ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לאן להוליך את ליל הסדר ?

ע"י: הרב יובל שרלו

העיקרון המוסרי כי מי שחש גרות מהי חייב להתייחס אל הגר הבא בגבולו ביחס אוהד ואמפאתי, יכול שיהיה מורחב גם לתחומים אחרים. הרב שרלו על פסח ומשמעותו


"אם אתה אחרי ליל הסדר כשם שהיית לפני ליל הסדר - לשם מה אפוא ערכת את ליל הסדר ?". שאלה זו הלקוחה מדבר חסידות על התפילה היא מהותם של חגי ישראל. עיקרון זה נלמד מדברי הרשב"ם בביאורו לחג הסוכות. השאלה הגדולה שהוא בא לענות עליה היא חוסר הפרופורציה בין החובה לזכור שעם ישראל ישב בסוכות בימי הליכתו במדבר ובין העובדה שזה חלק שולי יחסית מימי ההליכה במדבר, מול אירועים משמעותיים בהרבה שלא נצטווינו לזכור. מדברי הרשב"ם על חג הסוכות עולה כי בחגי הזיכרון לא נבחרו האירועים שנצטווינו לזכור לאור השאלה איזה אירוע היה החשוב ביותר בתקופתו, אלא לאור השאלה מהו הזיכרון שאנו זקוקים לו כדי להתמודד עם שאלות ההווה. בחג האסיף אנו עומדים בפני סכנה רוחנית של התמכרות לעושר ושכחת מקורו וייעודו, ועל כן הדבר שאנו נזקקים לו יותר מכל הוא זיכרון התחושה של ערום וחוסר כל במדבר, ותלות מוחלטת בריבונו של עולם, ללא תקרה מעלינו. היציאה מדירת קבע לדירת עראי עניינה להתמודד עם אתגרי ההווה, ועל כן החגים האלה הם חגי זיכרון ולא חגי ההיסטוריה. אין אנו מבקשים לשוב לתקופה הקדומה, אלא להביא אותה אלינו, כדי שתשמש לנו כמשקפיים דרכם על מביטים על מציאות ימינו. לפיכך, בליל הסדר אנו חייבים לעצמנו תשובה על השאלה הבאה: מה ההבדל בין המציין את ליל הסדר בשנת תשע"א ובין מי שלא ציין ? אלו מסקנות שונות הוא מסיק ? עם אלו תחומי חיים הוא מתמודד בצורה שונה ? מהו המענה שזיכרון יציאת מצרים בא לענות עליו ?


התשובה שאנו רגילים בה הנותרת נכונה תמיד היא התודעה העמוקה של ריבונו של עולם כפועל בהיסטוריה. זיכרון יציאת מצרים מחדש בונה בנו את האמונה בריבונו של עולם הן כמצווה עלינו את המצוות כולן, והן כמי שמעצב את תולדות העולם. משקלו הגדול של ספר ה"כוזרי" בלימודי האמונה אך משריש את התפיסה הזאת, ואת משמעות זיכרון יציאת מצרים. התורה עצמה מלמדת את היסוד הזה, בהזכירה את יציאת מצרים בראש עשרת הדיברות, וכאבן יסוד בבניין מצוות חג הפסח ומצוות חג הסוכות. יציאת מצרים מכוננת את לוח השנה העברי, ואת יסודות האמונה הרבים.


אולם זוהי התייחסות חלקית בלבד למה שהתורה קובעת. יציאת מצרים וזכרון הגלות משמשים בתורה כאבן יסוד להיקף הרבה יותר גדול של מצוות, כשמוקדן הוא ההתייחסות אל ה"זר" ואל ה"אחר". בעשרת הדיברות נאמר כי מצוות השבת היא זכר ליציאת מצרים; בפרשת ראה נאמר כי מצוות הענקה לעבד עברי המשתחרר נובעת מזיכרון גלות מצרים; ובעיקר - אנו מוצאים כמה וכמה פעמים בתורה את איסור אונאת הגר, בשל הנימוק האולטימטיבי כי "גרים הייתם בארץ מצרים". התורה מלמדת את המשוואה הרוחנית הבאה: מי שחווה על בשרו את גלות מצרים אינו יכול שלא לזכור זאת בשעה שהוא אדון הארץ, ואחרים באים בגבולו, והם גרים ותושבים עימו.


לחובה זו שלושה מעגלים. מעגל ראשון הוא המעגל ההלכתי המובהק. חכמי התורה שבעל פה קבעו כי המילה "גר" משמעה "גר צדק", והיא מחייבת יחס מיוחד אל הגרים המצטרפים לעם ישראל. ישנו צורך בציווי מיוחד בשל העובדה שאין להם קרוב או מודע, וקשרי המשפחה הקודמים שלהם ניתקו. בשל כך הם ראויים ליחס מיוחד ולזהירות מיוחדת באונאתם. גם לו היו הדברים ממוקדים רק בהם היינו חייבים לבחון את עצמנו האמנם אנו נוהגים בהם כדין, או שההתעללות שהם חווים על ידי חלק מנושאי דבריה של היהדות אינה מנוגדת באופן מחפיר לאמור בתורה. המעגל השני הוא מעגל פשוטו של מקרא. "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ובפשוטו של מקרא אין מדובר בגרי צדק, אלא באלה שמעמדם מקביל למעמד שלנו במצרים. כשם שאנו עצמנו לא היינו גרי צדק במצרים, כי אם מהגרי עבודה ומבקשים מזון להאכיל בו את משפחותינו עלינו להתנהג כלפי אותם אלה שבאים אלינו במציאות זו באותו יחס ובאותה זהירות. המעגל השלישי הוא המעגל הדרשני - העיקרון המוסרי כי מי שחש גרות מהי חייב להתייחס אל הגר הבא בגבולו ביחס אוהד ואמפאתי, יכול שיהיה מורחב גם לתחומים אחרים. אנו מוצאים בציבוריות הישראלית את הטענה כי מי שנעלו בפניו שערי הגירה במלחמה העולם השניה אינו יכול לשכוח זאת, והוא מחויב לפתוח את שעריו בפני פליטים ומבקשי מקלט המאוימים במדינתם.


תודעת גלות מצרים והיציאה ממנה אפוא היא רלוונטית מאוד לעיצוב דרכי חיינו המוסריים. מסיבות שונות, דומה לנו כי הדאגה לזר ולאחר שבתוכנו הם עניין ל"שמאל" בלבד, ולא זו בלבד, אלא שמי שעוסק בכך מתפרש כמי שמבקש להימלט מהשמירה הקפדנית על זהותה היהודית של המדינה. החלוקה הממארת שבין "שמאל" ו"ימין" דוחקת אותנו פעמים רבות לזהות מאבק איתנים בין האמונה ב"אתה בחרתנו" ובין הרגישות לכל הזרים והאחרים במדינת ישראל. בין "ניירות הלקמוס" שלנו אנו יכולים למצוא את האבחון הבא: אם על לשונך מצויה בקשת היחס ההומאני והאנושי לזרים שבתוכנו ניתן לאפיינך כמי שתודעת האמונה הישראלית רופפת בך. אולם לאמתו של דבר ההפך הוא הנכון, וכואב לראות את המחמירים הגדולים בדיני פסח מתעלמים ממצוות מפורשות שבתורה. אנו אומרים בפסח את שני הדברים כאחד: אנו אומרים "אתה בחרתנו" ובד בבד מבקשים מריבונו של עולם "שפוך חמתך על הגויים", ולמדים ממצוות התורה המפורשות "וגר לא תונה ולא תלחצנו".


בפסח הזה אנו חייבים לפתור את המשוואה הזו, וללמד את עצמנו כי דווקא בעקבות ליל הסדר צריך המבט שלנו על אותם אנשים שבתוכנו להשתנות.  אני מבקש להדגיש כי איני טוען בדברים אלה כי המסתננים דרך מצרים הם אכן כאלה. רבים מהם אינם כאלה, והם אף מהווים סכנה של ממש. לא זו בלבד אלא שככל חובה - אף החובה לא ללחוץ את הגר ולא להסגיר אותו אל אדוניו מותנית ביכולת שלנו, והיא מוגבלת בהופעתה המעשית. על כן, מי שיסיק מליל הסדר כי קיימת חובה פרועה על מדינת ישראל לפתוח את שעריה בפני כל, ולא להשיב לארץ מולדתם את מהגרי העבודה הבלתי חוקיים עושה מעשה עוול לתורה ולקיומנו. אולם בשעה שאנו יוצאים מהלילה הקדוש והנאדר הזה אנו יוצאים עם עוד מרכיב במשוואה של קיומנו - החובה להיות רגיש ל"זר" ול"אחר", ובדרכים המיוחדות שהתורה מצווה עליהן. אנו מחויבים בשינוי התודעה הרוחנית שלנו, ובעיקר - בהכרה הדתית שלנו בדבר משמעויות יציאת מצרים לחיים הממשיים שלנו.

 

 

בית המדרש