ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

יפן,מגדל בבל והמבול

ע"י: הרב יובל שרלו


כל העוסק בשאלות הנוגעות ליסודות האתיקה
המדעית ההלכתית יודע כי עמדות ההלכה נעות בין שני קטבים: מחד גיסא, עומדת ההכרה
בהיות האדם "צלם א-לוקים", וכמי שקיבל מריבונו של עולם את הציווי ואת
הברכה "...ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמיים...".
ייעודו של האדם אפוא הוא לפתח את עולמו של הקב"ה, ולמצות את שניתן למצות ממנו
לטובת עולם מתוקן יותר. חז"ל ביטאו עמדה זו בויכוח המפורסם בין רבי עקיבא
וטרונוספורוס הרשע, ושמו בפי רבי עקיבא את הקביעה כי הכל צריך מיתוק, וזה ייעודו
של האדם בעולם. מאידך גיסא, אנו מכירים הגבלות רבות על האדם המוטלות מכוחם של
ציווי עליון. אחת ההגבלות האלה היא איסור כלאיים, שבוארה על ידי הרמב"ן
כמצווה שנועדה להציב גבול ברור בין אלוקים ובין אדם, ולקבוע את מסגרת פעולתו של
האדם בעולם.


גם בחלק הסיפורי של הבריאה אנו מוצאים
שני סיפורים משני קצות הקשת. מחד גיסא, מעשי האנושות שחתמו את עשרת הדורות
הראשונים לקיום העולם, בו השחית כל בשר את דרכו על הארץ, והביא עליו מבול. חטא
האדם בכך שלא מילא את ייעודו בעולם, ובמקום לפתח אותו כראוי השחית אותו - בין
במישורים המדעיים, ובין במישורים ההתנהגותיים ("כי מלאה הארץ חמס מפניהם").
מאידך גיסא, בעשרת הדורות הבאים חטאה האנושות במגדל בבל, שהביע את הצד ההפוך -
פיתוח יתר של העולם וחדירה לרשות גבוה.


ההתנהלות הזו בין שני הקטבים מעניקה לנו
נקודת מבט מיוחדת על אשר עובר על המעצמה היפנית, ועל עניינים שאנו כבני אדם יכולים ללמוד מכך. אנו
למדים על הפיתוח הגדול שהאדם פיתח, ויחד עם זאת על כניעתנו לאיתני הטבע, המונהגים
בידי שמיים; אנו למדים על העוצמות הגרעיניות שאנו מסוגלים להפיק מהעולם, ובד בבד
עם האסונות שפיתוח זה מסוגל להביא בכנפיו; אנו למדים על החשיבות העליונה של משטר
וסדר בניהולה של המדינה, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, אך גם את המגבלות. כל
אלה, מעצבים את ההתנהלות שלנו בעולם, ואפשר שנמצא את עצמנו במקום טוב יותר.


מקום טוב יותר משמעו מקום עניו יותר, זהיר יותר, הפוסע
בזהירות בעולמו של הקב"ה על קצות אצבעותיו, ויודע כי לכל תהליך פיתוח יש
ריאקציה מזיקה (כיום אנו מודעים לכך הרבה יותר, בעקבות התודעה האקולוגית ומחיר
הזיהום), ובכל אנרגיה טמון פוטנציאל הרס, וכשאנו חושבים שהמצאה מסוימת הביאה גאולה
לעולם אסור לנו לעצום את העיניים בפני האפשרות שבעתיד ייחשף גם כוח ההרס שבהמצאה
זו. אנו למדים הרבה יותר על האדם, על יכולותיו העצומות, על מגבלותיו, ועל הצורך
שלא להתעלם מעוצמות המדע והטכנולוגיה ומימוש כח היצירה שבהם, ובד בבד לא להשתעבד
להם, ולא לשכוח כי מה שיקבע את עתיד העולם יהיה גם העוצמה המדעית שלו, אך לא רק.
העולם לומד את זה בדרך הקשה, בין במצבים בהם הטכנולוגיה יוצאת משליטה, בין במצבים
של פגעי טבע נוראיים, ובין במצבים שבהם אמצעים אלה נופלים ביד רשעים, ואז מתברר כי
הם חרב פיפיות, וכי הברכה שבהם נהפכה לקללה.


השפה שלנו אפוא צריכה להיות זהירה יותר,
עדינה יותר, ומקבלת יותר. בשעה שאנו עצמנו נתייחס לטכנולוגיה האופפת אותנו בכל
ממדי החיים בזהירות, נשמח בהם אך לא נשתעבד להם, ובעיקר - לא נראה בחזון הטכנולוגי
חזות הכל כי אם היבט אחד של ביטוי דמות האדם, אנו נדע גם להגביל את עצמנו, לחיות
בענווה, ולפתח תחומים אחרים של החיים שיאפשרו לנו למלא את שליחותו של האדם בעולם
טוב יותר.


המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לפרשת שמיני תשע"א

 

 

בית המדרש