ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על פרשת הרב ליאור

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו על סוגיות היסוד בעקבות פרשת הרב ליאור והמשטרה


לבוגרי הישיבה וידידיה,


 


בשעה סערה - קשה להתיישב ולדון בשאלה עמוקה בדרך הראויה לעסוק בה; בשעה שהסערה אינה סוערת - בדרך כלל עוסקים בנושאים אחרים מאשר בשאלה זו, והיא נותרת מוזנחת. כך יוצא שאנו מוצאים את עצמנו נסחפים לעמדות פשטניות דווקא במקומות שבהם נדרש יישוב דעת ודיון מעמיק. הסוגיות הן חשובות מאוד, וחשוב לדון בהם בדרך בה דנים בשאלות בבית המדרש - בעיון, בעומק, ובקוהרנטיות. אנו נתבעים לדון בהם כאשר אין אנו מוטים לעמדה עקרונית מסוימת משום שבמקרה ספציפי היא תואמת את העמדה הפוליטית שלנו, אלא ברמה העקרונית. הסכנה הגדולה ביותר לשאלות מוסריות ואתיות היא השימוש בהן ככלי מניפולטיבי, ותמיכה בעמדות מסוימות רק כאשר הן משרתות את האינטרסים שלנו. הצביעות היא אם כל חטאת, ובשל כך נתבע מכל מציע עמדה לבחון אותה מכל הצדדים, ובעיקר לבוא בשמה רק אם אנו מתחייבים להחזיק בה גם כאשר היא לא תשרת את עמדותינו במקרה זה או אחר.


אני מבקש במכתב זה לעסוק בסוגיות העקרוניות, ולא במקרה זה או אחר. בכוונה המתנתי כמה ימים מהתפוצצות הפרשה עם הרב ליאור הי"ו, וגם לא אתייחס למקרה העומד על הפרק ולא לספר העומד על הפרק, כמו גם להתנהגות השערורייתית של המשטרה, אלא לשאלות העקרוניות שהפרשה הזו מעלה. אני מבקש להדגיש כי אני דן בסוגיות אלו בדרך בה יש לדון בהם בבית המדרש, לאמור: ברמה העקרונית שלהן, ובניסיון כי העקרונות יהיו נכונים תמיד, בין אם הם משרתים את העמדות שלנו ובין אם לא. אני מבקש לעסוק בשתי נקודות שנראות לי עיקר הבירור התורני שיש לעשות במצב זה.


 


מי עליון יותר - ההלכה או החוק ?


תשובתי לשאלה זו היא חד משמעית: ההלכה. אין דבר מה שהוא עליון יותר מאשר דבר ד' ומאשר ההלכה, וזו המשמעות העמוקה ביותר של הדיבר הראשון בתורה: "אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". מקור הסמכות של קיומי הדתי והאמוני הוא ריבונו של עולם, ואין עליון ממנו. גם מבחינה מעשית - אם לדוגמה יהיה חוק שיאסור ברית מילה (כפי שיש ניסיונות לחוקק כך במדינות שונות בעולם, וכשם שמידי פעם מוגשת עתירה לבג"ץ על ברית המילה כמפרה את זכויות האדם של הילד) - לא אציית לחוק הזה בשום דרך ובשום מצב. אני מעריך כי לא יהיה חוק כזה, בשל העובדה כי גם על פי עקרונות הדמוקרטיה ישנו חופש דת, והבאתי אותו לצורך הדוגמה בלבד. זוהי מהות אמונתי, ומהות הברית שכרתו אבות אבותיי בהר סיני, ושאני נאמן לה עד היום.  


הטעות הגדולה היא בניסיון לעמת את שמירת החוק עם ההלכה. עוד לפני הדיון העקרוני דעתי היא שזו טעות גם במישור הפראקטי - למרות שיש בתוכנו מעטים המבקשים לחתור לעימות הזה. אין לנו עניין להיות כאליהו הנביא שתבע מהעם "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", ולדחוף להכרעה בין החוק ובין ההלכה. זו הייתה דמותו של אליהו הנביא, ולא דמותנו שלנו, ואף הקב"ה אמר לו "ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך". אנחנו צריכים לנסות שלא לדחוף לעימות הזה, וכל הצדדים צריכים להיות שותפים בכך. המערכת ההלכתית אינה צריכה לשאוף להתעמת עם החוק, ואילו המערכת הדמוקרטית על כל שלוחותיה אינה צריכה לרצות להכניע את עולמות הכפיפות שמחוצה לה. נראה לי כי בשנים האחרונות, בעיקר מאז העקירה מגוש קטיף, אומצה אצל חלק מאתנו רטוריקה ששואפת לעימות הזה. ראו בחודשים האחרונים כמה מופיע בשיח שלנו "הם" ו"אנחנו" כביטוי למלחמת בני האור בבני החושך, והתמלאו דאגה קשה הן מול האמת והן מול החשיבות העליונה של אחדות האומה הישראלית בעיני הקב"ה. אני מסוגל היטב להבין את הציפייה לעימות הזה, ואת האפשרות להלהיב את המעורבים בו, אולם אני חושב כי מדובר בטעות המסכנת אותנו. העימות הזה לא יביא רק לאמונה צרופה ולנאמנות מוחלטת לריבונו של עולם אצל אלה שיהיו שותפים בו, כי אם גם לקרע נורא, לכיליון פנימי, ולהרחקת רבים רבים מאור ד'. 


אולם זו טעות גם במישור העקרוני. עולם ההלכה מקבל את חובת הציות לחוק ולשלטון. הוא מכיר בו, מכיוונים שונים ומגוונים. את זאת למדנו בישיבה מדברי בעלי התוס' על ההכרה ההלכתית בשלטונו של אחאב (סנהדרין כ ע"ב); את זאת למדנו מדברי הר"ן מדבריו על משפט המלך (דרוש יא); את זאת למדנו מדברי הרב קוק זצ"ל על סמכות המדינה (משפט כהן), ועוד ועוד. אולם לאמתו של דבר, ההכרה בשלטון היא הרבה יותר עמוקה מאשר במקור זה או אחר. היא מצויה בדרך הארץ שקדמה לתורה, שחכמים ידעו לומר בה כי "הוו מתפללים לשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו"; היא מצויה בהכרה ההלכתית הבסיסית בקנייני מלחמה ובדיני מלחמה (ראו את סוף דבריו של הרב ישראלי זצ"ל במאמרו המפורסם על קרב קיביה); היא מצויה בתפיסה העקרונית של ר"ש שקאפ ביחס לקיום במציאות, ועוד ועוד. למעשה, לא מצאנו ולו מקור אחד שאינו מכיר עקרונית בסמכותו של שלטון, גם הוא שלטון שאינו מקבל על עצמו עול מלכות שמיים. הדיונים ההלכתיים הם לגבי הוראה שלטונית ספציפית הנוגדת את דבר ד', אולם לא על עצם הלגיטימיות של עקרון השלטון ושמירת החוק.


גם אם לא היינו מוצאים מקור אחד האומר זאת היינו מחויבים לשלטון ולחוק בשל הטיעון הפשוט כי במקום שאין חוק ושלטון - ההכרעות מועברות ממוסדות השלטון והחוק לרחוב, והדרך היחידה שנותרה כדי להכריע בשאלות הקיומיות היא מלחמת אחים. אם חפצי חיים אנחנו אין לנו ברירה אלא לנהוג בדרכו של החוק.


הכרה בשלטון אין משמעותה רק התגייסות לצבא ושמחה ביום העצמאות. אלו היסוד של הכל, אולם לא מיצוי הכל. הכרה בשלטון היא הכרה גם במוסדות השלטון, ובצורך לשמור חוק, ולקבל את מרות שלטון החוק, מכוחה של ההלכה. כמו בכל דבר בעולמה של תורה - אין עיקרון שאין לו גבולות, וגם ההכרה בחוק היא עם גבולות, הן במישור התורני והן במישור הדמוקרטי. אולם נקודת המוצא היא שמקיימים את החוק, ומקבלים גם את המוסדות המופקדים על החוק: פרקליטות, צבא, משטרה וכדו' - והצווים שהם מוציאים. לא זו בלבד, אלא גם אם יש טענות כבדות נגד תפקודם של מערכות אלה - מוחים ומבקרים ותובעים ומפגינם בדרכים שבהם מקיימים דיון במסגרת החוק, ולא פורצים אותו. שוב אזכיר כי גם לזה יש גבול, ובכל מקרה מקרה צריך לבחון האם נחצו כל הקווים עד כדי שבירת החוק, או שגם אם נרמסו זכויות או נוצרה אפליה - יש להפר את מערכת החוק לחלוטין. אולם רק מקרים שעומדים במבחן הזה ראויים לפעילות נגד החוק, ורק באותם מצבי קצה בו עדיף החורבן על פני הקיום תחת חוקים איומים ראוי להפר את החוק.


על כן, אל נא נבוא בשם ההלכה להפרת חוק או לחתירה לעימות בין השלטון ובין התורה. בשם ההלכה נבוא באותם מצבי קיצון שבה קיום החוק עומד בעימות חזיתי ובלתי מתפשר עם העמדה ההלכתית,  וגם אז ניזהר מאוד שלא להרחיב את העימות הזה מעבר לתחומו. כל זה מכוח ההכרה כי ההלכה העומדת אמנם מעל החוק היא המעניקה לחובת השמירה על החוק את המשמעות האמיתית שלו.


 


האם כל דבר שנאמר בדרך בירור הלכתי  לגיטימי:


הדיון העקרוני האמיתי שעלה לפני כמה שנים במשפטו של הרב עידו אלבה הוא השאלה האם אכן עמדתנו היא כל הבעת דעה בנושא תורני, תהיה העמדה אשר תהיה, הוא לגיטימי, ואנו מעניקים מראש חסינות לכל חקירה ולכל מעצר. לצורך העניין, הבה נדון בכמה דוגמאות: ספר אשר יפסוק על פי ההלכה כי יש לחנך את הילדים באותה הדרך שאליאור חן הורה לחנך, ויסמיך את דבריו על מקורות רבים: למן התורה, ממנה הוא ילמד כי ראובן בן יעקב מלמד שהאב יכול אפילו להרוג את בניו ("את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך" (כמחלוקת החת"ם סופר והמהר"ץ חיות בנושא)), דרך ביאור המילה "ויסרו אותו" כשיטת חינוך הדומה לייסורים שהקב"ה מייסר את עם ישראל, ועד לדברי פוסקים רבים לאורך הדורות המדברים על החובה לייסר מכוחו של "חושך שבטו שונא בנו". ספר הלכתי שיוכיח שאין איסור בפדופיליה, שכן למעשה קשה לעגן איסור זה במקורות ישירים, ואף ניתן לעגן את ההיתר בדברי הרמב"ם על אונס תינוקת וגורלה (אם כי אין כל ספק כי הדבר אסור מכל איסור);  ספר המעודד שימוש בסמים באותם נימוקים שהחסידות עודדה שתיית יי"ש; או ספר המורה כי מבחינה הלכתית חייבים להרוס את כל המנזרים והכנסיות בישראל כיום מדין החובה לבער עבודה זרה מהארץ, וכל מי שאינו עושה זאת עובר בלאוין של ייהרג ואל יעבור, ועוד ועוד. כל הספרים האלה ייכתבו בצורה למדנית, בציטוט מקורות, בעמידה בכל הקריטריונים של למדנות הלכתית, ומבחינה זו לא יהיה בהם שום מתום.


השאלה העקרונית והאמיתית האם ההלכה מכירה בזכותו של השלטון להתמודד עם ספרים אלה ? האם הטוענים כי ספר תורני מצד עצמו אינו נתון לביקורת שיפוטית מחילים עיקרון זה גם על הספרים ההיפותטיים האלה ? או לחילופין: האמנם עמדת ההלכה היא שכיוון שספר זה נכתב בדרך בה נכתבים ספרים תורניים - הוא לגיטימי, אסור לפעול נגדו, ואין לפעול נגדו ונגד כותבו אלא בויכוח "אקדמי" ובכתיבת ספר נגדי ? האמנם ההלכה מחייבת את עם ישראל לסבול את הספרים האלה ואת התוצאות שלהם, מכח עצמאותה של תורה ?


הבה נניח כי תוצאותיהם של ספרים אלה תהיה הגברת אנטישמיות ועוינות לעם ישראל, תסכן את הקיום ותצית אש תבערה בקרב אוכלוסיות בארץ, ותהיה הערכה כי ספרים אלה לא ייוותרו ברמת הדיון העקרוני, אלא מאומצים על ידי בני נוער כקביעה של "ההלכה היא מעל התורה", והם אכן יפעלו לאו ספרים אלה. האם גם אז נאמר שאין מקום להתמודדות שלטונית עם התופעה (אני מבקש להדגיש כי איני טוען כלפי ספר כלשהו כי הוא כזה, אלא מעלה את השאלה העקרונית) ? אני מאמין כי התורה נדרשת מ"ט שערים לטהרה ומ"ט שערים לטומאה - אך לא נ' שערים; אני מאמין כי שבעים פנים לתורה - אך לא שבעים ואחת. השערים שהם מחוץ לתחום אינם פירושים נועזים או חדשנים, אלא הם פירושים המסכנים את קיומו של עם ישראל. על כן, אני חושב כי לא יהיה זה נכון לקבוע ברמה העקרונית כי אין מקום לחקור ולבדוק גם בפרסום ספר תורני.


נראה לי כי דבר פשוט הוא שהדבר מותר, וחובה על השלטון לחקור, לשפוט ולהעניש את מפרסמי ספרים אלה, גם אם הם ספרים תורניים. ישנן כמה אפשרויות לעגן את הקביעה הזו, ומבין האפשרויות נראה לי כי הנכונה ביותר היא להתייחס לספר כאל "רודף דרבים". ספרים מעין אלה רודפים את עם ישראל, ומסכנים את עצם קיומו. לדעתי הם רודפים גם את תורת ישראל, ואת הקשר הרוחני של עם ישראל באלוקיו, אולם לא מכוח זה יש רשות לשלטון לפעול. לא השלטון מופקד על הטהרה התורנית של הספרים, אולם הוא כן מופקד על הקיום. העוולות הנוראות ביותר יכולות להיות מוצדקות מכוח פסוקים ומקורות, ולמשמאילים בה סמא דמותא. על כן, ברמה העקרונית השלטון יכול לפעול מכוח חציית הגבול הלגיטימי של חופש דעות, גם אם הוא נכתב בשפה תורנית ובשיח רבני. כדרכם של דברים הבעיה היא היכן למתוח את הגבול, וכמובן שלדעתי יש למתוח את הגבול רחוק מאוד, כדי לאפשר שיח תורני אמיתי. אולם הקביעות כי אין גבול וכי באופן אוטומאטי עלינו להכשיר גם שרצים מוסריים שנומקו בק"ן טעמים - אינה נכונה, ואיני חושב שיש להעניקה מראש לספר תורני. ברמה העקרונית טוב שהשלטון יחקור ויבדוק את הדברים, חובה לבוא לחקירות אלה ולטעון טענות הגנה שב"ה אין הספר איום ונורא, וכמובן שחובה מוטלת גם על השלטון למתוח את גבול חרות הדעת עד לקצה האפשרי, אולם לא לחצות אותו.  


לאמור: האמירות כי כיוון שמדובר בספר תורני יש לו פטור אוטומאטי מחקירה ובדיקה - היא בעייתית בעיניי, ברמה העקרונית.  איני נכנס כעת לשאלת ההשוואה שבין פרופסורים ובין רבנים. אני מבין היטב כי מבחינה הסברתית וככלי עימות לשוני המוכיח את חוסר ההגינות בעבודת הפרקליטות והשולל את תוקף ההחלטה השלטונית בשל אי-השוויון שיש בה - זהו טיעון מנצח. כיושב בית המדרש אני מתקשה להשתמש בו, כי למעשה הוא משמיט את הקרקע מתחת לרגלינו. עמדתנו היא כי התורה מחייבת, וכי העולם הרבני העוסק בהלכה ופוסק בהלכה בא מכוחה של חובת הציות לדברי התורה. על כן, ההשוואה לפרופסורים שעמדתם ביקורתית ושדבריהם אף לדעתם אינם מחייבים אף אחד אינה נכונה, והיא מצמצמת את הנאמנות לתורת ישראל. אולם זה כבר עניין למנהלי המאבק הציבורי ולא לבית המדרש.


כמה מילות סיכום:


כתמיד, לא אוכל להסתיר את תסכולי בשעה שאני מנסה למדוד מהי תרומת תורת ישראל לכלל עם ישראל בשאלות הקיום העמוקות ביותר שלנו. שתי השאלות בהן דנתי הן אמנם שאלות יסוד, המחייבות אותנו לקבוע את דרכה של ההלכה במצבים אלה, ולא לסטות ממנה כאשר הדבר משרת את המטרות שלנו. אולם בסופו של דבר אין לנו רשות להתעלם מהשאלה האם קיימנו את "ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", בדרך בה מבארת הגמרא ביומא את הציווי הזה: "ואיהבת את ד' אלוקיך...". האם בסופו של דבר התאהב שם שמיים על הבריות או התגנה בעיניהם. זהותה היהודית של מדינת ישראל ושל החברה בישראל היא זו שצריכה לעמוד לנגד עינינו, ולא הקרע והמלחמה הפנימיים. במקום בו יש צורך במאבק ומלחמה - אין לנו לרתוע מכך, אלא לנהל אותה. ברם, בכל מקום בו ניתן לבוא בשפה אוהבת ובקשר עמוק עם האומה ועם ערכיה - טוב יהיה כי נבחר בשפה הזו, ולא נבקש להעמיק את הקרע הקיים. אי ציות לחוק הוא מעמיק את הקרע בצורה קשה ביותר, והמאבק נגד האכיפה הבלתי שוויונית חייב להתקיים בצורה החזקה ביותר, אולם אף הוא במסגרת החוק.


לאורך כל הלימוד בישיבה אנו למדים כי עיקר העיקרים בעיני ד' הוא הפירמידה בה נבנית האומה. בסיס הפירמידה הן שאלות הצדקה והמשפט והמוסר החברתי, וקודקוד הפירמידה הוא השראת שכינה, בניין בית המקדש ועבודת ד' במקום אשר יבחר. הבה נשקיע את המאבקים הציבוריים שלנו בתחומים אלה, ונתקרב כולנו לאבינו שבשמיים.

 

 

בית המדרש