ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חרדות ופחדים בעקבות התחזקות תורנית

ע"י: הרב יובל שרלו

אני מתחזק תורנית אך מפחד כל העת שמא לא קיימתי הכל כמו שצריך, מה לעשות?

 


שאלה:


בס"ד 
שבוע טוב וחודש טוב לכבוד הרב, 
ככל שאני מעמיק בקיום המצוות וקורא בספרי הלכה אני רואה את הדקדוקים שיש ומגלה שיש המון דברים שאני לא עושה במצוות שהייתי רגיל לקיימן וכשאני מרגיל את עצמי בהם, אני מרגיש את חיבור יותר גדול למצווה ובכלל לחיים הדתיים יותר והעניין משרה עליי תחושה אמיתית, תכליתית וטובה. 
אבל, יש גם קושי מסויים, אצלי לפחות בעניין הזה. ישנן דקדוקים שרשומים לדוג' בקיצור שולחן ערוך בנוגע לתפילת שמונה עשרה ורשום שם באחד הסעיפים שרצוי לפסוע 3 פסיעות בצעדים גדולים, לפחות באורך של הרגל שלי. אני מאוד משתדל לקיים את העניין הזה. אך, אם אני נמצא במקום שבו אני לא יכול לעשות זאת, נכנס בי פחד שעשיתי משהו לא בסדר, שעברתי על הלכה ועכשיו הקב"ה כועס עליי וזה מלווה אותי בעוד תחומים של הלכה הדומים לסעיף שציינתי עכשיו. 
אני יודע שהקב"ה אוהב אותי כמו שאני וכשאני אומר לעצמי את העניין הזה, אני נרגע קצת. אך משהו לא נותן לי להשתחרר מתחושה שאני עושה משהו לא טוב, אפילו שזה בעניין כמו זה שלפי הבנתי, מדובר על דקדוק גרידא ולא על הלכה שאי קיומה גוררת עונש. 
אני נרתע מקריאת ספרי הלכה כמו פעם, כי כל נושא שאני עובר עליו, אני מיד חושב איך לקיים את הכל וכשאני לא מצליח או שוכח, אני מצטער וחושב שמשהו לא טוב יקרה ומעדיף לא לקרוא כי הדברים משפיעים עליי ישר. איני יודע מה לעשות/ לחשוב ואני מבקש מהרב איזשהו סיוע בעניין, עד כמה שניתן... 
תודה רבה!


 


תשובה:
שלום וברכה 
התופעה שאתה מתאר מוכרת מאוד לכל עובד ד'. 
אתה מתאר היטב את שני הצדדים. מחד גיסא את הייחודיות הגדולה שבחדירת אור ההלכה ודבר ריבונו של עולם לכל תחומי החיים, ומאידך גיסא את הלחץ הנפשי שהדבר מביא אליו, ואת העובדה שלעתים נהפך ריבונו של עולם בתודעה הנפשית לסוג של ''מנהל חשבונות'', היושב בשמיים ורושם את כל הדברים הרעים שעשינו. תפיסה כזו של הקב''ה אינה יכולה להתיישב עם מצוות התורה ''ואהבת את ד' אלוקיך'', ואף שאולי יש בה קיום של ''את ד' אלוקיך תירא'', אני לא בטוח בכך, כיוון שגדולי ישראל רבים דיברו על יראת הרוממות, וזו אינה יראת הרוממות, אלא יראת העונש, ויותר חמור מכך - התחושה המתמדת של רדיפה ושל כאב. 
מה אפוא צריך לעשות ? 
צריך ללכת בשני מסלולים. ראשון בהם הוא להתפתח מעט בלימוד, ולדעת להבחין בין דין דאורייתא ובין מנהג, בין גזירה שנועדה להרחיק את האדם מן העבירה ובין דין מהותי אפילו אם הוא דרבנן (בשר עוף בחלב לדוגמה), ואז מנסים אמנם לעמוד בכל תביעות ההלכה, אולם יודעים להבחין בין היסודות ובין העיטורים, ופחות נכנסים ללחץ שדבר מה לא נעשה כראוי. פשוט משתדלים שבפעם הבאה יהיה יותר מכוון. 
אולם עיקר הדברים הוא באימוץ המשנה ''לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה'' כתפישת חיים, המאירה את כל העולם הרוחני שלנו. אנו מזכירים לעצמנו כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת כי אם לבני אדם, ואין ריבונו של עולם חפץ להרשיע אותנו באופן מתמיד, אלא ''ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'', ועל כן אין אנו מפסיקים לרצות להתקדם, ולהגיע לעולם היותר מכוון והיותר נכון. באותה שעה אין אנו חיים בלחץ מתמיד שמא אנחנו פושעים, אלא מכירים בכך שלא עלינו המלאכה לגמור, אלא לנסות ולהתקדם כל הזמן. 
ההליכה בשני המסלולים גם יחד מוסיפה גם לחיי האמונה שלנו, וריבונו של עולם אינו עוד מחפש העבירות שלנו, כי אם מי שמושך אותנו כלפי מעלה באופן מתמיד, ובד בבד לימד אותנו בתורתו כי הוא מכיר בכך שבני אדם אנחנו, ובדרך הזו אנו מקיימים את ''אחריך נרוצה''. 


 


 

 

 

בית המדרש