ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כי גרים הייתם בארץ מצרים

ע"י: הרב יובל שרלו

האם הטיעון של "עם שעבר את השואה וחש על בשרו את טיבה של אפליה, של איסור החזקת רכוש, ושל נעילת שערים" הוא טיעון הלכתי מחייב, או שמקורו במוסר "גויי" המנוגד לתורת ישראל ? על כך במאמר הבא


האם הטיעון של "עם שעבר את השואה וחש על בשרו את טיבה של אפליה, של איסור החזקת רכוש, ושל נעילת שערים" הוא טיעון הלכתי מחייב, או שמקורו במוסר "גויי" המנוגד לתורת ישראל ? מחד גיסא, ניתן לטעון כי הטיעון הזה אינו מופיע בשום מקום בהלכה במפורש, ואין אנו מוצאים עיקרון מחייב מסוג זה. מאידך גיסא, ניתן לטעון משלושה סוגים של מקורות כי זהו טיעון מוסרי מחייב, הנובע כל כולו מתוך תורת אמת. סוג אחד של מקורות הוא ההכרה האלוקית בתחושה המוסרית הטבעית. עוד לפני ההצדקות מפסוקים כאלה ומדרשות כאלה לימדו אותנו הראשונים כי ה"מושכל" הוא ראש וראשון לכל הראיות. הרגש המוסרי הפשוט הוא לזכור באופן מתמיד את ההשפלה ואת הדחייה שנעשו כלפינו ולא לשכוח אותם לעולם.


אולם, אין לנו צורך להתבסס על תחושות מוסריות בלבד. התורה מלאה מרעיון זה. הרבה מאוד מהמצוות בתורה המבוססות על זיכרון יציאת מצרים מזכירות את העיקרון הזה. בנוסח עשרה הדיברות שבפרשת ואתחנן נאמר כי השבת היא זכר לעבדות שלנו, ובשל כך אנו מחויבים להעניק יום מנוחה לעבדינו; בפרשיית עבד עברי שבספר דברים אומרת התורה "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ד' אלוקיך, על כן אנכי מצווך את הדבר הזה היום"; באיסור אונאת הגר אומרת התורה לא פעם אחת: "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", ועוד ועוד. כדי להסיר ספק אני מבקש להדגיש כי מה שנלמד מפסוקים אלה הוא העיקרון הבסיסי ולא הלכות מפורטות (למשל: ניתן לטעון כי "גר" הוא דווקא גר צדק, וכך משמע מהתרגום). העיקרון הבסיסי של משמעות הזיכרון ההיסטורי היא החשובה לדיון כאן. פלפולים וחילוקים אפשריים כמו בכל נושא בתורה, אולם לא ניתן להכחיש כי פשוטו של מקרא מלמד שמי שעבר את גלות מצרים אינו יכול לעשות זאת לאחרים. במצרים אנחנו לא היינו "גרי צדק מצריים" ואף לא גרים תושבים, אלא נחשבנו כאויב להם ("ונוסף גם הוא על שונאנו"), ואת אותו הדבר אסור לנו לעשות לאחרים.


ולעולם לא יישכח מאתנו הסוג השלישי של המקורות, והוא מהות הגיור על ידי הלל הזקן "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך". גם כאן ניתן לחלק בין "חברך" היהודי ובין שאר בני אדם, ואף על פי כן לא ניתן להכחיש את העובדה שיסוד המוסר לא נולד מהטיעון הקנטיאני אלא מדברי מייסד בית הלל, והחובה שלא לעולל לאחר את אשר שנוי עליך. זו דרכה של תורה, וזו דרכם של הנאמנים לדבר ד' וההולכים בדרכי אבות. אברהם אבינו התפלל אפילו על אנשי סדום וביקש להצילם.


האם הדבר שולל מאבק לאומי על ארץ ישראל כנגד מי שמבקש להכרית אותנו ? חס ושלום; האם הדבר מתיר לנו להעלים עין מפני הסכנות שיש במזימות של חלק מאויבינו ? חס ושלום; האם אנו עוצמים את העיניים בין מה שהיינו אנחנו באירופה לפני השואה ובין מה שמתחולל כאן בארץ ? חס ושלום. הדברים הכתובים לעיל אינם באים לעסוק בשאלה המעשית בדבר ההתמודדות הלאומית בארץ ישראל. הם באים אך ורק כדי לקבוע את נקודת המוצא שלהם - נקודת המוצא של עם שעבר את השואה ואת כל ההיסטוריה של מאות השנים האחרונות היא שהוא מבקש לא לעולל את אותו בדבר לאחרים, ולא להידמות בתקנות ובחוקים שלו לתקנות ולזוועה שהופעלה נגדו. כשזו נקודת המוצא התורנית, הלכתית ומוסרית ניתן להתחיל לדון בשאלה המעשית.
המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' לפרשת ויחי תשע"א

 

 

בית המדרש