ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מישהו זה אנחנו

ע"י: הרב יובל שרלו

די להתחמקות, ודי לציפייה כי אחרים יעשו את המשימות; די לבטלנות ולאגואיסטיות המתחפשת בדמות ענווה וצניעות; אין לנו אלא להפסיק להיות הרוב הדומם, ולהבין כי בפרק הראשון שבתורה - פרקי הבריאה - לימד אותנו ריבונו של עולם את היסוד הגדול של חיינו.

 


"שלח נא ביד תשלח" - זו הנטייה הטבעית הנמצאת בכולנו. על אף המחמאה הקיימת בעצם העובדה ששליחות מסוימת הזדמנה לידינו נוח לנו הרבה יותר להתחמק ממנה, ולהעביר את השליחות לאדם אחר. המילים "שמישהו יעשה"; "למה דווקא אני"; "אני לא ראוי"; "כולם אחראים" ועוד ניסוחים שונים מעין אלו עולים בקנה אחד. הם מכוונים כולם לתרגילי התחמקות. בדרך כלל הם מלווים גם בהערכה כי השליחות חשובה, כי הנושא העומד על הפרק חיוני, כי יש משמעות עמוקה לקיומו ועוד כהנה וכהנה, רק שזה לא יהיה אני. בדרך כלל גם אור וצל משמשים בערבוביה בתכונת נפש זו, כיוון שיש בה יסודות של אמת: אכן לא תמיד אנו ראויים; אכן ישנה חשיבות שגם אחרים יהיו שותפים, אולם הצל הגדול הוא צל ההתחמקות.


היו למשה רבינו עליו השלום סיבות טובות לסרב לשליחות: לא היה לו ברור כי עם ישראל ראוי לגאולה; הוא עצמו היה כבד פה וכבד לשון, וחש כי הוא לא יצליח למלא את השליחות ; כאיש אשר היה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה אולי ראה בנכונות לגאול את האומה גאווה שאינה במקומה; הוא חשש שעם ישראל לא ייענה לקריאת הגאולה, ומסתמא היו לו עוד סיבות. אלא שריבונו של עולם לא קיבל את הטיעונים, ואף נאמר "ויחר אף ד' במשה". כל הנימוקים כולם אינם עומדים במבחן העיקרי: צריך לגאול את עם ישראל, ומשה רבינו הוא המסוגל לבצע את הדבר. משום כך נדחים ממקומם כל טיעוני האמת, וכל הסברות האפשריות להתחמקות מהשליחות.


מדרגתו של משה רבינו נמצאת בסדרי גודל שונים לחלוטין מאלה שאנו חיים לאורם. לא הרי השליחות שהוטלה עליו כזו שמוטלת על כל אחד מאתנו. אולם הרעיון היסודי שנועדנו לחיות בעולם זה בחיים של שליחות, ושאין אנו רשאים להתחמק ממנה, היא אחד היסודות הגדולים של פרשת השבוע. אין "מישהו" ואין "כולם" ואין "הוא". לכל אחד השליחות שלו. יש אין ספור פינות בעולם שצריך להאיר אותן ולממש את צלם אלוקים שבנו בשינוי פני המציאות: מקומות של עוול שנעשה כלפי אנשים אחרים; מקומות בהם אור התורה לא הגיע ויש צורך ללמד בהם תורה ולהשיב את עצמנו ואת הסובב אותנו למקום היותר מקורב לריבונו של עולם; מקומות בארץ ישראל שלא יושבו ושמתנהל עליהם מאבק; מקומות בהם השליחות היא טכנולוגית וצריך להקל את חיי האנושות שם, ועוד ועוד. אין שליחות אחת הנכונה לכולם, ולא זו בלבד, אלא שפעמים אין אנו יודעים בדיוק למה נועדנו ומה התפקיד הייחודי המוטל עלינו. אף על פי כן ניתן לומר דבר אחד יסודי: אמירת "שלח נא ביד תשלח" אינה יכולה עוד להיות הדרך בה אנו מתמודדים עם העולם הסובב אותנו.


די להתחמקות, ודי לציפייה כי אחרים יעשו את המשימות; די לבטלנות ולאגואיסטיות המתחפשת בדמות ענווה וצניעות; אין לנו אלא להפסיק להיות הרוב הדומם, ולהבין כי בפרק הראשון שבתורה - פרקי הבריאה - לימד אותנו ריבונו של עולם את היסוד הגדול של חיינו. אנו מופקדים לממש את צלם אלוקים שבנו ולשנות את המציאות לכיוונים היותר טובים שבה. מובן שצריך להיזהר, מובן שצריך לא להכריע כי אנו יודעים בוודאות מה נכון ומה לא, מובן שצריך להתמלא בענוות אמת המונעת את הגאווה המאוסה, מובן שצריך לזכור שלא רק תפיסת עולמנו קיימת בעולם. ברם, כל אלה הם חלק מאבני הבניין העולים לדיון לאחר ההכרעה הנפשית העמוקה - לחיות חיי שליחות. די ל"מישהו". "מישהו" - הוא אנחנו !
המאמר יפורסם בעלון 'שבתון' לפרשת שמות תשע"א

 

 

בית המדרש