ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

למי שייכת ארץ ישראל?

ע"י: הרב יובל שרלו

אנו קרואים להביא לידי ביטוי את קדושתה המיוחדת כארצו של הקב"ה, ומכוח הבאה זו להעצים את המשמעויות של ארץ הקודש: בבעלות על הקרקעות, בצניעות, בשמיטה ובכל ההיקף הגדול של ארצו של הקב"ה


ארץ ישראל איננה שייכת לעם ישראל. התורה מדגישה עניין זה בספר ויקרא בכמה
מקומות. הארץ היא ארצו של הקב"ה: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ,
כי גרים ותושבים אתם עמדי", לאמור: ארץ ישראל היא בריאתו של הקב"ה,
ברצונו נתנה לנו, וברצותו הגלה אותנו מארצו, ובאו זרים וגרו בה. אמת הדבר כי
במקומות אחרים בתורה מבוטא גם פן אחר של הזיקה שלנו לארץ. התורה אומרת במקומות
אחרים "לזרעך אתן את הארץ הזאת" וביטויים דומים לכך. מבית מדרשו של הרב
ברויאר זצ"ל למדנו על האפשרות כי בחינות שונות ומגוונות תופענה בתורה, ואף
שדומה שיש בהן סתירה, הן ניתנות ליישוב. בסוגיית ארץ ישראל נאמר אפוא כי הגרים
והתושבים הראויים בעיני ריבונו של עולם לקבל את הארץ הזו מידו הם צאצאי אברהם
אבינו. לא זו בלבד, אלא שבניגוד לכל האומות האחרות שהתגוררו בארץ הזאת ומשעה
שהוקאו ממנה לא זכו בה עוד, הובטח לעם ישראל כי בימי גלותם לא יטוש אותם ד' -
"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם,
כי אני ד' א-להיהם", ואנו נשוב לארץ כדי לחדש את הברית המיוחדת שלנו איתה.


התודעה העמוקה כי אנו גרים ותושבים בארץ אינה נותרת בעולם האידיאות בלבד,
אלא צריכה לבוא לידי ביטוי בעולם המעשי. בפרשת השבוע שלנו נאמר כי בשל היות הארץ
הזו של ריבונו של עולם - אין אנו רשאים למכור אותה לצמיתות אלא עד היובל בלבד,
ובשנת היובל שבות הקרקעות לבעליהן המקוריים. גם בימינו צריכה לבוא תפיסה זו לידי
ביטוי, והיא צריכה להשפיע על הדיון בדבר הפרטת קרקעות המדינה, הבעלות עליהן
והחכירה, כחלק מהתפיסה האמונית שלנו; במקום אחר בספר ויקרא מלמד הכתוב על משמעות
אחרת להיות הארץ הזו ארצו של הקב"ה: הארץ מקיאה את מי שאינו חי בה בצניעות:
"ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". המאבק על
ארץ ישראל אינו מתחולל אפוא רק במערכת המדינית והפוליטית, כי אם גם בשאלת קדושת
העריות, וההימנעות מלעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען. חיים צנועים וקדושים
הם חלק בלתי נפרד מהמאבק על ארץ ישראל; בסוף ספר במדבר נחשפת משמעות נוספת להיות
הארץ הזו ארצו של ריבונו של עולם: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא
יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו". ארץ ישראל
איננה יכולה לסבול דם נקיים. המאבק על ארץ ישראל מחייב לכלול מתוכו ניסיון מתמיד
ועיקש למנוע את חילול קדושתה של הארץ על ידי שפיכות דמים: בין אם מדובר ברוצח
במזיד, ובין אם מדובר ברשלנות פושעת בנהיגה; בין אם מדובר בסלחנות כלפי מעשי רצח,
ובין אם מדובר בעדות שקר העלולה להביא לידי משפט מעוות. כל ידיעה שאנו שומעים על
שפיכות דמים בארץ ישראל בכל המישורים מלמדת גם על התערערות אחיזתנו בה, והסכנה
הגדולה כי הארץ "תוחנף"; וכמובן ראשיתה של פרשת השבוע, המלמדת על חשיבות
השמיטה לביסוס היחס המיוחד לארץ ישראל, כפי שהדברים מופיעים בפרשת השבוע הבא
"אז תרצה הארץ את שבתותיה".


פרשיות השבוע אפוא מלמדות אותנו על היבטים עמוקים ורחבים של משמעות
קדושתה של ארץ ישראל. לא זו בלבד, אלא הן גם מורות דרך ביחס לדרכי המאבק על הארץ.
בד בבד עם המאבק המדיני והביטחוני, ועם מסירות הנפש הנתבעת מהדבקים בארץ ישראל
במשמעות הפשוטה של המילה, אנו קרואים להביא לידי ביטוי את קדושתה המיוחדת כארצו של
הקב"ה, ומכוח הבאה זו להעצים את המשמעויות של ארץ הקודש: בבעלות על הקרקעות,
בצניעות, בשמיטה ובכל ההיקף הגדול של ארצו של הקב"ה.


המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת פרשת בהר

 

 

בית המדרש