ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

להחזיר את הדת לאזרחים

ע"י: הרב יובל שרלו

ישנה אפשרות לממש באופן שונה לחלוטין את החיבור שבין מדינת ישראל ובין התורה והדת היהודית, ולהוציא אותו מההסכמים הפוליטיים אל שאלות הזהות הגדולות והמשמעותיות, ואל גאולת האדם הפרטי מעמידה בפני בתי דין שאינם נוהגים בו כשורה.

 


[המאמר פורסם הבוקר, יום ד' י' כסליו תשע"א, בעיתון הארץ]


מעמדה של היהדות במדינת ישראל נקבע בדרכים שונות: הבולטות שבהן הן המערכות הציבוריות - בית החולים ברזילי, חניון קרתא, הגיור, שעון קיץ וכדו', שבהן שותף הציבור כולו. אלה נושאים הקובעים את דמותה של רשות הרבים הציבורית. אולם את ההשפעה האישית והקשר הפרטי עם היהדות ועם נושאי דברה קובעות החלטות "קטנות", הנוגעות למעמד האישי ולכל המקומות בהן נפגש האדם במעגל חייו עם המופקדים על זהות יהודית זו. בדרך כלל, נוטים להזניח את ההיבטים האלה, כיוון שהויכוחים הגדולים מסנוורים את העיניים מלראות אותם.


אחת מהדוגמאות הטובות ביותר לכך היא הועדה למינוי דיינים האמורה להתכנס השבוע. וועדה זו היא שתבחר את הדיינים המוסמכים לפסוק בשאלות האישיות המשמעותיות ביותר לחיי הפרט. עמדותיו ההלכתיות של הרב, יחסו לחוקי מדינת ישראל, אישיותו, שאלת מעורבתו בחברה הישראלית ובהיבטים השונים של חיי המשפחה שבה, רגישותו לשאלות צדק ומוסר וכדו' - הם שיכריעו בסופו של דבר את המפגש של כל הנזקק למערכת חשובה זו. בסופו של דבר, היחס למתגיירים בפועל, מעמד מסורבות הגט והעגונות, היחס לאלימות במשפחה כגורם הלכתי וכדו' נקבעים בחדרי הדיינים ולא בדיונים הפומביים העקרוניים.


הוועדה למינוי דיינים ממנה זה זמן רוב מוחלט של דיינים מסוג אחד בלבד. אלה דיינים אשר מייצגים עמדה הלכתית מסוימת (נדגיש: לגיטימית), אך אינה מביאה לידי ביטוי צדדים אחרים בהלכה, מעורבות עמוקה בחברה הישראלית, והתייחסות לפסיקה ההלכתית מתוך הזדהות עמוקה עם התהליכים הכלליים העוברים על העם היהודי. הדבר אינו נובע מהעובדה כי אלו הדיינים שהחברה הישראלית מעוניינת בהם, אלא בדיוק מהסיבה ההפוכה: החברה מתעלמת מנושא זה לחלוטין, ותומכת בברית הלא-קדושה שנכרתה בין הנציגויות הפוליטיות השונות: אנחנו נעניק לכם את השליטה בכל מוסדות הדת במדינת ישראל, בלי להתייחס כלל לשאלת עמדותיכם, ואתם תעניקו לנו את החופש המדיני והכלכלי ואת היציבות השלטונית. התעלמות החברה בישראל משאלת המינויים הזו מביאה לצביעות נוראה: בעוד שפומבית ישנה זיקה עמוקה של רוב החברה בישראל ליהדות הלכתית וציונית כאחד, הקושרת את העולמות, המציאות בפועל צועדת לכיוון אחר לחלוטין.


מי יוצא נפסד מזה ?  מתהליך זה מפסידים שניים. ראשית, הבאים בשערי בית הדין, ומוצאים עצמם מול דיינים הרחוקים מאוד מתרבותם ומתפיסת עולמם, ומייצגים כאמור קו מאוד מסוים בהלכה, הפוסל אחרים ורואה את עצמו כקו השליט היחיד. דמעות הגרים המגורשים וצער מסורבות הגט הם רק חלק מהמבטאים של מציאות זו. שנית, התורה עצמה יוצאת נפסדת, בשל ההתרחקות הגוברת והולכת ממנה, והפיכתה ליותר ויותר בלתי רלוונטית. אלא שכאמור, העיסוק בויכוחים הציבוריים הגדולים מביא לכך ששאלה זו כלל אינה עולה לדיון, והחברה הישראלית ממנה על ידי שלוחיה את הדיינים הבאים ממקום אחר לחלוטין.


שר המשפטים, איש הציונות הדתית, העומד בראש הוועדה למינוי דיינים, יכול לשנות את המציאות הזו; חברי הכנסת מהמפלגות הציוניות, שיש להם זיקה עמוקה לזהותה היהודית של מדינת ישראל יכולים לשנות את המציאות הזו; הציבור שעניינים אלה חשובים בעיניו יכולים לשנות את המציאות הזו; ישנה אפשרות לממש באופן שונה לחלוטין את החיבור שבין מדינת ישראל ובין התורה והדת היהודית, ולהוציא אותו מההסכמים הפוליטיים אל שאלות הזהות הגדולות והמשמעותיות, ואל גאולת האדם הפרטי מעמידה בפני בתי דין שאינם נוהגים בו כשורה. בישיבה הקרובה אנו נראה למי דברים אלה חשובים באמת, ומי מכר את הבאים בשערי בית הדין ואת זהותה היהודית של מדינת ישראל לצורך נזיד עדשים פוליטי.


 


 

 

 

בית המדרש