ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על הברכה והקללה והכתובה

ע"י: הרב יובל שרלו

מכאן ואילך הדבר תלוי בעולם הרוחני שאנו בונים. טוב לנו לבסס אותו על הרצון, הכמיהה, הדבקות והאמונה, וחובה עלינו לדעת כי גם שפות אחרות מצויות במרחב הרוחני שלנו. שפת החובה.


אין אנו אוהבים שמאיימים עלינו. רצוננו לעשות דברים בבחירה חופשית
וברצון עצמאי. התחושה בפני פרשיות שכר ועונש מעוררת הרבה התנגדות פנימית. פרשיות
אלה מדגישות את ההכרח על פני החרות; מעודדות עבודה מיראה על פני עבודה מאהבה; הן
עומדות בסתירה שלכאורה לעבודה הפנימית, להתפתחות הרצון, ליחסים של דוד ורעיה
המתוארים בדברי הנבואה. הן מעלות שאלות ביחס למעמד של הקב"ה, שמטיל עלינו
אימה ופחד. זו לכאורה לא השפה בה אנו מדברים דברי אמונה - כל הנימוקים האלה אינם
עומדים בפני העובדה הפשוטה הכתובה בתורה, והיא יש פרשיות ברכה וקללה. פרשת
בחוקותיי היא אחת מפרשיות אלה, והיא תופסת מקום נכבד מאוד מבחינת היקף פסוקיה
וריבוי איומיה. הדבר מחייב אותנו אפוא לתת את הדעת גם להיבטים נוספים בקשר המיוחד
בינינו ובין ריבונו של עולם.


למה הדבר דומה ? לכתובה. אנו מרבים לדבר תחת החופה על אהבה ואחווה
ושלום ורעות; ברכות הנישואין מדברות על "שמח תשמח רעים האהובים", וברכות
האירוסין על הקדושה שבין בני הזוג; אין חופה בה לא נאמרת ברכת "בניין עדי
עד"; הציפייה שלנו בחיי הנישואין היא לרומן מתמשך ולזוגיות מתעלה באופן
מתמיד. אף על פי כן אנו כותבים את הכתובה, חותמים עליה, והיא משמשת לנו חלק בלתי
נפרד מחיי הנישואין, עד שאסור לחיות ללא כתובה. וכל כך למה ? בשל העובדה שהכתובה
מכניסה לחיי הנישואין ממד נוסף - ממד של מחויבות. על אף ששפת האהבה היא השפה
העיקרית וחוט השידרה של הנישואין המאושרים הוא הרצון והבחירה, חשוב כל כך להכניס
גם את שפת החובה, וזאת משתי סיבות. סיבה ראשונה היא אותם מצבים בהם יש צורך
בתימוכין, בפיגומים, בכלי עזר לעבור משבר קשה שפוקד, במסמך המחייב מחשבה נוספת
וסנקציות לפני הפירוק. הכתובה במקורה נועדה כדי שלא יהיה קל בעיניו לגרשה. אף שאין
אנו אוהבים להודות בכך לעתים יש צורך ברשת ביטחון המאפשרת לצלוח ימים קשים מכוח
האיום והמחיר הכבד של הגירושין. הסיבה השניה היא רוחנית יותר: יש דבר מה מעורער
בכל דבר שכל מהותו היא בחירה. כך מבאר המהר"ל את החשיבות של "כפה עליהם
הר כגיגית". העובדה שהדבר הוא חובה מקרין דווקא את ההכרה שאין מדובר באחת
האופציות אלא באופציה היחידה. כך בכפיית התורה על עם ישראל, וכך בסוג של כפיית
הזוגיות על בני הזוג. אף שרצוי שלעולם לא ישתמשו בכתובה, ושהיא תישאר רובצת
ב"בויעדם", עצם קיומה מלמד כי בני הזוג מדברים ביניהם
בשפות נוספות מאשר שפת האהבה. הדבר מעצב את חיי הנישואין במקום גבוה יותר, וזאת
כאמור בלי שימוש בכתובה כלל.


הדבר
נכון גם בעולמנו מול ריבונו של עולם. פרשיות הקללה לא נועדו להתממש. לו זכינו, כלל
לא היינו פוגשים אותן במהלך ההיסטוריה. הן מדברות בשפה המעניקה ממד נוסף ומיוחד
לחיי האמונה. חיים אלה הם גם חיים של בחירה וגם חיים של חובה. הקשר בין עם ישראל
לתורה הוא גם רצונו העמוק והוא גם משימתו בעולם. אנו קרואים להשתית את קיום המצוות
שלנו על "ואהבת את ד' אלוקיך", ובד בבד לדעת כי במקביל למישור הבחירה
קיים מישור החובה. זהו ייחודה הגדול של תורת ישראל: "ומי גוי גדול אשר לו
חוקים ומשפטים צדיקים...". מכאן ואילך הדבר תלוי בעולם הרוחני שאנו בונים.
טוב לנו לבסס אותו על הרצון, הכמיהה, הדבקות והאמונה, וחובה עלינו לדעת כי גם שפות
אחרות מצויות במרחב הרוחני שלנו. שפת החובה.


המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת פרשת בחוקותי

 

 

בית המדרש