ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כבד לבנו

ע"י: הרב יובל שרלו

בשעה שאנו לא נהיה כבדי לב ונאפשר את הבחינה המחודשת, את יכולת התיקון והשינוי, את הקריאה מחדש - לפחות כאפשרות - נראה כי נינצל משעבוד המיצרים שאנו משעבדים את עצמנו בשל אטימותינו, וייפתחו בפנינו עולמות חדשים של חרות.


"לב כבד" - זהו הביטוי המאפיין את פרעה מלך מצרים בפרשיות השבוע שלנו. לעתים הקב"ה מכביד את ליבו ולעתים הלב עצמו מכביד את עצמו. ישנן הוראות שונות העולות מביטוי זה: חלקן הוא אטימות הלב לראות בצרת עם ישראל ובשעבודו שלא כדין; חלקן קשור לאי היכולת לשנות את הקונספציה, תהיינה התוצאות אשר תהיינה; חלקן עולה מתוך הסירוב העמוק לקבל שליטה של ריבונו של עולם על קבלת ההחלטות במצרים; חלקן נובע מהקושי לשחרר עם עבדים שכלכלת מצרים התרגלה להיות תלויה בו; ועוד ועוד. הצד השווה שבכולם הוא שפרעה ממשיך במדיניות הקודמת - תהיינה התוצאות אשר תהיינה.


פרעה מהווה את הדמות המקראית המובהקת של אדם שליבו היה כבד, אולם הוא לא היחיד. למעשה, לכל אחד מאתנו יש כובד לב מסוים. אנו באים עם עמדות יסוד כלפי בני אדם אחרים, ולא מוכנים לקרוא את היכולת שלהם ואת הרצון שלהם להשתנות. משפטים כמו "תמיד אתה כזה..." הנאמרים במשפחה או בקשרי חברים הם סוג של כובד לב, והימנעות מלראות את המציאות המשתנה. אנו באים פעמים רבות עם הנחות דתיות והלכתיות מסוימות, וממאמנים לבחון את העמדות החולקות עלינו או להתבונן באפשרויות אחרות, בעיקר לאור המודעות לבעיות שדרכנו גורמת. הנביאים, לדוגמה, מחו על תופעה זו, וקראו למהפכה תפישתית דתית שהיא למעשה שיבה למקור, אולם כובד הלב של האומה לא היה פתוח אליה; לעתים אנו מפעילים את כובד הלב כלפי עצמנו, שופטים את עצמנו לחומרא בדרך מסוימת, ולא מביטים אל האפשרויות הגדולות שנפתחות בפנינו דווקא בשעה שניתן להקל על הלב.


הבעיה סבוכה הרבה יותר בשל העובדה ש"כובד הלב" דומה מאוד לנאמנות ולדביקות בדרכנו, שהם ערכים חיוביים מאוד. לא ברור לנו מתי מדובר על "הינעלות" לכיוון מסוים, ומתי מדובר באמת על כוח התמדה ועמידה במבחן ובניסיון; קשה להבחין בין הערך החיובי של מי שאינו מתכופף בפני כל סערה ואינו מכניע את אמונתו בפני המציאות המסובכת ובין מי שהוא אטום וכבד לב, ואינו מסוגל להיות רך כקנה במקום בו צריך להיות כזה. בשל הדמיון בין שתי התכונות  - הרעה (כובד הלב) והטובה (דביקות ונאמנות) אין אנו שמים לב לצורך המתמיד לבחון מתי זה כך ומתי זה כך, ועל כן לעתים אנו מעניקים ל"פרעה" שבתוכנו להקשיח את הלב במקום לא ראוי, ולעתים אחרות אנו מעניקים לגמישות הרפויה שבתוכנו מעמד על בתואנה שאנו מתנגדים לכובד לב.


מה אפוא עושים ? אף שאין בנמצא נייר לקמוס היכול לקבוע מתי זה כובד לב ומתי זו רפיסות אידיאולוגית, נראה שניתן ללמוד לפחות דבר אחד, והוא החובה לבחון בחינה מתמדת את דרכנו. לעולם צריך לפתוח את הפתח לאיש שיחנו, ולהיות מסוגלים לקרוא את הרצון הטוב העולה מתוכו, גם אם אנו באים עם סטריאוטיפ מובנה כלפיו; לעולם אנו חייבים לשאול את עצמנו היש ד' בקרבנו אם אין, ולבחון האמנם אנו צועדים בדרכה של אמונת אמת, או שאנו ירינו את החץ ולאחר מכן סימנו את המטרה; לעולם אנו מחויבים לשאול את השאלות האלה, שאין הן שאלות מחלישות המעידות על רפיסות, אלא חיפוש דרך אמיתי. לא זו בלבד, אלא שאותו כלל שקבע קהלת "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך" הוא אחד הכלים להתמודד עם הדרכים המנוגדות.


בשעה שאנו לא נהיה כבדי לב ונאפשר את הבחינה המחודשת, את יכולת התיקון והשינוי, את הקריאה מחדש - לפחות כאפשרות - נראה כי נינצל משעבוד המיצרים שאנו משעבדים את עצמנו בשל אטימותינו, וייפתחו בפנינו עולמות חדשים של חרות.


המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת פרשת 'וארא' תשע"א

 

 

בית המדרש