשטיין אלו ואלו נאסרו מהתורה, אך לא עונשים על ענייני קלות ראש מלקות ככל איסורי התורה אלא מכת מרדות, היות והן לאו שאין בו מעשה, כי עוברים עליהם רק במחשבה. בין כך ובין כך, נאסרו מעשים שמביאים לקירבה בין גבר לאישה, הכוללים בתוכם גם את הנגיעה.

במקום אחר סובר הר"מ פיינשטיין כי יש צורך להכיר את הקשר הנגיעה כדי לבחון האם היא אסורה או אפילו מותרת. דוגמא לדבר, מותר לנסוע באוטובוס צפוף גם אם באופן וודאי ייווצר מגע בין גבר לאישה, היות ואין במגע זה הקשר של איסור קירבה.

לאור דבריו אלה, בחנו את ההקשר בו נמצאת לחיצת היד וראינו שיש לו הקשר כפול: מצד אחד זהו מגע יותר חמור ממגע באוטובוס, שכן מטרתו יצירת קשר אישי, אך מצד שני אין בו מטרה של קירבה לעריות, אלא רק מדרכי הנימוס הנהוגים בחברתנו.

בשל ההחמרה הגדולה שעשו בהתקרבות לנשים, והדגשת השולחן ערוך שיש להתרחק מהן "מאוד מאוד", הדבר הנכון ביותר הוא לנסות ולהימנע מלחיצת היד, והחכם עיניו בראשו להתחכם כדי למנוע מראש שבחורות יושיטו לו יד לשלום. הדבר כולל אף אמירה מראש לבחורה, כאשר הדבר אפשרי, שהוא אינו לוחץ ידי בנות.

במצב בו כבר הושטה יד לשלום, נראה שאין להשיב אותה ריקם. הסיבה לכך היא, שכאשר אין קירבה שעלולה להביא לזנות לכולי עלמא האיסור אינו מהתורה, ואף לא ברור שיש בכך כלל איסור מדרבנן, שהרי זה לא מעשה שדרכו להביא בדרך כלל לקירבה אסורה. הסיבה להתרחק היא חובת ההלכה שנפסקה בשולחן ערוך להתרחק מהנשים "מאוד מאוד". לעומת זאת, סביר להניח שהבחורה שהושיטה את היד תיפגע אם לא תיענה. משום כך יש במצב כזה פגיעה בכבוד הבריות וחשש להלבנת פניה.

לכן, במקרה שבחורה מושיטה לבחור יד ללחיצת שלום (וכן להפך), איסור לחיצת היד אשר נובע מההחמרה היתירה בקרבה לעריות, נדחה מפני כבוד הבריות והלבנת פנים. מובן שעל לחיצת היד להיות רשמית בלבד, ואין לגלות בה גילויי חיבה יתרים.

המאמר נערך ושוכתב על ידי אריאל טוכפלד


[1] ראה שו"ת הריב"ש, תכה.

[2] ספר המצוות, לא תעשה שמו, לא תעשה שנג.

[3] ספר המצוות, לא תעשה שנג.

[4] ראה הרב יהודה הרצל הנקין, שו"ת בני בנים (ירושלים: צור-אות, תשס"ה), ד, יג, שמביא דוגמאות לכך.

[5] מגיד משנה, שם, ד"ה "ואסור לאדם לקרוץ".

[6] משמעות הביטוי הוא, לאו שכדי לעבור עליו אין צורך לעשות מעשה אסור כלשהו.

[7] ראה ביאור הגר"א, אבן העזר כא, ס"ק א; בית שמואל, אבן העזר כא, ס"ק א.

[8] סוטה י, ב.

[9] תוספות שם, ד"ה 'נוח לו לאדם'.

 

 

בית המדרש