ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כמה מילים על מוסר מלחמה לאור מעשה בני יעקב בשכם

ע"י: הרב יובל שרלו

אנו הנושאים את שם ד´ בעולם קרואים אפוא שלא להפוך עצמנו לנושאי דגל שפיכות הדמים, שאינם חלק מהחתירה המוסרית למיעוט המלחמות ולעיצוב דרכי הלחימה.


היסוד המוסרי ביותר במלחמה הוא בראש ובראשונה החובה לנצח בה את העוול ואת הרשע, להגן על החיים, ולממש את זכויות הצודק. זהו אינו רק צו אינטרסנטי אגואיסטי אלא גם צו מוסרי. אין חיים מוסריים ללא היסוד הגדול של "חייך קודמין לחיי חברך", ללא "הקם להורגך השכם להורגו", וללא שאיפת הקיום הצודקת, המבקשת להביא ברכה לעולם כולו, ולהילחם במי שהוא מכבה אורו של עולם. העיסוק האינטנסיבי בשאלות מוסר המלחמה חייב להניח הנחה זו קודם לכל דבר אחר. אין שום משמעות לדיון אם הקיום עצמו אינו מעוגן בתפיסה המוסרית, הן בשל העובדה שבלעדיו המוסר יהיה מוסר של הבל (גם "הבל" ההיסטורי שנכרת מן העולם, וגם "הבל" במשמעותו בספר קהלת) ולא יתממש ממנו דבר בעולם, והן בשל העובדה שזהו צו מוסרי מצד עצמו - לעמוד על הקיום. מעבר לכך, גם בפסיכולוגיה האנושית אנו למדים כי רק מי שהוכרו צרכיו מסוגל לפתוח את עצמו ולהרחיב את מעגלי המחויבות האתית והמוסרית כלפי אחרים.


מתוך עצם הקיום עולה השאלה האם ישנם דברים האסורים לעשות בעת מלחמה ? האם בכלל יש מלחמה אסורה בעולמה של תורה ? העיון הראשוני בשאלה זו מגלה לכאורה כי אין כזה דבר - אין אנו מוצאים בתורה דברים שאסור לעשות במלחמה (ואין הכוונה ל"לא תשחית את עצה"), ואין אנו מוצאים מלחמה אסורה במובנים המקובלים היום. ברם, עיון עמוק יותר בתורה חושף את העובדה שיש הרבה מאוד יסודות המחייבים דיון בשאלות מוסר המלחמה: האיסור הכללי של "לא תרצח" המחייב לדון האם מדובר בחובת המלחמה או באיסור רציחה; דרך ארץ שקדמה לתורה; העיקרון ההלכתי של "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום; מצוות קידוש שמו של הקב"ה בעולמו; איסור ההקפה מארבעה צדדים לפי ביאורם של חלק מהפוסקים; החובה הכללית המבוארת ברמב"ן מ"ונשמרת מכל דבר רע", וכדו'. על כן כתבו רבים מפוסקי דורנו כי אין אנו מתעלמים חס ושלום משאלות מוסר המלחמה, אלא דנים בהן ומבקשים לדעת את דרכה של תורה בהן. מוסר המלחמה שאנו חותרים אליו אינו מוסר צבוע הנאה דורש ואינו נאה מקיים, ולא זו בלבד אלא שהוא ער לעובדה שכללי המלחמה בטרור שונים מהותית מכללי המלחמה בין צבאות. בד בבד, אנו מבקשים לקדש את שמו של הקב"ה בעולם בניהול מלחמה לאור עקרון הרמב"ם "שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום" (דברים אלה נאמרו בהקשר אחר !).


פרשת בני יעקב במעשה שכם הוגדרה בסופו של דבר על ידי יעקב אבינו עליו השלום כפרשה החושפת את אופיים של שמעון ולוי "כלי חמס מכורתיהם". לא זו בלבד, אלא שיעקב אבינו אף אמר מילים קשות מאוד בברכתו "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". מפשט התורה עולה כי היו צדדים רבים להתיר ואף לחייב את מה שעשו שמעון ולוי, ואף פחדו של יעקב אבינו עליו השלום מפני אסיפת גויי הארץ והכאת בית יעקב התגלה כפחד שווא. אף על פי כן, יעקב אבינו בסוף ימיו מנחה אותנו בדרך הקוראת לכולנו להיזהר מפני הפיכתנו למי ש"כלי חמס מכורתיהם", המתעלמים מכל ההיבטים האחרים של מוסר המלחמה, שחלקם הובאו לעיל.


אנו הנושאים את שם ד' בעולם קרואים אפוא שלא להפוך עצמנו לנושאי דגל שפיכות הדמים, שאינם חלק מהחתירה המוסרית למיעוט המלחמות ולעיצוב דרכי הלחימה. מתוך העמדה היסודית כי בראש ובראשונה המלחמה על הקיום היא המוסר הבסיסי אנו קרואים לנהל אותה בדרך המצמצמת ככל שניתן את שפיכות הדמים שבה, את האכזריות, את ההתייחסות לאויב כמי שאין לו צלם א-לוקים, ובמניעה מוחלטת של כל מעשי העוול שאין המלחמה תובעת אותם, והם מהווים התדרדרות בצלם האלוקים שלנו עצמנו.
המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת וישלח תשע"א

 

 

בית המדרש