ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מה יגידו הבריות?

ע"י: הרב יובל שרלו

בשני הקצוות גם יחד - גם בהתעלמות מהלחץ החברתי מכוח "מה יאמרו הבריות, וגם באחריות ל"והייתם נקיים מד´ מישראל" מתהלך האדם מול חברתו, ובונה עולם של נקיות כפיים וברות לבב, בדרך העולה לבית ד´.


"והייתם נקיים מד'
ומישראל" -


שתי משמעויות יש לנקיות מיוחדת זו. האחת
הנמצאת בפשוטו של מקרא בפרשתנו היא החובה המוטלת על האדם לצאת ידי חובת המחויבויות
שלנו לשני כיוונים - הן כלפי הקב"ה והן כלפי בני אדם. אין זה מספיק לעשות את
אחד מהם בלבד. המחויבות הראשונה היא עשיית המצוות מול ד', אולם אין די בה. ישנה
חובה לצאת גם ידי הבריות. המצב בו עם ישראל נלחם בעבר הירדן המערבי, ובני גד ובני
ראובן יושבים בנחלתם ורועים את צאנם - הוא מציאות בלתי אפשרית ובלתי מוסרית לאור
דברי משה רבינו עליו השלום. משה רבינו מתחלחל מעצם רעיון ההשתמטות, ומעצם המחשבה
כי יש שבטים בעם ישראל המבקשים את רשותו לעשות כך. חובה זו מתורגמת לחובת נקיות
כללית כלפי הבריות, ולתביעה להוגנות ולמילוי החובות שכולם מחויבים בהם. חובה זו
ממשיכה גם לימינו, והיא אחד המניעים המשמעותיים של חובת ההתגייסות הצבאית או השרות
הלאומי. עוד לפני הדיון בדבר מצוות ישוב ארץ ישראל או מלחמת המצווה - ההגינות
הבסיסית שהתורה מצווה עליה נאבקת במצב בו חלק מאחינו יושבים בביתם בשלום ואחרים
יוצאים למלחמה להגנה גם עליהם.


המשמעות השניה של חובה זו מבוארת בדברי
המשנה בשקלים: "אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפלין,
ולא בקמיע, שמא יעני, ויאמרו מעון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר.
לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר לב) והייתם
נקיים מיי ומישראל, ואומר (משלי ג) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם". לאמור:
הכהן הנכנס לתרום את תרומת הלשכה צריך לעשות פעולות חיוביות כדי שיהיה ברור שאין
הוא לוקח מטבע אחת לכיסו, וכדי להסיר מעליו כל חשד.


היחס ל"שמא יאמרו" הוא אפוא
מורכב מאוד. אנו מחנכים את עצמנו יותר ויותר להימנע מלהיות מושפעים מהשאלה מה
יאמרו הבריות. אדם צריך להתרגל לעשות דברים מצד האמת שיש בהם, ולא מהצדדים
השליליים של כניעה ללחץ חברתי. לא הבריות צריכות להנחות את הבחירה החופשית של
האדם, ואת העיסוק בדברים החשובים שהם מהות חייו, כי אם העמידה מול האמת ומול
היושרה הפנימית הקיימת בו. גנות היא לאדם אם הוא פועל כשבשבת, המעצבת את מעשיה
לאור הניסיון למצוא חן בעיני הבריות, ולממש חיים של חנופה וחיקוי. מאידך גיסא,
מוטלת חובה על האדם למנוע מצב בו הבריות חושדים בו לחינם. החובה הזו היא גם חובת
שמירה על שמו הטוב, אולם היא נובעת גם מהצורך הציבורי בנקיות. במקום בו יש חשד
כלפי אדם ולא טורחים להפריכו ולנפצו לא רק שמו הטוב של האדם נפגע, כי אם גם הטהרה
הסביבתית. מציאות זו מצמיחה בערוגותיה ענבי רוש של אווירה ציבורית, הטוענת כי
"כולם עושים את זה". מכוח אווירה זו הופכת ההתנהגות השלילית לנורמה
מקובלת, ואין מדובר עוד בהתנהגות נקייה ומוסרית, אלא  כי אם בהתדרדרות כלפי מטה. על כן מוטל על האדם
לא לאפשר מציאות זו, והוא צריך בכל דרך לנסות ולמנוע לעז כלפיו, ולטפח בכך את מדיניות
הנקיות.


בשני הקצוות גם יחד - גם בהתעלמות מהלחץ
החברתי מכוח "מה יאמרו הבריות, וגם באחריות ל"והייתם נקיים מד'
מישראל" מתהלך האדם מול חברתו, ובונה עולם של נקיות כפיים וברות לבב, בדרך
העולה לבית ד'.


המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת פרשת מטות תשע"א

 

 

בית המדרש