ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חופש הדעות-גבולות הדיון

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו מסביר במכתב לבוגרים את עמדתו כלפי וועדות החקירה ויוזמות הגבלת חופש הביטוי שעלו לדיון השבוע בכנסת

 


לבוגרי הישיבה ידידיה ותלמידה


שלום וברכה


 


בראשית דבריי אני מבקש לומר דבר מה אישי: אווירת הדיון וההתלהמות הציבורית קשה לי מאוד. אני מאוד לא מחובר לשפה הקיצונית שמטרתה לנצח. אנו מעדיף דו שיח מאשר התנצחות, ודיאלוג מאשר פסילה הדדית. אני מאמין שצריך להפוך קונפליקט לדילמה, לאמור: בדרך כלל בדיון הציבורי יש טעם בדברי שני הצדדים, והדברים צריכים להפוך ממאבק לניסיון משותף לבירור הצדדים הרעיוניים. אין ברירה, ויש כך להכריע, והכרעה היא פעולה כוחנית, אולם בשעה ששני הצדדים מבקשים את האמת, אף שהם חלוקים מהי אותה אמת, אפשר לקיים הכרעות מכילות ולא כובשות ואונסות.


כך הלוא למדנו בישיבה. אחד הכללים שאני נוהג בהם, הקובעים נכון בעיני ליטול חלק בדיון, הוא הקשבה קפדנית לצד השני, ולדרך בה הוא מציג את עמדותיי שלי: אם הוא מציג אותן בהגינות, על מורכבותן, בדרך שבה הייתי רוצה שתוצגנה, והוא משקף אותן נאמנה, אני שותף בדיון, אף אם לאחר מכן הוא תוקף אותן בחריפות, מבטל אותן, טוען לחוסר המוסריות שלהן או כל דבר אחר. זהו הסימן לאדם המבקש אמת. גם אני מנסה מאוד מאוד לנהוג כך ביחס לעמדות האחר. ברם, אם אני רואה כי הוא מציג אותן בצורה מעוותת כדי שיהיה נוח לתוקפן, והוא תר אחת תעוות הניצוח ולא אחרי בירור האמת - אין טעם בדיון זה. זהו בעיני אחד הסימנים המובהקים למחלוקת שהיא לשם שמיים. לשם שמיים עוסק במוטיבציה של המתפלמס, ואת זה קשה מאוד לבדוק בצורה חיצונית. אחת הבדיקות לכך, כאמור, היא הדרך בה הוא מציג את עמדות הצד השני. סימן שני לאמת שבפי הדובר - וזה מופנה גם כלפינו - הוא האם עמדותיו המוסריות זהות לימין ולשמאל, או שהוא מנצל אותן בצורה מניפולטיבית. בנושא זו אנו דנים השאלה היא האם קיים מאבק זהה משני הצדדים לחופש הביטוי גם כאשר מדובר בחופש שיינתן לצד השני. אני מתרשם כי הנאבקים על חופש הביטוי של הרב ליאור הי"ו אינם עושים זאת באותה עוצמה כאשר מדובר על הצד השני, והדברים נכונים עוד יותר כלפי הנאבקים על חופש הביטוי של הצד השמאלי של המפה.


על כן, הדיון על גבולות חופש הביטוי אינו משמח אותי. אני מאמין כי טוב היה שלא היה צורך בדיון כזה, בשל העובדה כי שני הצדדים היו מדברים האחד עם השני בדיאלוג, והיו חפצים לשמוע את הצד השני, והיו מבקרים את עצמם לאור דברי הצד השני, והיו שמחים על כך שהצד השני מציל אותם מעיוותים. זוהי אחת המשניות העמוקות ביותר שלמדנו מדברי הרב קוק זצ"ל. כמה יפים הם דברי החת"ם סופר: "שלא יהיה כוונת המתווכחים בדין בין ריב לריב ובין דם לדם, לנטות דעת חברו לדעתו, כי מה לי ולו, אך יהיה הויכוח להעמיד סברתי ודעתי על פי שכלי, באופן מה שחברי טען נגדי אראה במחשבתי אם כנים דבריו אחזור בי ואם לא נראים לי דבריו אני עומד על דעתי, ומה לי בכך אם יודה לי או לא כי אין כוונתי לנטות דעתו לדעתי, וכן יהי' דעת חברי שכנגדי להעמיד סברתו לעצמו, ואחר הויכוח הזה אחרי רבים להטות. אבל אותם הרוצים דוקא שחברו יודה לו וכוונתו להטות דעת חברו לדעתו, אותם שוגים מדרך האמת ונוטים אל הניצוח ויצא משפט מעוקל...".


 ברם, לא כך הם פני הדברים במציאות, והדברים שאני כותב מתייחסים למציאות המרה כפי שהיא באה לידי ביטוי בימינו.


 


א. חופש הביטוי נבחן כאשר מדובר דווקא בדעות המעצבנות אותנו וסותרות את יסודות תפישותינו. אין כל בעיה להילחם למען הענקת חופש הביטוי למי שסובר כמונו, או שעמדותיו אינן רחוקות מאתנו. עיקרון חופש הביטוי נתבע דווקא כאשר מנגד עומדות דעות שהיינו מעדיפים שכלל לא תיאמרנה, ושכלל לא תושמענה, ושאנו חולקים עליהן מכל וכל. רק במציאות הזו נבחן יחסו האמיתי של האדם לחופש הביטוי.


ב. חופש הביטוי הוא עיקרון מהותי מאוד. אין מדובר בהענקת חופש הביטוי, אלא בזכות יסוד הקיימת לאדם באשר הוא אדם. זהו מימוש של צלם אלוקים שבאדם, והיכולת שלו לבטא את עמדותיו ואת הוויתו היא חלק מקיומו. זהו דרך ארץ שקדמה לתורה, והוא נקודת המוצא שלנו. זהו גם הבסיס להשתתפות שלי כחבר בנשיאות מועצת העיתונות במאבק על שמירה קפדנית של חופש הביטוי.


ג. מעבר לכך, חופש הביטוי חשוב לנו מאוד מאוד כמבקשי דרך נכונה. דווקא מי שאינו סובר כמונו הוא המעצים את כוחנו ואת יכולתנו. אין טעם של ממש לשמוע את מי שכן סובר כמונו, כי לא הוא תורם לנו דבר מה. דווקא הקושיות, העמדות האחרות, המחלוקות, הספיקות - כל אלה מתסיסים את הדעת, מצילים משגיאות, מאתגרים, מאפשרים לפתוח כיווני מחשבה חדשים, ומכוננים את השינויים המבורכים בעולם. על כן, זהו גם אינטרס ישיר שלנו כי נחיה בעולם של חופש דעות.


ד. גם מהצד הפראקטי יש לזכור כי גלגל מסתובב בעולם, ומי שישלול את חופש הביטוי של השני ימצא את עצמו במקום בו שוללים את חופש הביטוי שלו עצמו. לא זהו הנימוק המוסרי והעקרוני לחופש הביטוי, ולא הייתי רוצה שדרכנו תעוצב לפי שיקולים פראקטיים, אולם גם זה צריך להילקח בחשבון.


ה. האם חופש הביטוי הוא ללא גבול ? התשובה לכך היא שלילית, וזאת משתי סיבות, המובאות בצורה כה בהירה באיגרתו של הרב קוק (איגרת כ) על חופש הביטוי. ראשית, אין שום דבר, בשום תחום, שהוא ללא גבולות. עולמנו הוא מפגש בין אידיאות שונות, ואין אידיאה אחת, מלבד "אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" שאין לה גבולות. כל כך הרבה למדנו בישיבה כי מקור המורכבות הוא העיקרון המופלא הזה, שכך ניסחו הרב קוק באיגרתו: "האחד שאין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהי' הקצוניות מזיקתה".


ו. שנית, וגם זאת ממשנת הרב קוק - חופש דעות עלול להתדרדר בקלות לחופש מעשים: "ואז תמלא הארץ נבלה, וצמצום גמור בין הדעות והמעשים א"א כלל לעשות, מפני שהמעטרם נגררים בע"כ ברב או במעט אחרי הדעות". על כן, השאלה המסובכת היא שאלת הגבולות.


ז. אחד הדברים היסודיים שלמדנו בישיבה הוא שאחת הדרכים להתמודדות במצבי ספק או התמודדות במצבים מורכבים מעין אלו - שאלת הגבולות - היא הקביעה מהו ה"מוחזק" ומהו "המוציא מחבירו עליו הראיה". לאמור: מהי נקודת המוצא, ועל מי מוטלת חובת הבאת הראיות בשעה שסוטים מנקודת מוצא זו. דרך מתודולוגית זו, שהרבה הרבה סוגיות בגמרא מוכרעים מכוחה, ולא רק סוגיות בנושאי ממון, צריכה לעמוד לנגד עינינו גם בשעה שאנו עוסקים בסוגיות שלפנינו.


ח. גם בבית המדרש יש גבולות. אנו מכירים את נשק הנידוי בו נהגו כלפי רבי אליעזר בסוגיית "לא בשמיים היא"; אנו מכירים את ההוצאה מבית המדרש של רבי ירמיה; אנו מכירים את דיני זקן ממרה, אם כי הוא מותנו מאוד מאוד על ידי התורה שבעל פה. אין לך דבר שאין לו גבולות.


ט. נקודת המוצא שלי בנושאים אלו, כאמור, היא שמירה קפדנית של חופש הדיבור, ואדגיש שוב - גם לאלה שסוברים באופן שונה לחלוטין ממני, ומנסים לצמצם את מקומם של עמדותיי שלי. על כן, כנקודת המוצא, שפע החוקים והניסיונות שתוצאתם הסופית היא סתימת פיות נראה בעיני לא נכון, מסוכן מאוד, ומנוגד לדרך העקרונית שאני חושב שצריך ללכת בה.


י. הדבר אינו שולל שימת גבולות. המקום בו הרב קוק עצמו שם את הגבול הוגדר על ידו בנאמנות: "אם היה שום עם בעולם, שעיקר הוייתו בתור עם וקיומו יוה' תלוי באיזו דעה, אז היתה רשות גמורה וגם חובה שביחש לזאת הדעה לא ימצא בקרבו חופש-הדעות. כי אין זה חופש כ"א עצלות מהגן על עצמה, בשביל איזו נטיה של גירוי עצבים מאנשים פרטיים". לאמור: חופש הדעות אינו קיים, ברמה העקרונית, כלפי דעה שבאה לקעקע את עצם הקיום שלנו. לא יהיה בנו אפוא חופש דעות לא כלפי מי שבא לקעקע את יסודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כמו גם לא יהיה בנו חופש דעות כלפי מי שבא לקעקע את מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, ומבקש להכפיף אותנו בכוח לדעתו הוא.


יא. לאור עקרונות אלו, וגם לאור השיקולים האחרים שהובאו לעיל, צריך לבחון את היוזמות הצצות בשבועות האחרונים בזהירות מרובה. מדבריי תוכלו להבין כי נקודת המוצא שלי היא התנגדות ליוזמות אלו (על אף התנגדותי העזה לדעות המוגנות עצמן, ומאבקי המתמיד בהן), אך לא תמיד נקודת המוצא היא נקודת הסיום. צריך לבחון כל מקרה לגופו, בזהירות, לאור פרטיו, ולאור התייחסות אליו כעיקרון כללי שאנו מסכימים שהוא יוכל להיות מופנה גם כלפי הדעות שאנו תומכים בהן.


יב. בשל כך לעניות דעתי יש לתמוך מאוד בשקיפות של עמותות וארגונים ביחס למקורות המימון שלהם, ולעשות פעילות אינטנסיבית כדי להגיע לכך, אולם להתנגד לועדת חקירה של הכנסת, שהיא גוף פוליטי ולא גוף חוקר שבסיסו אינו פוליטי; יש לשלול כל שותפות עם המפלגות הערביות בשל עמדותיהן הלא-מוסריות והאנטי-ציוניות, אך לא דרך פעילות שתסתום את פיהן, אלא מכוחה של פעילות ציונית חיובית של בניה, התיישבות, זהות יהודית והיותנו חברה צודקת; להבדיל אלף הבדלות (ואני מתקשה לשים את הדברים במקום אחד), על אף התנגדותי העזה הנובעת בעיקר מעמדותיי התורניות ל"תורת המלך" ולעולה ממנו, ועל אף העיקרון שכתבתי במכתבי הקודם כי לא נכון להעניק חסינות מוחלטת לחיבור מעצם העובדה שהוא דברי תורה, אני סובר כי נאמני חופש הדיבור חייבים להגן על זכותם של המחברים לטעון למוסר מלחמה אחר מזה שאני סובר שהתורה מחייבת, ואם אינן עושות זאת הן לוקות בצביעות שכל כך שכיחה בעולמנו; שנים רבות אני מתנגד לחרם (אתם בוודאי זוכרים את מאבקי לעידוד חנויות ותחנות דלק הסגורות בשבת, אולם התנגדותי לחרם כלפי אלה שלא עושים כך), ואני סובר כי הקריאה לחרם כלפי מפעלים ביהודה ושומרון היא עוול, לא רק כלפינו המתיישבים כי אם ובעיקר כלפי אלפי הפלשתינאים העובדים שם. אני גם סובר שנשק החרם הוא איום ונורא, אך את המאבק בו יש לחולל לא על ידי איסור קריאה לחרם (כמובן שיש לשים לב לכך שמה שמכונה "חוק החרם" אינו כזה, וששמו האמיתי היה אמור להיות "חוק האנטי-חרם"), ולא על ידי סתימת האפשרות לדבר על כך וכדו'.


יג. רק כך אנו יכולים להתאגד ולשים את הגבול לחופש הדעות במקומות המובהקים של קריאה לקעקוע עצם קיומנו. נראה לי כי לו לא היינו מפריזים בניסיונות הפוליטיים לעשות זאת, אלא מתמקדים באותם מקומות מובהקים שבהם באופן חד משמעי שוללים את עצם קיומנו - היה הדבר נכון יותר וגם אפקטיבי יותר. צריך לצמצם למינימום שבמינימום את המקומות שבהם אין אנו כחברה מסוגלים להניח לדברים לגבי לגיטימציה, ובאותם מקומות לא לפחוד ולא להסתתר, אלא להתייצב בגאון ולומר: אלו הגבולות, וזה מחוץ לתחום, מחוץ ללגיטימיות ומחוץ לחוק. בסופו של דבר, הכל עניין של מידתיות.


יד. הבה נשוב לדרכי הויכוח והמחלוקת הראויים לתרבות העתיקה והמעצימה של עם ישראל, ונאבק כנגד הדעות הרעות לא בדרך של סתימת פיות, אלא בדרך של התנגדות עזה להם, ויכוח, הפרכה, הוספת אורה, ובכל הדרכים שאכן מנצחות מאבק תרבותי, או למעלה מכך - מתברכות ומנסות לכלול את משנתו של השני בתוך משנתנו שלנו.


 


שבת שלום

 

 

בית המדרש