ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

סדום והמסקנות מהסיפור

ע"י: הרב יובל שרלו

השילוב של התפיסה הכללית והתשוקה לטוב העולם עולות דווקא מתוך הסיפור הקשה של החרבת סדום, שהייתה רעה בעיני ד´. שילוב זה יכול להנחות אותנו בהרבה שאלות ציבוריות שאנו עומדים בפניהן.

 


הדיון בין אברהם ובין הקב"ה על הראוי לבוא על סדום מאפשר התייחסות לשתי נקודות. ראשונה בהן היא תשומת לב לעובדה שהן הקב"ה והן אברהם אבינו מדברים על דין כולל לכל אנשי סדום. לאמור: אברהם אבינו מבין כי ריבונו של עולם מבקש להכרית את העיר כולה, כולל הצדיקים שבה, וטוען "השופט כל הארץ לא יעשה משפט ?". על כן טוען אברהם אבינו כי יש להציל את העיר כולה בזכות הצדיקים שבה. אולם קיימת גם אפשרות שלישית, והיא הצלת הצדיקים והחרבת הרשעים, וזו לא עולה בדיון. תשומת הלב לנקודה זו מתעצמת מהעובדה שזה למעשה מה שאירע בסוף - לוט ומשפחתו ניצלו ואילו שאר אנשי סדום חוו את ההפיכה הגדולה. מפני מה לא עלתה אפשרות זו בדיון ?


נראה כי התשובה לעניין זה היא יסוד הממשיך לאורך ספרי המקרא כולם. בד בבד עם דמותו האישית של האדם ועם אחריותו לחייו - הוא חלק מציבור. התורה לא ניתנה ליחידים בלבד, כי אם לציבור; התביעות מכלל העולם אינן אישיות בלבד, אלא הן ציבוריות. בשל כך אנו מדגישים חזור והדגש כי האחריות המוטלת על יראי ד' אינה נוגעת לגן העדן הפרטי שלהם בלבד, כי אם לכלל האומה. המשל הידוע על העובדה שכולנו בסירה אחת, והקודח חור ב"חלק שלו" בספינה מטביע את כולנו, צריכה להפוך לציר מרכזי של התייחסות לעבודת ד' ולנאמנות במצוות. אנו חייבים לשאול את עצמנו מה עשינו לא רק למען צדיקותינו, אלא גם למען זהותה הכללית של האומה, וזאת מכוח ההתייחסות הציבורית לכלל כולו, בדיוק כפי שעולה בדיון בין הקב"ה ובין סדום. זוהי נקודת היסוד של משנתנו הציונית-דתית, שאינה נוגעת למדינת ישראל בלבד, כי אם לכל מערכת החיים. הראיה הכלל ישראלית גוררת בעקבותיה פסיקה כלל ישראלית, ואחריות כלל ישראלית. יש לתפישה זו גם מחיר, שלעתים מתגלה במיתון ובהליכה אט אט, אולם חובה לשלם אותו מכוח הראיה הציבורית, שכמותה אנו למדים במקומות רבים בתורה.


הנקודה השניה הודגשה על ידי הנצי"ב. זוהי תופעה מדהימה שאברהם אבינו המייצג באורח חייו ובתפישתו את ההפך המוחלט בסדום, ואשר נאבק כי ערכיה של סדום שאינה מכניסת אורחים ייעלמו ותאומץ דרכו המכניסה אורחים אפילו במחיר עצירת התגלות השכינה - מתפלל על סדום ונלחם למען המשך קיומה. על כך כתב הנצי"ב בהקדמתו לפירושו לתורה: "וזה היה שבח האבות, שמִלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם!". יכולת ההפרדה בין המאבק ובין הרצון בטוב, בין תיעוב דרכה של סדום ובין התפילה לשלומה - גם היא אחד השיעורים החשובים שאנו צריכים ללמוד מסדום. אנו צריכים לבקש את הטוב ולהתפלל עליו, ולרצות בקיום העולם ופיתוחו, ולא ברעה שתמצא אפילו את אויבינו. "קיום הבריאה" כפי שכותב הנצי"ב הוא אחד העקרונות היסודיים של המבקשים ללכת בדרכם של האבות. צריך למאוס בשפת השנאה, הקיטוב, בקשת הרע, התיעוב והלאומנות, ולבחור בשפתו של אברהם אבינו המבקש מריבונו של עולם את הצלת כולם בעבור הצדיקים הנמצאים שם.


השילוב של התפיסה הכללית והתשוקה לטוב העולם עולות דווקא מתוך הסיפור הקשה של החרבת סדום, שהייתה רעה בעיני ד'. שילוב זה יכול להנחות אותנו בהרבה שאלות ציבוריות שאנו עומדים בפניהן.

 

 

בית המדרש