ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על סמכות בית המשפט במדינת ישראל

ע"י: הרב יובל שרלו

השיעור עוסק בסמכות בית המשפט בעקבות הדיון האחרון סביב תיק קצב. לשיעור מצורף סיכום


הוידאו מופיע בתחתית הסיכום


לאור
האמירות המביעות אי אמון קטגורי במערכת המשפט של מדינת ישראל שנשמעו לאחרונה,
העביר הרב יובל שרלו שיעור במסגרת בית-המדרש הציבורי שבישיבת פתח תקווה
בנושא מערכת המשפט במדינת ישראל. הרב הדגיש, כי בית המדרש לא צריך להתעסק בשאלות הרכילויות
והצהובות, אלא "בית מדרש צריך לשאול את השאלות העקרוניות, המהותיות,
היסודיות, לתת תשובה בית מדרשית ולחיות לאורה". השאלה שנידונה בשיעור לא הייתה האם
בית המשפט יכול לטעות אלא השאלה העקרונית של מעמד בתי המשפט בדין הפלילי לאור
ההלכה.


חציו
הראשון של השיעור עסק בחזון מערכת המשפט של המדינה היהודית האידאלית, ואילו חציו
השני של השיעור עסק במערכת המשפט של מדינת ישראל. "אנחנו צריכים להתרגל לחשוב
בשתי רמות", אמר הרב, "הספר העבה והספר הדק" - כלומר רמת האידיאל
ורמת המציאות.


כדוגמא
להצבת חזון, הצביע הרב על הרמב"ם, שלדוגמא בהלכות ליל הסדר פתח בליל הסדר
החזוני כאשר קורבן הפסח מתקיים, והמשיך בליל הסדר הריאלי המתקיים היום. להבדיל, גם
הרצל, חוזה המדינה שרטט בספריו, "מדינת היהודים"
ו"אלטנוילנד", את חזונו למדינה היהודית. הרב שרלו טען כי אילו הרצל היה
מסתובב במדינת ישראל של היום, הוא היה רואה שחלק גדול מחזונו אכן התגשם. הסיבה
להצלחה זו היא שהיה לו חזון, והוא הציב אותו למול עיניו בכל עת.


החזון:
נשאלת השאלה כיצד המשפט היהודי, במדינה היהודית האידיאלית, יתמודד עם פשעים
פליליים כגון אונס וכדומה. על פניו, כל מי שלומד את מסכת סנהדרין יאמר כי כל מה שבית
הדין צריך על מנת להרשיע אדם בפלילים הוא שני עדים גברים שנמצאו כשרים ודוברי אמת
לאחר דרישה וחקירה, וכן ודאות כי הנאשם קיבל התראה קודם המעשה. אולם, לו ההלכה אכן
הייתה זו, שפיטה לאור עקרונות אלו בלבד משמעה כי לתורת ישראל אין דרכים להתמודד עם
מעשי פשע. לו זה היה כך היינו נאלצים לומר כי אנסים לעולם לא ייענשו כי אין התראה ואין
עדים למעשים אלו. לכן נשאלת השאלה כיצד תורת ישראל מתמודדת עם מקרי אונס ודומיהם
מלכתחילה.


הרב
הביא את הר"ן[1]
שהסיק כי ישנה מערכת משפט מקבילה למערכת המשפט של התורה בשם "משפט המלך". מערכת אידיאלית
זו היא מערכת תורנית המשלימה את הדינים הידועים לנו ממסכת סנהדרין. ברור לנו מדוע
יש צורך במערכת זו, משום שדווקא הטהרנות העצומה ששוררת בדיני הענישה של מסכת
סנהדרין מחריבה את העולם. אולם כאשר אנו שואלים את עולם התורה בימינו, המבוסס על
דיני סנהדרין בלבד, מי הוא בעל סמכות השפיטה, מהם דיני הראיות, דיני ענישה ועוד, אין
אנו מקבלים מענה. מובן אפוא מדוע ישנו צורך במערכת "משפט המלך".


אלו
שיגידו כי יש לשפוט על פי דיני סנהדרין המוכרים לנו היום בלבד יוצרים בהכרח עולם
של מושחתים ואנסים. לפיהם, התורה איננה יכולה להתמודד עם המציאות האפורה וממילא
היא איננה תורת חיים במובן המלא של המילה. לדוגמא, במערכת
המשפט המודרנית בכדי להרשיע אדם בשוחד יש לאפשר לעד להיות עד מדינה. מי שאומר שעד
מדינה אינו קביל על-פי  ההלכה, בעצם אומר שליהדות
אין כל דרך להתמודד עם שוחד. אין אנו מקבלים גישה זו משום שלאור שיטתנו לתורה
יש יכולת לנהל מדינה אידיאלית ללא תלות בחוקים חיצוניים. התורה מעניקה מקום למשפט
המלוכה שיוכל לתת מענה לשטח האפור שהמציאות מעמידה לפתחנו. קיימת אפוא דרך לכתחילה, על פי ההלכה, להתמודד עם העבירות הפליליות, בדיני
ראיות שונים. לא זו בלבד, אלא שחלק מסמכויות אלה ניתנו לבתי הדין ההלכתיים עצמם -
"בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה".


לסיכום החלק הראשון אמר הרב שרלו, כי לפני שנתנפל על בתי המשפט של
מדינת ישראל, "קודם כל שניתן תשובה לשאלה מה ההלכה אומרת ומה התורה אומרת". לאמור:
רק לאחר שבית המדרש יציע דרך מלכתחילה על פי ההלכה להתמודד עם עבירות הרצח, האונס
והשחיתות, בבתי הדין הפועלים על פי התורה, נוכל לתבוע את מימושה של צורת משפט זו
שאמורה להיות נכונה יותר.


 


בחלק השני של שיעורו, התייחס הרב שרלו למצב היום במדינת ישראל. החברה
היהודית "הדיחה" את משפט התורה, ואי אפשר להתכחש לעובדה מצערת זו.
הסיבות ההיסטוריות לכך רבות, אולם זה המצב. כעת עומדות בפני ההלכה שתי דרכים: האחת
היא לטעון כי אין היא מכירה כלל בסמכותם של בתי משפט שאינם הלכתיים. אם זו הדרך בה
הולכים צריך כל איש הגון ומצפוני להסתער על בתי הכלא ולשחרר את כל הכלואים בו, שכן
נידונו ללא צדק וללא סמכות.


דרך
שניה היא ללכת לאור המסורת ההלכתית. בכל תקופה בהיסטוריה שלא היה ניתן לחיות חיים
מלאים על פי התורה העדיפה ההלכה להשתמש בתחליפים, מול אלטרנטיבה אחרת. כך נוצר
המעמד ההלכתי של דינא דמלכותא, ערכאות שבסוריא, ג' רועי בקר, תקנות הקהל ועוד
ועוד. היה דיון גדול עם הקמת המדינה האם להעניק מעמד הלכתי של משפט המלוכה לבתי
המשפט של מדינת ישראל - ה"דבר אברהם" תמך בזה ואילו הרב הרצוג התנגד.
הרב שרלו היפנה למאמרים הרלוונטיים שניתן לקוראם ב"בצומת התורה
והמדינה".


לדבריו,
יש לנו שתי אפשרויות בלבד: להכיר בבתי המשפט של מדינת ישראל או לא. אם איננו מכירים, לכאורה אנו נאמנים יותר לתורה, אך אז אנו
אומרים שלתורה לא אכפת מכך שאנסים ורוצחים יסתובבו ברחובות. לא זו דרכה של תורה. לפיו,
"לאורך כל ההיסטוריה העיקרון הבסיסי של חברת צדק קדם לכל דבר אחר".


אנו
מקבלים את בתי המשפט שבמדינת ישראל כאפשרות הפחות גרועה. אמנם, ייתכן ויהיה מצב כה
גרוע בו נעדיף את האנרכיזם, אך זה איננו המצב כיום. יש עיוות עצום באמירה כי התורה
מעדיפה את דיני הסנהדרין האידיאליים אף במחיר של עוול ושחיתות. אשר על כן, אנו
מכירים במערכת המשפט הישראלית הן על סמך כלים הלכתיים קיימים והן מבחינה פרקטית
לפי שהאלטרנטיבה גרועה יותר.


לדבריו,
אחת ההשלכות של קבלת בית הדין, היא נתינת אמון. אי אפשר לומר שאתה מקבל את המערכת
ולא נותן בה אמון. ברגע שמדובר במשפט בדלתיים סגורות - יש להחליט אם הדבר לגיטימי
או לא. אם לא - כבר הוסברו ההשלכות של שחרור כל האסירים מבתי הכלא. לדברי הרב,
"כשאתה מקבל מערכת אתה צריך לקבל את המערכת ברמה העקרונית", עם כל
הבעיות שיש בה. המצב היום לפי הרב הוא ש"מערכת המשפט של מדינת ישראל היא
מערכת שבגדול עושה צדק". אף אם המצב היה פחות טוב מכפי שהוא באמת - גם אז היה
עלינו לקבל את מערכת המשפט הישראלית.


כל
זה אינו מונע את הרשות לבקר משפט זה או אחר. הרב שרלו אף עובדות ביקורתו שלו על
פסיקות בית המשפט העליון. ביקורת זו חייבת להיות מבוססת על טענות קבילות, ומי
שאינו יודע את העובדות, לא קרא את פסק הדין במלואו ולא נחשף לעדויות - נמצא בעמדת
נחיתות כה גדולה בביקורת, עד שקשה להתייחס אל טענותיו ברצינות.


לסיכום,
קרא הרב שרלו לתלמידיו להבין מהי הקריאה אותה יש להעלות על נס ולהבין לאן אנו
חותרים להגיע. כמו כן, עלינו להבין כי עולם ההלכה מקבל את קיומם של מצבי בדיעבד, זאת
כאשר אין אפשרויות טובות יותר.




[1] .בדרוש האחד עשר

צפייה בשיעור

 

 

בית המדרש